הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

איחוד האמירויות נוטשת את קרטל הנפט

הפרק מארח את ערן אפרת, מומחה לשוק האנרגיה העולמי, לשיחה על הדיווחים בדבר פרישת איחוד האמירויות מאופ”ק, ארגון המדינות המייצאות נפט. השניים דנים במשמעות המהלך עבור שוק הנפט העולמי, היחסים במפרץ והצרכן הישראלי.

מהו ארגון אופ”ק?

לדברי ערן אפרת, אופ”ק הוא קרטל של מדינות יצרניות נפט שהוקם ב־1960 על־ידי עיראק, כווית, ונצואלה, איראן וערב הסעודית. איחוד האמירויות הצטרפה ב־1967 (כאבו דאבי) והפכה ליצרנית השלישית בגודלה בארגון. מטרת הקרטל היא לקדם את האינטרסים של המדינות החברות בו, בעיקר באמצעות תיאום כמויות ייצור ומחירים, כדי למנוע תחרות שתוריד מחירים ותפגע ברווחיהן. אפרת מסביר כי בניגוד לארצות הברית, שבה חברות האנרגיה פרטיות, המדינות החברות באופ”ק מחזיקות חברות נפט ממשלתיות. הדבר מאפשר להן להשתמש בנפט לא רק כמקור הכנסה, אלא גם כמנוף גיאופוליטי, כפי שקרה בחרם הנפט הערבי ב־1973. בהמשך הוקם “אופ”ק פלוס”, הסכם שיתוף פעולה עם מדינות נוספות, ובראשן רוסיה.

כניסת ארצות הברית לשוק

אפרת מתאר כיצד כניסתה של ארצות הברית כשחקנית מרכזית בשוק הנפט ב־2015 שינתה את כללי המשחק. האינטרס האמריקני, הוא מסביר, הפוך מזה של אופ”ק: ארצות הברית מעוניינת במחיר נפט נמוך, מכיוון שהיא גם יצרנית גדולה וגם צרכנית גדולה, ומחיר הדלק משפיע ישירות על כלכלתה. אפרת מפרט מדוע ארצות הברית גם מייצאת וגם מייבאת נפט. בשנות ה־70, האמריקנים סברו שהנפט הקל והמתוק שלהם עומד להיגמר, ולכן בנו בתי זיקוק המותאמים לנפט כבד וחמוץ מקנדה וממקסיקו. מאוחר יותר, טכנולוגיית פצלי השמן גילתה מאגרים עצומים של נפט קל, אך בתי הזיקוק כבר הותאמו לסוג האחר. לכן, ארצות הברית מייצאת את הנפט הקל שלה ומייבאת נפט כבד שמתאים למזקקותיה.

הסיבות לפרישת האמירויות

הסיבה המרכזית לפרישת איחוד האמירויות מהקרטל, לפי אפרת, היא מגבלות הייצור שאופ”ק כופה עליה. האמירויות השקיעו סכומים גדולים כדי להגדיל את כושר הייצור שלהן, מתוך הבנה שעתיד הדלקים המאובנים מוגבל. חזון 2071 של המדינה צופה עולם ללא צורך בדלקים אלו, ולכן האינטרס שלה הוא למכור כמה שיותר נפט כל עוד יש לו ביקוש. כחברה בקרטל, היא אינה יכולה למכור כרצונה ותלויה במכסות שקובע הארגון, הנשלט במידה רבה על־ידי ערב הסעודית. פרישה מאופ”ק תאפשר לאמירויות למכור את הנפט שלה באופן עצמאי, ללא תלות בסעודים, ואף לחתום על הסכמים פרטיים המבוססים על אינטרסים נוספים, כמו עסקאות נשק. אפרת מציין כי אין סנקציות על עזיבת הארגון, כפי שהוכיחו קטר ואנגולה שעזבו בשנים האחרונות.

השלכות המהלך

לדברי אפרת, עזיבת האמירויות, יצרנית כה מרכזית, עלולה להיות הסנונית הראשונה שתביא להתפרקות הקרטל. עבור הצרכנים, התפרקות כזו היא בשורה טובה, משום שהיא תגביר את התחרות ותוביל לירידת מחירים. הוא מדגיש כי היחסים בין סעודיה לאמירויות היו קרובים במיוחד, והן נהגו לקבל החלטות משותפות. לכן, הפרידה הזו משמעותית יותר ממהלכים דומים בעבר. על רקע המעבר העולמי לאנרגיות מתחדשות, בעיקר בסין, ייתכן שמדינות נוספות יגיעו למסקנה שכדאי להן לפרוש ולמכור את הנפט שברשותן לפני שהשוק ייעלם. עם זאת, אפרת מעריך כי בטווח המיידי, ההשפעה על מחיר הדלק בתחנה לא תהיה משמעותית.

אנרגיה גרעינית ועתיד האנרגיה בישראל

בוריס שואל על אנרגיה גרעינית במפרץ. אפרת מאשר כי סעודיה והאמירויות אכן מתקדמות בפיתוח אנרגיה גרעינית, לצד אנרגיה סולארית ומימן ירוק, כחלק מהיערכותן לעידן שאחרי הנפט. לעומת זאת, הוא טוען שישראל נמצאת בפיגור בתחום. אפרת מציע שישראל צריכה לקדם פרויקטים משותפים עם שכנותיה, כמו ירדן, בתחומים כמו התפלת מים או אנרגיה גרעינית. הוא סבור שפרויקט כזה, המבוסס על כורים גרעיניים קטנים ומודרניים, יהיה מועיל יותר מאשר הפיכת ישראל למסדרון יבשתי להעברת נפט, רעיון שהוא מבקר בחריפות. לדבריו, שיתופי פעולה בתשתיות ובאנרגיה הם המפתח לקידום אינטרסים גיאופוליטיים באזור.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

ההנהגה הערבית ב-1948: טעויות, הזדמנויות והשלכות

בפרק זה משוחח בוריס גורליק עם ההיסטוריון פרופ’ בני מוריס, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן־גוריון. השיחה עוסקת בניתוח היסטורי של החלטות ההנהגה הערבית בארץ ישראל בשנות ה-40 המאוחרות, בוחנת אם היו לה חלופות פעולה טובות יותר, ודנה בהשלכות של אותן החלטות על הסכסוך הישראלי פלסטיני עד ימינו.

עמדת הפתיחה של הערבים ב-1947

לדברי פרופ’ בני מוריס, ערביי ארץ ישראל נכנסו לעימות של 1947-48 כשהם נהנים מיתרון דמוגרפי ברור, פי שניים יותר יהודים, ונהנו מתמיכה פוטנציאלית של העולם הערבי והמוסלמי. הם הרגישו בטוחים בעצמם. עם זאת, הם לא הכירו ולא רצו להכיר בתביעות היהודיות לארץ, וההיסטוריה היהודית או השואה לא עניינו אותם. כבר מסוף המאה ה-19, מסביר פרופ’ מוריס, הזהירו אינטלקטואלים ערבים שהציונות שואפת להשתלט על הארץ ולדחוק את רגלי הערבים ממנה. חשש זה, יחד עם חוסר ההכרה בשאיפות היהודים, הוביל אותם למחשבה שהכוח הערבי והמוסלמי ימנע את הקמתה של מדינה יהודית.

התפתחות הזהות הפלסטינית

בוריס שואל מתי החלו ערביי הארץ לראות עצמם כעם פלסטיני נפרד. פרופ’ מוריס סבור שהתהליך החל בשנות ה-20 של המאה ה-20. לדבריו, זה היה תוצר לוואי של שינויים גיאופוליטיים: כיבוש הארץ על ידי הבריטים וניתוקה מסוריה הגדולה, שנפלה תחת שלטון צרפתי. הערבים בארץ הבינו שעתידם הפוליטי קשור לבריטים ולאתגר הציוני, ולא למה שמתרחש בדמשק. מאותו רגע, הם החלו לחשוב על עצמם פחות כ”דרום סורים” ויותר כפלסטינים. הוא מדגיש שרוב האוכלוסייה לא הייתה פוליטית, אך התודעה הלאומית הזו התגבשה סופית סביב 1948.

הבחירה במלחמה

פרופ’ מוריס מסביר שהמלחמה לא החלה כהוראה מרכזית של המופתי חאג’ אמין אל־חוסייני, אלא באופן ספונטני, עם תקריות אלימות מקומיות שהתגלגלו למלחמת אזרחים. בפני ההנהגה הערבית עמדו שלוש אפשרויות: לקבל את הצעת החלוקה של האו”ם, להשלים עם שלטון יהודי, או לצאת למלחמה. הם בחרו במלחמה. לדבריו, בהתחשב במצב התודעה שלהם באותה עת, הם כנראה לא יכלו לבחור אחרת. ראשם לא היה בנוי לפשרה עם היהודים.

היתרונות של היישוב היהודי

הצד היהודי, לעומת זאת, נהנה מכמה יתרונות מכריעים. היישוב הצליח להקים “מדינה בתוך מדינה” עם מוסדות מתפקדים. בנוסף, הייתה לו עליונות כלכלית גדולה, שחוזקה במהלך המלחמה על־ידי תרומות נרחבות מיהדות אמריקה. כספים אלה אפשרו רכישת נשק והמשך התפקוד האזרחי. לצבאות ערב, פרט ללגיון הירדני המאומן, לא היו המשאבים, הציוד או ההכשרה למלחמה מחוץ לגבולותיהם. הם נועדו בעיקר לשמירה על המשטרים מבית.

לאחר מלחמת 1948

התבוסה במלחמה הותירה בעולם הערבי תחושת השפלה ורצון לנקמה. במקביל, הם הכירו בכך שישראל חזקה. פרופ’ מוריס מציין שהקמת המדינה היהודית גם יצרה נתק גיאוגרפי בין מזרח העולם הערבי למערבו, דבר שהפריע להם מאוד. החלטת שלושת הלאווים בוועידת ח’רטום ב-1967 הייתה ביטוי לתחושת ההשפלה, אך לדבריו, עמדה זו לא החזיקה מעמד זמן רב. לאחר מלחמת 1973, שנתפסה בעולם הערבי כהישג, היה למנהיגים כמו אנואר סאדאת קל יותר פסיכולוגית להשלים עם קיום ישראל ולפנות לשלום.

סיכויים לשלום והעתיד הפסימי

פרופ’ מוריס פסימי לגבי העתיד. הוא טוען שלא ייתכן שלום אזורי אמיתי ללא פתרון הבעיה הפלסטינית, כלומר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הוא סבור שזהו תנאי הכרחי, גם אם לא בהכרח מספיק, לסיום הסכסוך. לדבריו, ישראל כמעט ולא הציעה פתרון כזה לאורך השנים, וגם כשהציעה (בתקופת ברק ואולמרט), הפלסטינים סירבו. הוא מוסיף נדבך פסימי נוסף: החברה היהודית בישראל הופכת דתית וימנית יותר, והתמיכה בפתרון שתי המדינות נשחקת. במקביל, הטרור הפלסטיני והסרבנות בצד הערבי מחזקים מגמה זו. ללא שלום עם הפלסטינים, הוא מזהיר, קיומה של מדינת ישראל בסופו של דבר יעמוד בסכנה.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סודן במערכה העולמית

בפרק זה מתארח שוב ד”ר חיים קורן, דיפלומט ומזרחן, לשיחה על מלחמת האזרחים בסודן. השיחה עוסקת בגורמים למלחמה, במעורבות הבינלאומית הענפה בסכסוך, ובהשלכותיו על מאזן הכוחות האזורי והעולמי, כולל על ישראל.

מלחמת האזרחים בסודן

לדברי ד”ר קורן, מאז 15 באפריל 2023 מתחוללת בסודן מלחמה בין שני הגנרלים שהנהיגו את המדינה מאז ההפיכה ב-2019: נשיא המדינה בפועל, עבד אל-פתאח אל-בורהאן, וסגנו לשעבר, מוחמד חמדאן דגלו, המכונה חמתי. חמתי, שהיה שותפו של בורהאן להפיכה וגם לחתימה על הסכמי אברהם, פתח במרד במטרה לתפוס את השלטון. המלחמה גבתה כבר מאות אלפי הרוגים, גרמה למיליוני פליטים, והובילה לרעב כבד ולמעשי טבח המוגדרים רצח עם. המצב הכלכלי במדינה נמצא על סף קריסה.

מעורבות בינלאומית: מי תומך במי

ד”ר קורן מסביר כי כל אחד מהצדדים הלוחמים גייס לעצמו תמיכה בינלאומית. הגנרל בורהאן, הנשיא המכהן, זוכה לתמיכתן של מצרים, ערב הסעודית ופקיסטן. לעומתו, המורד חמתי נתמך על ידי איחוד האמירויות.

נקודת מפנה התרחשה באוקטובר 2023, כאשר בורהאן, לאחר שישראל ומדינות אחרות סירבו לספק לו נשק, פנה לאיראן בבקשת עזרה. הוא הצדיק זאת באמירה כי ייקח נשק אפילו מהשטן. איראן סיפקה לו כטב”מים ונשק אחר, מה שהוביל להצלחות צבאיות של כוחותיו.

המעורבות האיראנית גרמה לשינוי בעמדתה של רוסיה. רוסיה, שתמכה תחילה בחמתי (שסייע לה כלכלית בתחילת הפלישה לאוקראינה), החליפה צדדים ועברה לתמוך בבורהאן. כך, בורהאן נהנה כיום מקואליציה רחבה של תומכים הכוללת את מצרים, סעודיה, פקיסטן ורוסיה.

יריבויות אזוריות: סעודיה, האמירויות וקטר

הסכסוך בסודן, לדברי ד”ר קורן, הוא גם זירה למאבקי כוח אזוריים. קטר, התומכת בבורהאן, מנהלת קמפיין תקשורתי נגד איחוד האמירויות, בין היתר באמצעות קריקטורות ופייק ניוז ברשת אל-ג’זירה. באחת הקריקטורות, למשל, הוצגה ישראל כמפעילת בובות של האמירויות, ובכך הואשמה בשותפות שקרית ברצח העם בסודן.

ד”ר קורן מציין כי קיימת יריבות גם בין סעודיה לאמירויות, שהתבטאה בעבר במלחמה בתימן. עם זאת, התוקפנות האיראנית האחרונה גרמה להן לצמצם את המחלוקות ביניהן ולהתמקד באיום המשותף.

סודן כשער לאפריקה

ד”ר קורן מדגיש את חשיבותה האסטרטגית של סודן כשער לאזור הסהל, רצועה של 11 מדינות החוצה את אפריקה. רוסיה, באמצעות כוח וגנר, ניצלה את דריסת הרגל שלה בסודן כדי להרחיב את השפעתה למדינות כמו צ’אד וניז’ר, תוך שהיא מסלקת משם את ההשפעה הצרפתית המסורתית באמצעות סדרת הפיכות צבאיות.

השתלטות זו היא חלק ממאמץ של ציר הכולל את רוסיה, סין, צפון קוריאה ואיראן. לאיראן, למשל, יש אינטרס מובהק להגיע לניז’ר, אחת מיצרניות האורניום הגדולות בעולם.

ההשלכות על ישראל

התקרבותה של סודן לאיראן מהווה נסיגה מהמגמה של השנים האחרונות, שכללה התנתקות מציר הטרור והצטרפות להסכמי אברהם. ד”ר קורן מזהיר כי אחד התנאים להסרת הסנקציות מעל סודן היה מאבק בגורמי טרור, ובראשם האחים המוסלמים. כעת, ישנם דיווחים על חזרתם של אנשי האחים המוסלמים לצבאו של בורהאן. שילוב זה, יחד עם התמיכה מאיראן ומפקיסטן, עלול להפוך את סודן מחדש למדינת טרור.

לדבריו, המצב בסודן אינו יכול להיפתר בנפרד מהמערכה האזורית הרחבה יותר. כל עוד התמונה הבינלאומית, ובפרט העימות בין איראן למערב, לא תתבהר, לא צפוי שינוי משמעותי בסודן.

התמיכה מידידי ישראל באפריקה

בסיום השיחה, בוריס שואל על הצהרותיו הפרו-ישראליות של בכיר בצבא אוגנדה. ד”ר קורן מסביר זאת בהקשר של האמונה הנוצרית-אוונגליסטית הנפוצה באפריקה. קהילות נוצריות רבות באוגנדה, קניה ואתיופיה מאמינות בתנ”ך ובזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. תמיכה זו נובעת גם מהמאבק המשותף באסלאם הרדיקלי, המאיים על הנוצרים באפריקה. לכן, כאשר איראן מאיימת על ישראל, קולות אלו מתגייסים להגנתה, גם אם לעיתים באופן יצירתי.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סוריה שאחרי אסד: האויב הבא של ישראל?

בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון”, ד”ר ירון פרידמן מנתח את עליית המשטר החדש בסוריה בראשות אחמד א־שרע, המכונה אל־ג’ולאני, וטוען כי סוריה הופכת במהירות לאיום המרכזי הבא על ישראל. לדבריו, בזמן שישראל והעולם מתמקדים במלחמה בציר האיראני, מתחת לפני השטח מתגבש אויב ג’יהאדיסטי מסוכן לא פחות על גבולה הצפוני.

דפוס היסטורי של אויבים מתחלפים

ד”ר פרידמן פותח בהסבר על דפוס היסטורי שלפיו חיסול אויב אחד מוביל להופעתו של אויב חדש. הוא מביא כמה דוגמאות: הסכם השלום עם מצרים ב־1979, שסימן את דעיכת “הציר הסוני”, התרחש במקביל למהפכה האסלאמית באיראן, שיצרה אויב חדש. בלבנון, סילוק אש”ף הביא לעלייתם של אמל וחזבאללה. בזירה הפלסטינית, הסכמי אוסלו עם הפת”ח הובילו להתחזקות חמאס והג’יהאד האסלאמי. כעת, הוא שואל, מי יקום אחרי שאיראן וחזבאללה יוחלשו במלחמה הנוכחית.

סוריה תחת ג’ולאני: איום חדש ישן

לדעת ד”ר פרידמן, התשובה היא סוריה תחת הנהגתו של אחמד א־שרע (אל־ג’ולאני). הוא מתאר את ג’ולאני כטרוריסט ותיק ורב־פנים, בכיר לשעבר באל־קאעידה, שרק מחליף צורה כדי לזכות בלגיטימציה בינלאומית. פרידמן דוחה את התפיסה שג’ולאני התמתן, ומצביע על האווירה הג’יהאדיסטית הגוברת בסוריה, על תכני הלימוד הקיצוניים ועל הפגנות באוניברסיטת דמשק המזכירות את דאעש.

כדי להבין את שורשי המשטר הנוכחי, פרידמן חוזר למלחמת האזרחים בסוריה שפרצה ב־2011. המהפכה החלה כהתקוממות עממית של אזרחים שדרשו שינוי, ואף קמה אופוזיציה חילונית מתונה. אולם, לדבריו, גורמים אסלאמיסטיים ובראשם ג’ולאני, שהיה אז מנהיג ג’בהת א־נוסרה, “גנבו את המהפכה”. ג’ולאני נשלח לסוריה על ידי מנהיג אל־קאעידה כדי לנצל את הכאוס ולהקים כוח ג’יהאディסטי. ההבדל האידאולוגי בינו לבין דאעש היה קטן, אך ג’ולאני נקט טקטיקה פרגמטית יותר של שיתוף פעולה עם ארגונים אחרים. בכל אזור שכוחותיו כבשו, הוא הדיח באלימות את הוועדות המקומיות והקים ועדות שהשליטו את חוקי השריעה.

ההקצנה האנטי־ישראלית בסוריה החדשה

ד”ר פרידמן מציין כי החוק הישראלי שהוצע להטלת עונש מוות על מחבלים הצית גל הפגנות חסר תקדים בסוריה. המפגינים קראו קריאות אנטי־יהודיות מובהקות, כמו “ח’ייבר ח’ייבר יא יהוד”, וקריאות לשחרור אל־אקצא. ההפגנות התפשטו בכל רחבי המדינה, מדמשק ועד חלב, מה שמעיד, לטענתו, על הכוונה מצד המשטר. ג’ולאני, הוא אומר, יכול היה לעצור את ההפגנות אך בחר שלא לעשות זאת.

פרידמן תוהה מדוע הסורים אינם מביעים תודה לישראל על שהחלישה את אויביהם המשותפים, משטר אסד והציר השיעי. הוא מזכיר שישראל אף העניקה סיוע הומניטרי לפצועים סורים, כולל ג’יהאדיסטים, במסגרת פרויקט “שכנות טובה”. עם זאת, הוא מציג גם את נקודת המבט הסורית, הכוללת תלונות על הנוכחות הישראלית בגולן, על השתלטות צה”ל על אזור החיץ של האו”ם לאחר נפילת אסד, ועל הפגיעה בחקלאים מקומיים. בנוסף, קיימת תפיסה שישראל תומכת בדרוזים ומעודדת את פירוק סוריה לקנטונים.

“הפתרון הסורי” לבעיית חזבאללה

הדיון עובר לחזית הלבנונית והשאלה כיצד להכריע את חזבאללה. מכיוון שישראל אינה רוצה להיכנס לביירות וצבא לבנון אינו מסוגל לכך, עולה רעיון מסוכן: לאפשר לצבאו של ג’ולאני להיכנס ללבנון ולחסל את חזבאללה, אויבו המר ממלחמת האזרחים. לדברי פרידמן, ישנם חשדות לשיתוף פעולה בין ג’ולאני לגורמים בלבנון, והוא עלול לקבל לגיטימציה בינלאומית למהלך כזה.

אך פרידמן מזהיר כי זהו תסריט קטסטרופלי. איראן והמיליציות השיעיות בעיראק כבר איימו לפלוש לסוריה אם מהלך כזה יקרה. סביר יותר שג’ולאני ימתין שישראל תתיש את חזבאללה, ורק אז ינצל את ההזדמנות להשתלט לא רק על דמשק אלא גם על ביירות. התוצאה תהיה הרחבת שלטונו של משטר ג’יהאדיסטי עוין עד לים התיכון, מהלך שיגשים את חזון “סוריה הגדולה” ויציב איום חמור בהרבה מחזבאללה מוחלש.

אין פתרונות קסם

בוריס המנחה שואל על חלופות, כמו עליית תנועת אמל במקום חזבאללה או הקמת מדינת חיץ דרוזית־נוצרית. ד”ר פרידמן פסימי. הוא טוען ששטיפת המוח של חזבאללה במשך עשורים יצרה שנאה עמוקה שקשה לעקור, בדומה לחינוך הקיצוני שמעניק כעת המשטר הסורי. באשר למדינה דרוזית, הוא מסביר שהדרוזים לא יסכימו לשלוט על אזורים שיעיים בדרום לבנון כדי להשיג גישה לים. לסיכום, הוא מציין שהנקודה האופטימית היחידה כרגע היא הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה נגד הציר האיראני, ומביע תקווה שאחרי המלחמות יגיע עידן של הסכמים.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

טורקיה והעימות עם איראן: בין אינטרסים למעצמה אזורית

בפרק מתארחת ד״ר צמרת לוי-דפני, חוקרת מפורום דבורה ופורום 1325, לשיחה על מדיניות החוץ של טורקיה. השיחה עוסקת בעמדתה של אנקרה כלפי העימות בין ישראל לאיראן, ביחסיה המורכבים עם טהראן, ובתפקידה כמעצמה אזורית המנסה לנווט בין בריתות ואינטרסים סותרים. בתחילת השיחה מסבירה ד”ר לוי-דפני כי פורום 1325, שבו היא חברה, פועל לשילוב נשים בתהליכי משא ומתן מדיניים, בהתאם להחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם.

עמדת טורקיה כלפי העימות עם איראן

לדברי ד”ר לוי-דפני, טורקיה אינה שותקת לגבי המלחמה, והנושא זוכה לסיקור נרחב בעיתונות הטורקית. עם זאת, בישראל השיח על טורקיה נוטה להיות שטחי. טורקיה הזהירה את איראן בחומרה לאחר שטילים איראניים שנורו לעבר ישראל יורטו בשטחה האווירי על־ידי סוללות נאט”ו. איראן, מצדה, הכחישה שהטילים נורו משטחה לכיוון טורקיה.

למרות התקרית, טורקיה אינה מעוניינת בהסלמה צבאית עם איראן. לדברי ד”ר לוי-דפני, זוהי מדיניות עקבית ב-20 השנים האחרונות. לשתי המדינות יש חילוקי דעות וקונפליקטים בזירות שונות, כמו סוריה ונגורנו-קרבאך, אך הן מפעילות מנגנונים לבלימת הסכסוכים כדי למנוע עימות צבאי ישיר. לטורקיה יש יותר מה להפסיד מעימות כזה מאשר להרוויח. לכן, למרות הביקורת על התקיפות האיראניות, טורקיה לא תצטרף למאמץ צבאי נגד איראן לצד ארצות הברית.

מדיניות חוץ פרגמטית

בוריס שואל האם טורקיה שואפת להיות לא רק מעצמה דיפלומטית אלא גם שחקן צבאי, וכיצד זה מתיישב עם רצונה להימנע מעימותים. ד”ר לוי-דפני מסבירה כי מדיניות החוץ הטורקית היא פרגמטית ורב-שכבתית. יש זירות שבהן טורקיה מפעילה כוח צבאי, כמו בסוריה, בלוב ובנגורנו-קרבאך, ויש זירות שבהן היא נמנעת מכך, כמו במקרה של איראן.

חברותה של טורקיה בנאט”ו היא גורם מפתח. הברית מגבילה את טורקיה, שאינה יכולה לחבור לאיראן, אך גם מעניקה לה הגנה, כפי שהוכיחו סוללות ההגנה האווירית של נאט”ו המוצבות בשטחה. טורקיה רואה עצמה חלק חשוב מהברית ואינה שוקלת לפרוש ממנה, למרות מתיחויות שהיו בעבר, כמו סביב רכישת מערכת ההגנה הרוסית.

בצפון סוריה, למשל, טורקיה מחזיקה בסיסים צבאיים מאז תחילת מלחמת האזרחים כדי להגן על גבולה הארוך, בעיקר בהקשר הכורדי. היא נותרה כוח צבאי, פוליטי ודיפלומטי משמעותי בסוריה.

טורקיה, אזרבייג’ן ואיראן

במלחמה בין אזרבייג’ן לארמניה, טורקיה סיפקה סיוע צבאי משמעותי לאזרבייג’ן, כולל מל”טים. הקשר בין שתי המדינות הוא עמוק וחורג מהתמיכה הצבאית. הוא מבוסס על קרבה זהותית, תרבותית ולשונית, תחת הסיסמה “שתי מדינות, עם אחד”. קשר זה החל להתהדק לאחר התפרקות ברית המועצות.

בוריס מציין את הקשרים החזקים של ישראל עם אזרבייג’ן ושואל מדוע איראן נמנעת מתקיפתה, למרות שנטען כי מטוסים ישראליים עשויים להמריא משטחה לתקיפה באיראן. ד”ר לוי-דפני מציינת כי זו שאלה מעניינת, ומסבירה כי התקיפות האיראניות כוונו בעיקר ליעדים המזוהים עם ארצות הברית.

החשש ממשבר פליטים

אחד החששות הגדולים של טורקיה מהסלמה עם איראן הוא זרם פליטים. הגבול בין המדינות ארוך וקשה לאבטחה מלאה. טורקיה עדיין מתמודדת עם ההשלכות הכלכליות והפוליטיות של קליטת למעלה משלושה מיליון פליטים מסוריה, משבר שגרם למתחים חברתיים קשים. למרות הסיוע שקיבלה מאירופה, קליטת הפליטים הייתה נטל כבד. לכן, טורקיה פועלת למנוע זרם דומה של פליטים מאיראן.

יחסים כלכליים ועתיד המשטר האיראני

הסנקציות על איראן פגעו בסחר בינה לבין טורקיה, והיקפו עומד על כשלושה אחוזים בלבד מסך הסחר הטורקי. עם זאת, הסחר לא פסק, וכולל רכיבים אסטרטגיים כמו גז: 13% מתצרוכת הגז של טורקיה מגיעה מאיראן.

לדברי ד”ר לוי-דפני, האינטרס הטורקי הוא נפילת משטר האייתוללות. משטר אחר באיראן, שיהיה פתוח יותר למערב, יאפשר לטורקיה לממש את הפוטנציאל הכלכלי העצום הגלום ביחסים בין המדינות. היא מדגישה כי אין להשוות בין טורקיה לאיראן. למרות הבעיות במשטר הטורקי, מדובר במדינה שפועלת באופן שונה לחלוטין מאיראן ואינה מנסה לייצא את המודל המדינתי שלה באותן דרכים.

טורקיה כמתווכת אזורית

בטורקיה קיימת דעת קהל אנטי-ישראלית חזקה, המופנית בעיקר כלפי המדיניות של ההנהגה הנוכחית. התפיסה הרווחת היא שישראל מדרדרת את האזור להסלמה מסוכנת. בהתאם לכך, טורקיה מתנגדת למלחמה ומציעה את עצמה כמתווכת. ד”ר לוי-דפני מסבירה כי טורקיה רואה עצמה כשחקנית שיכולה לדבר עם כל הצדדים, והיא אכן מעבירה מסרים בין האמריקאים לאיראנים. תפקיד זה אינו חדש, וטורקיה שימשה כמתווכת גם בעבר, למשל במשא ומתן בין ישראל לסוריה בתקופת אולמרט.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

חיסול המשטר באיראן, לא הפלתו

בפרק זה מתארח המזרחן ומומחה לאיראן אלכס גרינברג. השיחה עוסקת במערכה נגד איראן, בעתידו של המשטר האסלאמי, ובשאלה מי יכריז על סיום המלחמה. גרינברג טוען כי המשטר לא צפוי ליפול באופן רשמי, אלא להתחסל בהדרגה, וכי איראן צפויה להישאר מדינה מאוחדת גם ביום שאחרי.

מתודולוגיה: להבין את איראן

לדברי אלכס גרינברג, הנרטיב התקשורתי על נפילה קרובה של המשטר הוא מצג שווא. הוא מדגיש כי אף גורם רשמי, לא בישראל ולא בארצות הברית, לא הציב את הפלת המשטר כמטרת המלחמה. המטרה שהוגדרה היא הסרת האיום הקיומי, ועל הדרך יצירת תנאים שיאפשרו לעם האיראני לפעול.

גרינברג מוסיף כי תנאי הכרחי להבנת החברה והפוליטיקה באיראן הוא ידיעת השפה הפרסית. הוא מדמה זאת לפיזיקאי, שלא יכול לעסוק בתחומו ללא ידיעת מתמטיקה. לטענתו, הערכות של מומחים שאינם דוברי פרסית על החברה האיראנית הן חסרות ערך.

חיסול המשטר, לא הפלתו

בוריס שואל האם ניתן להסיר את האיום האיראני ללא הפלת המשטר, ומי הגורם שצפוי לחתום על כניעה. גרינברג משיב כי אין לצפות לכניעה רשמית או להרמת דגל לבן, כפי שקרה עם גרמניה הנאצית, וגם לא לתהליך העברת שלטון מסודר כמו בספרד אחרי פרנקו או בברית המועצות. לדבריו, המונחים הצבאיים והמדיניים אינם נוסחאות מתמטיות, אלא תלויי הקשר.

הוא מבחין בין “הפלת משטר” ל”חיסול משטר”. בעוד שהמשטר לא יופל באופן רשמי, הוא יחוסל בפועל. האיום האסטרטגי, כמו הטילים הבליסטיים, כבר מוסר ברובו, וצה”ל ממשיך לצוד את המשגרים המעטים שנותרו.

המשטר האיראני כארגון מאפיה

כדי להסביר את ההיגיון מאחורי חיסול המשטר, גרינברג משווה את התנהלותו לזו של ארגון מאפיה. לדבריו, למאפיה יש כמה כללי התנהגות:

1. היא אינה מתכננת לטווח ארוך ואינה מכינה תוכנית חלופית. הצגת תוכנית ב’ נתפסת כקריאת תיגר על המנהיגות.
2. כל חבריה שותפים לפשע וערבים זה לזה. אין להם לאן לברוח, ולכן הם נלחמים עד הסוף.
3. היא משחקת על כל הקופה, ובסופו של דבר מפסידה.

השוואה זו מסבירה מדוע המשטר לא ייכנע, אך גם מדוע הוא צפוי להתפורר תחת לחץ מתמשך.

הפגיעה ביכולות המשטר

גרינברג מתאר כיצד הפעילות הצבאית פוגעת באופן שיטתי ביכולות השליטה והדיכוי של המשטר. הוא מציין כי תקיפות חיל האוויר מתמקדות, בין היתר, באצטדיונים המשמשים כשטחי כינוס לבסיג’ ולמשמרות המהפכה. פגיעה במקומות אלו מונעת מהם להתארגן ומפזרת את כוחותיהם.

בנוסף, הוא מצביע על תופעה של חיסול אנשי בסיג’ ומשמרות המהפכה באמצעות רחפנים קטנים. מכיוון שמדובר בכלים שמופעלים מטווח קצר, המסקנה היא שהמפעילים נמצאים בתוך איראן. הדבר מעיד על שיתוף פעולה נרחב של אזרחים איראנים עם הכוחות התוקפים, כולל העברת קואורדינטות של מטרות בזמן אמת.

האם איראן תתפרק?

בוריס שואל האם איראן עלולה להתפרק למדינות אתניות נפרדות, כפי שטוענים פרשנים מסוימים. גרינברג שולל אפשרות זו בתוקף. הוא מסביר שרוב המיעוטים האתניים באיראן, כמו האזרים, הכורדים והבלוצ’ים, רואים עצמם קודם כל כאיראנים. הוא מביא כדוגמה את מלחמת איראן-עיראק, שבה ערביי מחוז ח’וזסתאן נלחמו למען איראן נגד צבאו של סדאם חוסיין, והשיעים בעיראק נלחמו למען מדינתם נגד איראן.

יתר על כן, למדינות השכנות אין אינטרס בפירוק איראן. אזרבייג’ן, למשל, לא תרצה לקלוט עשרות מיליוני אזרים מאיראן, וכורדיסטן העיראקית לא תתמוך בהקמת מדינה כורדית נוספת.

חוסר היכולת להשתקם

לסיכום, גרינברג טוען שהמשטר האיראני ספג מכות קשות שמהן לא יוכל להשתקם. הוא איבד את תמיכת העולם הערבי ורוסיה, אין לו את המשאבים הדרושים, והוא חסר כל לגיטימציה ושיתוף פעולה מצד האוכלוסייה. במצב כזה, הוא לא יוכל לשקם את תוכנית הגרעין או את יכולותיו הצבאיות. ייתכן שאיראן תהפוך למדינת רפאים מבודדת דוגמת צפון קוריאה, אך היא לא תהווה עוד איום אסטרטגי.

שאלה מהקהל: שידור מפות פגיעה

בתשובה לשאלת מאזין, גרינברג מספר על תקרית שהתרחשה באולפן טלוויזיה, שבה מחה על הצגת מפות של שיגורים מאיראן לצד מפות של אתרי פגיעה בישראל. לטענתו, שידור מידע כזה הוא בגדר סיוע לאויב, מכיוון שהוא מאפשר לו לשפר את דיוק הטילים. הוא מבהיר כי לא ייחס כוונת זדון למגישים, אלא הצביע על פרקטיקה מסוכנת שיש להימנע ממנה.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

כישלון הקונספט המפרצי: קטר ומדינות המפרץ במלחמה

הפרק מארח את ד”ר אריאל אדמוני, מומחה לקטר וחוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון. השיחה עוסקת במה שד”ר אדמוני מכנה “כישלון הקונספט המפרצי”. לדבריו, המלחמה האחרונה חשפה כי אין גוש מפרצי מאוחד, וכי מדיניות החוץ והביטחון של כל מדינה, ובמיוחד קטר, עמדה למבחן שערער את הנחות היסוד לגבי יציבות האזור.

אין תגובה מפרצית אחידה

לדברי ד”ר אדמוני, אחת ההנחות המוטעות הרווחות היא קיומה של “תגובה מפרצית” אחידה למשברים. בפועל, המלחמה האחרונה הדגישה כי כל מדינה במפרץ פעלה על פי האינטרסים הצרים שלה, לעיתים באופן מנוגד לשכנותיה. כך למשל, עומאן נקטה קו אנטי-אמריקאי וישראלי, בעוד איחוד האמירויות נטתה יותר לכיוונם. קטר, כדרכה, ניסתה לתמרן באמצע ולא להתחייב לאף צד. הפיצול בא לידי ביטוי גם ברמת הפגיעה הפיזית: בעוד באיחוד האמירויות נפגעו מלונות ובעומאן נפגע נמל, קטר כמעט לא ספגה נזק עד לתקיפה על מתקני הגז בראס לפאן.

תגובות מנהיגים ופגיעה בתדמית

הפיצול ניכר גם בהתנהלות המנהיגים. שליטי בחריין ואיחוד האמירויות ערכו סיורים פומביים כדי לשדר תחושת ביטחון לציבור. לעומתם, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן ואמיר קטר תמים בן חמד מיעטו להיראות בציבור, ככל הנראה מחשש לביטחונם האישי. ד”ר אדמוני מציין כי האמיר הקטרי נמנע מהופעה באירועים בשטח פתוח, והיעדר מפגש מנהיגים כלל-מפרצי או אפילו הצהרה מתואמת הדגיש את חוסר האחדות והסולידריות.

קונספט ה”האב” המפרצי בסכנה

אחת הפגיעות המשמעותיות של המלחמה, טוען ד”ר אדמוני, היא בקונספט שמדינות המפרץ, וקטר בראשן, טיפחו במשך עשורים: תדמיתן כמרכז (האב) בינלאומי בטוח ויציב לעסקים, פיננסים, חינוך ותיירות. עזיבתם של עובדים זרים, פינוי אזרחים על ידי שגרירויות והמלצות לסטודנטים זרים לעזוב את האוניברסיטאות בקטר, כל אלה מערערים את תדמית “המקום הבטוח”. לדבריו, הפגיעה במתקני האנרגיה היא רק חלק מהנזק. הפגיעה העיקרית היא בקונספט של מפרץ פתוח וחסין, שהכסף הרב שלו אמור להבטיח לו ביטחון.

מדיניות הגידור של קטר תחת לחץ

מדיניות הגידור המסורתית של קטר, שבמסגרתה היא מקיימת קשרים עם כל הצדדים בו-זמנית, נקלעה למצוקה קשה במהלך המלחמה. מצד אחד, קטר ניסתה להעצים את כוחם של כוחות הביטחון שלה ולהציג את עצמה כמי שהגנה על הבסיס האמריקאי בשטחה. מצד שני, היא ניצלה את הפגיעה המינורית הראשונה במתקניה כדי להודיע על השבתת “קטר אנרג’י”, מהלך שהקפיץ את מחירי הגז העולמיים ביותר מ-50%. ד”ר אדמוני מוסיף כי קטר החלה לנקוט צעדים דרקוניים כלפי פנים, כמו מעצר של מאות אנשים והגבלות על רשתות חברתיות, מה שמלמד על סדק משמעותי בתחושת הביטחון שלה.

מדוע “נאט”ו מפרצי” אינו ישים

בתגובה לשאלת בוריס אם המלחמה עשויה דווקא להוביל לאיחוד כוחות מפרצי, ד”ר אדמוני שולל את האפשרות. הוא מזכיר את הצעתו של ראש ממשלת קטר לשעבר, חמד בן ג’אסם, להקים “נאט”ו מפרצי”, אך טוען שהיא אינה ישימה בגלל היריבויות העמוקות בין המדינות בנוגע לאסלאם הפוליטי, טורקיה ואיראן. כדוגמה, הוא מציין את הקו הפרו-איראני המובהק של רשת אל-ג’זירה, שאף עורר תמיהה בקטר עצמה וכעס בשאר מדינות המפרץ. מאבקי הפרוקסי בין קטר לאיחוד האמירויות, למשל בסודן ובסומליה, נמשכו גם במהלך המלחמה והדגימו את חוסר היכולת ליצור חזית אחידה.

שאלות המאזינים

בסוף הפרק עונה ד”ר אדמוני על שאלות מאזינים. על הקשר עם הטליבאן, הוא מסביר שקטר לא תמהר לוותר על נכס התיווך שלה מול הארגון, שכן הוא מחזק את מעמדה בציר הסוני-אסלאמיסטי. עם זאת, הקשר נועד לתקשורת ולא להפעלת כוח נגד איראן.

בנוגע לחינוך במפרץ, הוא מבהיר שיש הבדל גדול בין המדינות. בעוד איחוד האמירויות וסעודיה שינו את תוכניות הלימוד, בקטר עדיין קיימים תכנים אנטי-ישראליים ואף אנטישמיים במקצועות ההומניים.

לגבי יחסי ישראל-קטר, ד”ר אדמוני מזהיר מפני חזרה לדפוס של שיתוף פעולה חשאי תחת ההיגיון של “אויב אויבי הוא ידידי”. עם זאת, הוא סבור שהאווירה הציבורית הרעילה כיום, הן בישראל והן בקטר, מקשה על מהלך כזה יותר מבעבר.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סיכום פרק: איך מלחמות מסתיימות?

בפרק זה מתארח עומר דנק, חוקר נושאים ביטחוניים, כדי לדון בשאלה כיצד מלחמות מגיעות לסיומן. השיחה סוקרת את הדרכים השונות שבהן הסתיימו מלחמות בעידן המודרני, ובוחנת את התרחישים האפשריים לסיומה של המלחמה הנוכחית (ההיפותטית) בין ארצות הברית וישראל ובין איראן.

שבע דרכים לסיום מלחמה

לדברי עומר דנק, מאז המאה ה־19 התגבשו כשבע דרכים עיקריות לסיום מלחמות בין מדינות לאום.

1. כניעה: צד אחד מודיע על כניעתו המוחלטת, כפי שעשתה יפן בסוף מלחמת העולם השנייה. דנק מדגיש כי הוא עוסק בסיום מלחמות ולא בסיום סכסוכים, שכן כניעה לא תמיד מביאה לסוף הסכסוך, כפי שהראתה תנועת ההתנגדות בצרפת לאחר כניעתה לגרמניה.
2. כיבוש: מדינה כובשת מדינה אחרת, בדרך כלל במטרה להשליט בה משטר חדש ואז לסגת. בעידן המודרני, כיבוש לשם סיפוח טריטוריאלי הפך נדיר. דוגמאות לכך הן כיבוש טיבט על־ידי סין או הפלישה האמריקאית לעיראק.
3. הפסקת אש: זוהי הדרך הנפוצה ביותר לסיום מלחמות מאז מלחמת העולם השנייה. הפסקת אש יכולה להיות תוצאה של הסכם, אך לעיתים היא מושגת ללא הסכם רשמי. המשא ומתן יכול להתנהל לפני הפסקת האש, במהלכה או אחריה, כפי שהיה בין ישראל למצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, משא ומתן שהוביל להסכם השלום ב־1978.
4. כפייה חיצונית: מעצמות העולם, בדרך כלל דרך מועצת הביטחון של האו”ם, כופות הפסקת אש על הצדדים הלוחמים. רוב מלחמות ישראל הסתיימו כך.
5. נסיגה חד־צדדית: מדינה שפלשה לשטח זר מחליטה לסגת מיוזמתה. דוגמאות לכך הן נסיגת סין מווייטנאם ב־1979 ונסיגת ישראל מרצועת עזה לאחר מבצע “עופרת יצוקה” ב־2009.
6. התפוגגות: המלחמה דועכת בהדרגה והאלימות יורדת מתחת לסף המוגדר כמלחמה, ללא אירוע סיום רשמי. דנק מציג את האינתיפאדה השנייה כדוגמה בולטת לתופעה זו.

דנק נזהר מלקבוע איזו דרך עדיפה על אחרת כדי להבטיח שלום ארוך טווח. הוא מציין כי כיבוש והצבת משטר חלופי, כמו באיראן ב־1953, יכול להעניק שקט זמני, אך גם לזרוע את זרעי הסכסוך הבא.

סוגיית הלגיטימיות

בוריס מעלה את שאלת הלגיטימיות של הגורם שמחליט על סיום המלחמה. למשל, לאחר מלחמת העולם הראשונה טענו בגרמניה כי מי שחתם על הסכם הכניעה לא היה מוסמך לכך. דנק טוען כי לגיטימיות היא מושג סובייקטיבי, “בעיני המתבונן”, והיא קשורה לנרטיב הלאומי שהאומה מספרת לעצמה. לגיטימיות היא אכן גורם לחץ פנימי וחיצוני על מקבלי ההחלטות, אך אינה ניתנת למדידה אובייקטיבית.

תרחישים לסיום המלחמה באיראן

דנק מנתח את התרחישים האפשריים לסיום המלחמה הנוכחית מול איראן. הוא שולל את האפשרות של כפייה חיצונית, מכיוון שאי אפשר לכפות על מעצמת־על כמו ארצות הברית לסיים מלחמה דרך האו”ם, בשל זכות הווטו שלה.

תרחיש של הפצצות אוויריות שיגרמו לעם האיראני להפיל את המשטר נראה לדנק לא סביר. הוא מסביר שאין תקדים היסטורי למצב כזה. הפצצות כבדות על גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה לא גרמו להתקוממות עממית. בנוסף, איראן אינה דיקטטורה של איש אחד, אלא נשלטת על־ידי אליטה רחבה של משמרות המהפכה, הנהנית מבסיס תמיכה לא מבוטל. לכן, הפלת המשטר מורכבת יותר מהדחת רודן יחיד.

מכשול נוסף להסכם הוא מה שדנק מכנה “דילמת המחויבות”. למשטר האיראני אין סיבה להאמין שהממשל האמריקאי הנוכחי יעמוד בהסכם כלשהו, לאור ניסיון העבר. לכן, הסיכוי שאיראן תסכים לכניעה בתמורה להבטחה שהמשטר ימשיך להתקיים הוא קלוש. כניעה כזו תיתכן רק אם איראן תגיע למצב שבו היא מאבדת לחלוטין את היכולת להכאיב ליריביה, תהליך שעלול לקחת זמן רב.

כאוס פנימי או הפסקת אש?

לסיכום, דנק משרטט שלוש אפשרויות מרכזיות לסיום המלחמה:

1. הפסקת אש בתיווך: זהו התרחיש הסביר ביותר בעיניו. הסכם כזה, שיושג בתיווך מדינה שלישית (כמו עומאן או קטר), יאפשר לשני הצדדים להציג הישג כלשהו ולשמור על כבודם, גם אם לא יפתור את המתיחות באזור.
2. כניעה איראנית: תרחיש אפשרי רק לאחר מלחמה ארוכה ומתישה שתרוקן את איראן מיכולותיה הצבאיות והכלכליות.
3. כאוס פנימי באיראן: המלחמה עלולה להוביל להתפרצות מחאות המוניות, כפי שהיו בעבר, שיובילו לקריסת המשטר ולתקופה של אי־ודאות לגבי עתידה של איראן.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

המלחמה הכלכלית נגד איראן ובעלות בריתה

בפרק זה מתארח ד”ר ירון פרידמן לשיחה על המלחמה הכלכלית המתנהלת במקביל לעימות הצבאי עם איראן. השיחה מתמקדת בהשלכות של חסימת מצרי הורמוז על כלכלת איראן, מדינות המפרץ, עיראק וגורמים נוספים באזור, ובוחנת מי המפסידים והמרוויחים העיקריים מהמצב.

חסימת מצרי הורמוז והפתרונות החלקיים

לדברי ירון פרידמן, חסימת מצרי הורמוז היא מהלך שמשתק 20 אחוזים משוק הנפט העולמי וכן את כל יצוא הגז מקטר. למרות זאת, מחירי הנפט לא חוצים את רף 100 הדולרים לחבית. פרידמן מסביר זאת בכך ששתי מדינות, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, נערכו מראש לאפשרות כזאת. ערב הסעודית הניחה צינור נפט באורך 1,200 קילומטרים, מקו איפקיק־ינבוע, שמוביל נפט מהמפרץ הפרסי לים האדום. משם הנפט מועבר צפונה למצרים בצינור נוסף, וממנו לים התיכון. איחוד האמירויות בנתה צינור קצר יותר מאבו דאבי לפוג’יירה, שעוקף את מצרי הורמוז דרך היבשה. פרידמן מציין שהצינור הסעודי יכול להעביר כ־80 אחוזים מהנפט הסעודי, והאמירתי כ־60 אחוזים מהנפט האמירתי. פתרונות אלה, אף שהם חלקיים, מקלים על המצב.

המפסידות הגדולות מהמצור

פרידמן מפרט מי המדינות שנפגעות ביותר מהמצב. המפסידה הראשונה היא איראן עצמה. כל יצוא הנפט שלה תלוי בים ויוצא דרך מצרי הורמוז, בעיקר דרך האי ח’ארג. פגיעה באי הזה, כפי שקרה במלחמת איראן־עיראק, או השתלטות אמריקאית עליו, עלולה לשתק לחלוטין את כלכלת איראן. המפסידה השנייה בגודלה היא עיראק. כלכלתה נשענת ב־90 אחוזים על נפט, ו־99 אחוזים מהיצוא שלה עוברים דרך הורמוז. לעיראק אין תוכניות לגיוון הכלכלה כמו למדינות המפרץ, והיא משותקת כמעט לחלוטין. צינור צפוני לטורקיה והעברה יבשתית דרך ירדן פותרים אחוזים בודדים בלבד מהבעיה. בנוסף, המיליציות הפרו־איראניות בעיראק, הנהנות ממימון ממשלתי, סובלות גם הן ממצוקת מזומנים. מדינות נוספות שנפגעות קשות הן כווית וקטר, שאין להן פתרונות יצוא חלופיים. פרידמן מציין שהפגיעה בקטר פוגעת בעקיפין גם בחמאס, שנהנה ממימון קטרי, במיוחד כשהמימון האיראני לג’יהאד האסלאמי נעצר.

הפגיעה הכלכלית בחיזבאללה

חיזבאללה סופג מכה כלכלית קשה מכמה כיוונים. לדברי פרידמן, איראן, שנמצאת תחת מתקפה, אינה יכולה להזרים לו כספים. הגבול הסורי נסגר, ונצואלה כבר אינה מקור מימון, ונמלי התעופה אינם אפיק בטוח להעברת מזוודות דולרים. בנוסף, מסעות אכיפה נגד סחר בסמים בסוריה ובלבנון פוגעים במקור הכנסה נוסף של הארגון. לכל אלה מתווסף לחץ פנימי מהעדה השיעית, שדורשת שיקום של הכפרים שנהרסו במלחמה, וכן לחץ ממשפחות ה”שהידים”. לאחרונה, מסביר פרידמן, הופצצו גם מבנים של בנק “אל־קרד אל־חסן”, המשמש להלבנת כספים ומימון של חיזבאללה. הוא מצטט את נעים קאסם, סגנו של נסראללה, שהתלונן בנאום על הפצצת הבנק “שעוזר לעניים ולמסכנים”.

השפעות נוספות על האזור והעולם

פרידמן מציין שסין, שקנתה 90 אחוזים מהנפט האיראני במחירי רצפה, נפגעת מאוד מהמצב, אם כי יש לה חלופות כמו רוסיה. גם מדינות אחרות באסיה שקנו נפט איראני תוך עקיפת הסנקציות נמצאות במצוקה. טורקיה חוששת מגל פליטים מאיראן וספגה תקיפות סמוך למסוף הנפט בג’ייהאן, שאליו מגיע גם נפט מאזרבייג’ן המיועד לישראל. לעומת זאת, אירופה וארצות הברית נפגעות פחות. לארצות הברית יש עתודות נפט גדולות, ולאירופה יש חלופות כמו נפט וגז מאלג’יריה ונורווגיה. לפי פרידמן, הדרך היחידה של איראן לסיים את המלחמה היא ליצור לחץ כלכלי ואסטרטגי על מדינות המפרץ, גם במחיר שריפת כל הקשרים איתן.

עמדת מדינות המפרץ והסיכוי להכרעה

בתקשורת הערבית, מסביר פרידמן, יש מסרים כפולים. מדינות המפרץ אינן יכולות להביע תמיכה גלויה בישראל, אך הן מעוניינות בהמשך המלחמה כדי להחליש את איראן. גם קטר, שהייתה בעלת ברית קרובה של איראן, הותקפה, מה שהוכיח שאיש אינו חסין. פרידמן סבור שהמלחמה הכלכלית לבדה אינה יכולה להכריע מערכה או להפיל משטרים. עם זאת, היא יכולה לכרסם בהם מבפנים ולהחליש אותם. אם המלחמה תסתיים כשהקופה האיראנית ריקה, הדבר יזרז את התרופפות שלטון האייתוללות ואת היחלשות חיזבאללה. הוא מזכיר את נפילת ברית המועצות כדוגמה למעצמה שהתמוטטה בין היתר בגלל לחץ כלכלי. לבסוף, הוא מעריך שהכרעה צבאית תחייב מהלך קרקעי שיגיע לטהראן, מרכז השלטון האיראני.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

קרב כרבלא המזויף של איראן

בפרק מתארח ד”ר ירון פרידמן מהחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. השיחה עוסקת במצעד הטעויות האסטרטגיות של איראן, שאותו מדמה ד”ר פרידמן לקרב כרבלא מודרני, אך מזויף. לדבריו, מדובר במלחמה אבודה מראש שההנהגה האיראנית נכנסה אליה לאחר שהאמינה לתעמולה של עצמה.

קרב כרבלא המודרני

לדברי ד”ר פרידמן, נעים קאסם, סגנו של חסן נסראללה, ניבא מלחמה בסגנון קרב כרבלא, והנבואה התגשמה. קרב כרבלא המקורי, בשנת 680 לספירה, היה מלחמה אבודה מראש שניהל חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד, נגד השושלת האומיית המושחתת. הוא יצא לקרב מתוך תחושת צדק, למרות שידע שיפסיד. ח’ומייני, במהפכה האסלאמית ב־1979, הציג את הקרב הזה כמודל להקרבה והשראה לדורות הבאים, וכך הצדיק את מלחמת איראן־עיראק. אולם, טוען פרידמן, המלחמה הנוכחית היא “כרבלא מזויף”. אין פה מאבק צודק, אלא תוצאה של תעמולה איראנית בת 40 שנה, שהמנהיגים החלו להאמין בה עד כדי יציאה למלחמת התאבדות.

הנקמה בעולם הסוני

פרידמן מסביר שהתקפותיה של איראן על מדינות המפרץ נובעות מרצון לנקמה. בטווח הארוך, זוהי נקמה היסטורית של השיעה בעולם הסוני על דיכוי של מאות שנים. בטווח הקצר, זוהי נקמה במדינות המפרץ על שתמכו בסדאם חוסיין במלחמת איראן־עיראק, על שהן מארחות בסיסים אמריקאיים ועל שנרמלו את יחסיהן עם ישראל. הוא מציין את שנת 1979 כשנת מפנה: בזמן שאיראן הפכה לאויבת של ישראל וארה”ב, מצרים, מנהיגת העולם הסוני, חתמה על הסכם שלום עם ישראל. המגמות המנוגדות האלה הזינו את הזעם האיראני.

מצעד האיוולת האיראני

ד”ר פרידמן מונה שורה של טעויות קשות שעשתה ההנהגה האיראנית. ראשית, היא התעלמה מהחדירה המודיעינית העמוקה של המוסד וה־CIA לשורותיה, מה שאיפשר את חיסול צמרת הפיקוד שלה בקלות. שנית, היא לא לקחה ברצינות את האיומים של נשיא ארה”ב דונלד טראמפ, למרות שחיסל את קאסם סולימאני ב־2020. האיראנים חשבו שהם יכולים למשוך זמן במשא ומתן, בזמן שהאמריקאים התכוננו למלחמה. טעות נוספת הייתה מימוש האיום לתקוף את שכנותיה במפרץ. המהלך, שנועד להפעיל לחץ על ארה”ב, הפך את כל העולם המוסלמי נגד איראן ונתן למנהיגים כמו מוחמד בן סלמאן הזדמנות להוביל קואליציה ערבית נגדה.

הפעלת המיליציות

ההוראה שנתנה איראן למיליציות שלה לתקוף הייתה, לדברי פרידמן, מעשה איוולת נוסף שהיה בגדר התאבדות עבורן. חזבאללה, למשל, נתן לישראל לגיטימציה לתקוף אותו בעוצמה ולהחלישו לקראת “היום שאחרי” קריסת המשטר האיראני. פרידמן מסביר שחזבאללה חושש מנקמה שתבוא עליו מסוריה ומגורמים נוספים לאחר שיאבד את התמיכה האיראנית. גם המיליציות השיעיות בעיראק סופגות כעת מתקפות אמריקאיות, ואף ירו טילים לעבר ישראל שנפלו בשטח ירדן. באשר לחות’ים בתימן, הם נותרו מחוץ לתמונה, ככל הנראה בשל מצבם הכלכלי הקשה. בינתיים, האיום האיראני המשותף גרם לפיוס בין סעודיה לאיחוד האמירויות, והן משקיעות בשיקום תימן, מהלך שצפוי להחליש את החות’ים עוד יותר.

בין כרבלא מזויף לתקווה שיעית מתונה

פרידמן חוזר וטוען שהמלחמה שאיראן מנהלת בשם הדת היא “כרבלא מזויף”, המנוהל בידי טרוריסטים שעושים שימוש ציני במושגים דתיים כדי לצבור כוח, בדומה לדאעש. בתשובה לשאלת בוריס אם ההנהגה האיראנית מאמינה לעצמה, פרידמן משיב שייתכן, אך מציין שהמנהיג העליון ח’אמנאי אינו סמכות דתית עליונה אמיתית. הסמכות הבכירה האמיתית, האייתוללה עלי סיסתאני היושב בנג’ף שבעיראק, קורא לשקט, להתכנסות פנימה ולעיסוק בדת ולא במלחמות. פרידמן מקווה שלאחר קריסת המשטר, הזרם השיעי המתון והשקט, המכונה “תקיה”, הוא שיגבר.

אין חברים לאיראן

לסיום, ד”ר פרידמן קובע שלאיראן אין בעלות ברית אמיתיות. רוסיה וסין בגדו בה. לדבריו, הסינים ניצלו את איראן כלכלית וקנו ממנה נפט ומשאבים במחירי רצפה, והרוסים קיבלו ממנה סיוע צבאי בדמות כטב”מים למלחמתם באוקראינה, אך לא נתנו דבר בתמורה.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

השלכות הסכסוך עם איראן: ממצרי הורמוז ועד לכלכלה העולמית

בפרק זה, שהוקלט תוך כדי התפתחות המערכה הצבאית נגד איראן, מתארח ערן אפרת, מומחה לכלכלת אנרגיה. השיחה נסובה סביב ההשלכות הכלכליות המיידיות של העימות, ובראשן סגירת מצרי הורמוז, ובוחנת את השינויים הדרמטיים שעשויים לחול בכלכלה העולמית ביום שאחרי נפילת משטר האייתוללות.

סגירת מצרי הורמוז

לדברי ערן אפרת, במקרה של אירוע צבאי במפרץ הפרסי, אין זה משנה מי מכריז על סגירת מצרי הורמוז. חברות הביטוח לא יאפשרו לאוניות לעבור באזור, והתנועה תיעצר בפועל. הוא מסביר כי לרוב תוצרת הנפט של סעודיה אין חלופה אמיתית למעבר במצרים, שכן הצינור המוביל לים האדום הוא בעל קיבולת מוגבלת.

חסימת המצרים, שהם לדבריו “איילון בשמונה בבוקר” של הספנות העולמית, תגרום לעיכובים קשים באספקת האנרגיה הגלובלית. התוצאה תהיה עליית מחירים מיידית של נפט וגז. אפרת מוסיף שאם החות’ים יצטרפו למערכה ויסגרו גם את מצרי באב אל־מנדב, העולם יעמוד בפני משבר סחר חמור. בוריס גורליק מעיר כי הלחץ הכלכלי העצום שייווצר עשוי לדרבן את ארצות הברית לפעול לסיום מהיר של העימות.

הבידוד האזורי של איראן

אפרת מציין כי המתקפה האיראנית כוונה כמעט לכל שכנותיה, כולל קטר, שהיא שותפתה בשדה הגז הגדול בעולם, וכן סעודיה, כווית, בחריין והאמירויות. לדבריו, גם אם המשטר ישרוד את המתקפה הצבאית, יהיה לו קשה מאוד לשקם את מעמדו. איראן תלויה בשכנותיה לקשרי מסחר וסיוע, והתקיפות יצרו נתק גאו־פוליטי שיקשה עליה להתאושש.

היום שאחרי נפילת המשטר

אפרת, שמעיד על עצמו כי אינו מכיר איראן שאינה תחת סנקציות, מתאר את הפוטנציאל הכלכלי האדיר הגלום במדינה. לאיראן יש עתודות נפט עצומות, היא שנייה רק לרוסיה בעתודות הגז שלה, והיא מחזיקה במרבצי מינרלים ומתכות יקרות ששווים מוערך בכטריליון דולר.

עם זאת, הוא מדגיש כי התשתיות במדינה, מתעשיית הזיקוק ועד להפקה, נמצאות במצב רעוע וידרשו השקעות אדירות כדי לממש את הפוטנציאל הזה. אם המשטר ייפול והסנקציות יוסרו, איראן תהפוך לשחקנית אנרגיה מרכזית בשוק העולמי. כניסתה תציף את השוק בסחורה ותוביל לירידת מחירים משמעותית.

מי יתנגד לשינוי?

לפי אפרת, ישנן מדינות שלא ישמחו לראות את איראן משתחררת מהסנקציות. בראשן עומדת סין, שבתי הזיקוק הקטנים שלה, המכונים “טיפות” (teapots), מתבססים על קניית נפט איראני מוזל. אם איראן תתחיל לסחור בשוק החופשי, סין תיאלץ לשלם מחיר גבוה יותר. גם רוסיה וטורקיה מפיקות תועלת מהמצב הקיים.

עם זאת, אפרת אינו סבור שסין תתערב צבאית כדי למנוע את נפילת המשטר. הוא מסביר שלסין אין היסטוריה של התערבות צבאית הרחק מגבולותיה, והיא נוטה להסתגל למציאות החדשה. הוא מביא כדוגמה את ונצואלה, שם צמצמה סין דרמטית את רכישת הנפט לאחר שארצות הברית החלה לנהל את המכירות.

עתיד המדינה והיחסים עם ישראל

השיחה עוסקת גם בחשש מפני ריק שלטוני באיראן. אפרת מביע ספקנות בנוגע ליכולתו של יורש העצר הגולה, רזא פהלווי, להנהיג את המדינה, ומעלה את החשש מפני מלחמת אזרחים.

למרות זאת, הוא אופטימי לגבי העתיד. לדבריו, איראן שלאחר נפילת המשטר יכולה להפוך לשותפה אדירה של ישראל. הוא טוען כי מבחינת הון אנושי ויכולות, העם האיראני הוא אולי הדומה ביותר לישראל במזרח התיכון. אפרת מאמין שאיראן יציבה ובעלת אוריינטציה מערבית, בדומה לטורקיה בניהול נכון, תוכל להוות מנוע צמיחה חיובי שיקפיץ קדימה את האזור כולו.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

לשדרג את הברית: ישראל וארצות הברית בעידן של תחרות מעצמתית

בפרק זה מתארח ניצן דוד פוקס, מגיש הפודקאסט “המשחק הגדול”, לדיון על היבטים אסטרטגיים ביחסי ישראל וארצות הברית. פוקס טוען כי על ישראל לשנות את נקודת המבט שלה על הברית, ולהתמקד בשאלה כיצד היא יכולה לתרום לארצות הברית, ולא רק בשאלה מה היא יכולה לקבל ממנה. לדבריו, שינוי כזה יאפשר לישראל לשדרג את מעמדה, לחזק את הברית ולהתמודד טוב יותר עם אתגריה האזוריים.

מבט צר מול הזדמנות היסטורית

לדברי ניצן דוד פוקס, ישראלים נוטים להתמקד יתר על המידה בעצמם ובזירות המיידיות כמו עזה, לבנון וסוריה. הוא מספר כי לאחר פרסום מסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי של ארצות הברית, השאלה הראשונה שקיבל מבכיר ביטחוני לשעבר הייתה מהן המשמעויות של המסמך לעזה. לטענת פוקס, התמקדות זו מפספסת הזדמנות היסטורית. במקום לשאול מה ארצות הברית יכולה לעשות עבור ישראל בזירה המקומית, עלינו לשאול כיצד ישראל יכולה לעזור לארצות הברית באתגרים הגלובליים שלה. אם ישראל תצליח להפוך לשותפה חיונית יותר, מעמדה ישתדרג, והיא תוכל לפתור את בעיותיה המקומיות בקלות רבה יותר.

האתגר הסיני ובעיית בעלות הברית

פוקס מסביר כי האתגר האסטרטגי המרכזי של ארצות הברית כיום הוא התחרות מול סין. בניגוד ליריבות קודמות כמו ברית המועצות או גרמניה הנאצית, שהיו נחותות כלכלית באופן משמעותי, סין היא יריבה בסדר גודל דומה, עם כלכלה מתקדמת ויכולות טכנולוגיות שמתחרות באמריקה כמעט בכל תחום. ארצות הברית רוצה לרכז את כל משאביה המוגבלים בהתמודדות עם סין.

היתרון הגדול ביותר של ארצות הברית על סין הוא רשת בעלות הברית הענפה שלה. עם זאת, פוקס טוען שרוב בעלות הברית הללו, בעיקר באירופה ובמפרץ, הפכו לעול צבאי על ארצות הברית. לאחר המלחמה הקרה, מדינות אירופה קיצצו דרמטית בתקציבי הביטחון שלהן. לדוגמה, לגרמניה יש כיום רק כ־200 טנקים פעילים, לעומת כ־1,300 לישראל. צבאות המפרציות, למרות רכש הנשק המתקדם, מתפקדים יותר כפרויקטים של רווחה חברתית וביצועיהם ירודים, כפי שהודגם במלחמה בתימן. מדינות אלו מצפות שברגע האמת, האמריקנים יבואו להגן עליהן.

ישראל כנכס אסטרטגי

ישראל, לדברי פוקס, היא חריגה בנוף הזה. היא בעלת ברית נאמנה עם יכולת צבאית מוכחת, שמסוגלת לטפל באיומים אזוריים בכוחות עצמה, ללא צורך בחיילים אמריקנים. העובדה שישראל מנהלת מלחמה בכמה זירות ללא מעורבות קרקעית אמריקנית היא הוכחה לחריגותה. אסטרטגים אמריקנים רואים בישראל מודל למה שהם רוצים שבעלות ברית אחרות יהיו: יצואניות נטו של ביטחון, ולא רק יבואניות. ישראל יכולה לסייע בייצוב המזרח התיכון, ובכך לאפשר לארצות הברית להתמקד בזירות אחרות.

בנוסף, ישראל יכולה לתרום לחיזוק בעלות ברית אמריקניות אחרות. מכירת מערכת “חץ 3” לגרמניה, למשל, בונה יכולת הגנה אווירית אירופית עצמאית. פוקס מציע שישראל לא רק תמכור נשק, אלא גם תעביר ידע וניסיון מבצעי למדינות אחרות באירופה ובמזרח הרחוק.

מתווה חדש לסיוע הביטחוני

התרומה החשובה ביותר שישראל יכולה להציע, לפי פוקס, היא בתחום הטכנולוגי. הוא מציע לשנות את מודל הסיוע הביטחוני האמריקני. במקום לקבל 3.8 מיליארד דולר בשנה לרכישת נשק אמריקני, ישראל צריכה לעבור למודל של שיתוף פעולה במחקר ופיתוח. הכסף יופנה לפרויקטים משותפים בתחומים כמו בינה מלאכותית, כלים בלתי מאוישים והגנה אווירית.

לדבריו, שינוי כזה יהפוך את הברית מברית של תלות ישראלית לתלות הדדית. הפנטגון יהיה תלוי בטכנולוגיה ישראלית, מה שיקשה על ממשלים עתידיים להפעיל לחץ על ישראל. המהלך גם יתקן עיוותים ברכש של צה”ל, שנוטה להעדיף ציוד אמריקני “חינמי” גם אם הוא פחות טוב. בנוסף, הוא יחזק את התמיכה בישראל בקונגרס, מכיוון שכספים ישראליים יממנו מפעלים ומקומות עבודה בארצות הברית. פוקס מציין כי לפי דיווחים, רעיון זה כבר נידון בין הממשלות.

במחנה המערבי: ישראל לא יכולה לשבת על הגדר

בוריס שואל אם ישראל יכולה לגשר בין ארצות הברית לסין. פוקס דוחה את הרעיון מכל וכל. הוא טוען שניסיון “לאזן” בין המעצמות הוא אסטרטגיה כושלת, שבסופה המדינה שיושבת על הגדר חוטפת משני הצדדים. ישראל, הוא מדגיש, היא חלק בלתי נפרד מהמחנה המערבי מבחינה כלכלית, תרבותית וערכית. האלטרנטיבה, הסדר העולמי הסיני או “הדרום הגלובלי”, רואה בישראל פרויקט קולוניאליסטי ועוין אותה אידיאולוגית. המפלגה הקומוניסטית הסינית תומכת היסטורית בפלסטינים.

לכן, על ישראל להכיר במקומה, לתרום לחיזוק הסדר הליברלי המערבי שממנו היא נהנית, ולסייע לארצות הברית בתחרות מול סין. אין צורך לנקוט עמדה עוינת גלויה, אך אפשר לתרום בדרכים חכמות, כמו שיתוף פעולה עם טייוואן בתחום הסייבר או ייעוץ צבאי. ככלכלה צומחת וכשחקנית משמעותית, על ישראל לקחת אחריות ולפעול מתוך הבנה של מקומה במערכת הבין־לאומית.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מיתולוגיה, מחאה ועתיד אפשרי: ד”ר תמר עילם גינדין על איראן

בפרק זה מתארחת המומחית לאיראן ד”ר תמר עילם גינדין. השיחה, שנקבעה חודשים מראש, נסובה באופן טבעי על גל המחאות והאלימות ששטף את איראן. לדברי ד”ר עילם גינדין, המיתולוגיה וההיסטוריה העתיקה של איראן שזורות באופן מפתיע באירועים האקטואליים ומספקות מפתח להבנתם. בשיחה נבחנים אופי הדיכוי האלים של המשטר, החשש במערב מנפילתו, האלטרנטיבה השלטונית המסתמנת, סוגיית המיעוטים האתניים, והקשר בין מגילת אסתר למדיניות האמריקאית הנוכחית.

המיתולוגיה כמפתח להבנת ההווה

בתשובה לשאלת מאזין מה הייתה עושה במקום הנשיא טראמפ כדי להפיל את המשטר, מסבירה ד”ר עילם גינדין שהיא אינה אסטרטגית, אך יכולה להציע כיווני מחשבה מתוך המיתולוגיה האיראנית. לפי סיפורים אלו, מפלצת צריך להרוג מבפנים. כך למשל, המלך ההיסטורי ארדשיר הרג תולעת ענקית ומיתולוגית על־ידי כך שהתחזה למאמיניה ושפך לתוכה עופרת רותחת. גם הנסיך המיתולוגי זהאק, ששני נחשים צמחו מכתפיו, הובס רק מבפנים. לכן, היא סבורה שכל פעולה להפלת המשטר צריכה לבוא מבפנים החוצה, ולא מבחוץ פנימה.

לדבריה, המצב הנוכחי שונה מבעבר משתי סיבות. ראשית, העם האיראני עצמו הוא שמבקש התערבות ועזרה חיצונית. שנית, הרפובליקה האסלאמית עצמה משתמשת בכוחות זרים, שכירי חרב, כדי לדכא את אזרחיה.

דיכוי המחאה ושפיכות הדמים

ד”ר עילם גינדין מתארת כיצד בשבוע וחצי הראשונים של ההפגנות, כוחות המשטרה המקומיים לפיזור הפגנות לא הצליחו להתמודד עם המפגינים. בעקבות זאת, המשטר ייבא כוחות ממערך הפרוקסי שלו: אנשי חשד א־שעבי מעיראק, אפגנים ופקיסטנים ממיליציות פאטימיון וזיינביון, ואף שכירי חרב מסודאן. עדויות של רופאים בבתי חולים, שאולצו לטפל רק בפצועי כוחות הביטחון, מאשרות שטיפלו בעיראקים ובסודנים. כוחות אלו, שאינם מיומנים בפיזור הפגנות אלא בלוחמת שדה, השתמשו בנשק של שדה קרב נגד המפגינים.

התוצאה, לדבריה, הייתה “אוקיינוס של דם”. בעוד המשטר מדווח על כ־3,000 הרוגים, רובם אנשי כוחות הביטחון, הערכות אחרות מדברות על עשרות אלפי הרוגים, רבים מהם בלילה אחד. היא טוענת שאם הנרטיב של המשטר היה נכון, הוא לא היה סוגר את האינטרנט. כעת, עם פתיחתו החלקית, מתחילים לצאת סרטונים ותמונות זוועה המתעדים את ממדי הטבח.

החשש מנפילת המשטר

בוריס מעלה את הטענה שהמעצמות אולי מעדיפות משטר איראני חלש אך יציב על פני הכאוס שעלול להיווצר עם נפילתו, כפי שקרה בעיראק ובאפגניסטן. ד”ר עילם גינדין מסכימה שהאיראנים עצמם חוששים מכך, לאחר שראו מה קרה באביב הערבי וזוכרים את ניסיונם מ־1979, אז החליפו את דיקטטורת השאה במשטר רצחני הרבה יותר.

היא מוצאת לכך מקבילה במיתוס על המלך ג’משיד, שהיה שליט טוב עד שהכוח השחית אותו. העם מאס בו וקרא למפלצת, הנסיך זהאק, לשלוט תחתיו, רק כדי לגלות שהמצב החדש גרוע בהרבה. בסופו של דבר, העם התקומם והמליך צאצא של ג’משיד. באופן דומה, כיום, לאחר שהתפכחו מהמהפכה האסלאמית, המפגינים קוראים לחזרתו של יורש העצר, רזא פהלווי, וצועקים ברחובות “יחי המלך”.

האלטרנטיבה: תוכנית השיקום של פהלווי

לדברי ד”ר עילם גינדין, רזא פהלווי מצהיר שאינו רוצה להיות דיקטטור כאביו, אלא להוביל את איראן באופן מסודר מדיקטטורה לדמוקרטיה, תוך הימנעות מהכאוס שליווה מהפכות אחרות. יש לו צוות יועצים שכבר עובד על תוכנית שיקום לאיראן, שהיא כיום מדינה כושלת בכל תחומי התשתיות והכלכלה, עוד לפני חילופי שלטון. היא מעריכה שמהלך כזה יחייב תמיכה וייעוץ מהמערב.

האם העם האיראני בשל לדמוקרטיה?

היא מציגה מחקר מ־2011 של סטודנטים מהמרכז הבין־תחומי, אשר השווה בין מדד הערכים של פרופ’ שלום שוורץ למדד הדמוקרטיה של Freedom House. המחקר מצא מתאם גבוה בין מידת השמרנות של עם לבין מידת הדיקטטורה של משטרו. איראן, לצד סין, הייתה חריגה בולטת: ערכי העם האיראני ליברליים הרבה יותר מאופיו הדיקטטורי של המשטר, מה שמרמז על פוטנציאל לדמוקרטיה.

מיעוטים אתניים ושלמותה של איראן

הזהות האתנית חשובה מאוד באיראן, והמשטר משתמש בטענה שהמחאות מונעות מרצונות בדלניים של מיעוטים כדי לעשות להן דה־לגיטימציה. ד”ר עילם גינדין טוענת שזו בעיקר תעמולה, ומצביעה על חשבונות טוויטר ממשלתיים המתחזים לבדלנים. במחאות האחרונות, היא מדגישה, המיעוטים האתניים, כמו הבלוצ’ים והאזרים, קוראים לאחדות תחת המלך ולא לפירוק המדינה. הם דורשים שוויון זכויות במסגרת איראן מאוחדת או פדרלית.

מגילת אסתר והאסטרטגיה של טראמפ

ד”ר עילם גינדין, שכותבת רומן היסטורי בשם “היועץ” המתרחש בתקופת מגילת אסתר, רואה קשר בין סיפור המגילה למצב הנוכחי. היא מספרת כיצד המלכה ושתי הועמדה בפני בחירה בלתי אפשרית על־ידי המלך אחשוורוש: אם הייתה נענית לדרישתו לבוא למשתה השיכורים, הייתה מבזה את עצמה ומודחת. מכיוון שסירבה, היא הודחה בכל מקרה. באופן דומה, היא סבורה שממשל טראמפ מציב את המשטר האיראני בפני מצב דומה: אם יפסיק לממן את הפרוקסי ולהרוג מפגינים, הוא יקרוס. אם ימשיך, הוא יותקף. בשני המקרים, דינו נחרץ.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הקורדים בסוריה, בין אוטונומיה לקריסה

בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” מארח בוריס גורליק את פרופ׳ עפרה בנג׳ו, חוקרת בכירה במרכז משה דיין ומומחית לענייני כורדים. השיחה עוסקת בעם הכורדי, זהותו, פיצולו בין ארבע מדינות, ומתמקדת במצבה הייחודי והרגיש של הישות הכורדית האוטונומית בצפון סוריה, שהתמודדה לאחרונה עם משבר קיומי.

מי הם הכורדים?

לדברי פרופ׳ בנג׳ו, הכורדים הם הקבוצה האתנית הגדולה בעולם שאין לה מדינה. מספרם מוערך בכ־40 מיליון איש, אם כי אין נתונים מדויקים מכיוון שהמדינות שבהן הם חיים נמנעות ממפקדי אוכלוסין המכירים בהם כקבוצה אתנית נפרדת. רובם הגדול, כ־20 מיליון, חי בטורקיה, שם הריבוי הטבעי שלהם גבוה מזה של הטורקים, עובדה המעוררת חשש בממשל הטורקי. קהילות גדולות נוספות חיות באיראן (כשמונה מיליון), בעיראק (כשישה מיליון) ובסוריה (כשני מיליון). רוב הכורדים הם מוסלמים סונים, אך יש בהם גם שיעים (בעיקר באיראן), יזידים ואחרים.

זהות, שפה ומאבק

הזהות הכורדית אינה מבוססת על דת אלא על שיוך אתני ולשוני. השפה הכורדית שייכת למשפחת השפות ההודו־אירופיות, אך היא עצמה מפוצלת. עקב החלוקה הפוליטית, התפתחו לה שלושה כתבים שונים: אותיות לטיניות בטורקיה ובסוריה, אותיות ערביות בעיראק ובאיראן, ואותיות קיריליות בשטחי ברית המועצות לשעבר. פיצול זה מקשה על יצירת קשרים ותודעה לאומית אחידה. פרופ׳ בנג׳ו מסבירה כי לאורך ההיסטוריה, המדינות השונות ניסו לבצע “חיסול שפה” (לינגוויסייד) ודיכאו את השימוש בכורדית, מתוך הבנה שהשפה היא מרכיב הליבה של הזהות הלאומית הכורדית.

האוטונומיה הכורדית בסוריה

הכורדים בסוריה, הקבוצה הקטנה ביותר, עלו לתודעה העולמית רק לאחר פרוץ מלחמת האזרחים ב־2011. בניגוד לכורדים במדינות אחרות השוכנים באזורים הרריים קשים לכיבוש, הכורדים בסוריה חיים באזור מישורי. חולשתו של משטר אסד והחלל הפוליטי שנוצר אפשרו להם להקים ישות אוטונומית ייחודית בצפון־מזרח המדינה. לדברי בנג׳ו, היה זה ניסוי יוצא דופן במזרח התיכון: ישות דמוקרטית שבה נשים נטלו חלק שווה בצבא ובפוליטיקה, מערכת החינוך הייתה רב־לשונית, והתקיימה ברית אסטרטגית עם השבטים הערביים המקומיים במסגרת “הכוחות הסוריים הדמוקרטיים” (SDF).

בגידת בעלי הברית וההתמוטטות

שיתוף הפעולה עם השבטים הערביים, שנתמך על־ידי ארצות הברית, הפך לרועץ. במאורעות האחרונים, אותם שבטים ערביים הפנו עורף לכורדים ותקפו אותם. פרופ׳ בנג׳ו מתארת את קריסת האוטונומיה כתוצאה מפעולת “שילוש לא קדוש” של נשיא טורקיה ארדואן, נשיא ארצות הברית טראמפ, והמשטר הסורי בראשות בשאר אל־אסד. היא מדגישה את הבגידה האמריקאית בכורדים, שנלחמו בחזית נגד דאעש ואיבדו כ־11,000 לוחמים ולוחמות, ובכך חסכו חיי חיילים אמריקאים.

חלום ומציאות: כורדיסטן מאוחדת

החלום ההיסטורי על הקמת מדינה כורדית מאוחדת עדיין קיים, אך המציאות הפוליטית מקשה על מימושו. אין הנהגה כורדית אחת, וקיימת יריבות בין מנהיגים כמו מסעוד ברזאני בכורדיסטן העיראקית ועבדוללה אג׳לאן הכלוא בטורקיה. טורקיה, מסבירה בנג׳ו, מתנגדת באופן אידאולוגי לכל ישות כורדית, ורואה בה איום קיומי על שלמותה הטריטוריאלית ועל תפיסת ה”טורקיפיקציה” שעליה הושתתה המדינה.

עתיד הקורדים ותפקיד המערב

פרופ׳ בנג׳ו מביעה פסימיות זהירה לגבי עתיד הכורדים בסוריה. המצב תלוי בהתפתחויות במשטר אסד, שהופך אסלאמיסטי יותר ויותר. עם זאת, היא מציינת כי המשבר עורר התגייסות של כורדים ברחבי העולם. היא מותחת ביקורת על הצביעות המערבית, שסייעה להקמת מדינת דרום סודן הנוצרית אך מתעלמת משאיפות העצמאות של הכורדים המוסלמים, למרות משאל העם ב־2017 בכורדיסטן העיראקית. לדבריה, גם ישראל יכולה הייתה לסייע, לפחות מורלית ודיפלומטית. היא מציינת כי ראש הממשלה נתניהו הזכיר בנאום את הצורך להגן על הדרוזים והנוצרים בסוריה, אך השמיט את הכורדים, שחשים נבגדים. בסופו של דבר, התחזקות גורמים אסלאמיים בסוריה על חשבון הכורדים מהווה איום גם על ישראל.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

לקחים ימיים מהמלחמה באוקראינה

בפרק זה מתארח פרופ׳ שאול חורב, ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה ימית במרכז הלאומי לכלכלה כחולה וחדשנות בחיפה. השיחה עוסקת בלקחים מהלוחמה הימית במלחמת רוסיה-אוקראינה, בדגש על לוחמה א-סימטרית, שימוש בכלים בלתי מאוישים, וההשלכות האסטרטגיות על ישראל והמזרח התיכון.

לוחמה א-סימטרית וחשיבות נקודות המשנק

לדברי פרופ׳ חורב, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה מדגימה היטב את עקרונות הלוחמה הא-סימטרית, שבה צד חלש יחסית מנצל את יתרונותיו כדי לגרום נזק משמעותי לצד החזק. הוא מזהה קווי דמיון בין זירה זו לבין אתגרים שישראל מתמודדת איתם, כמו “מלחמת הצללים” מול איראן במפרץ עדן, שבמהלכה תקפו משמרות המהפכה אוניות סוחר באמצעות כטב”מים, והאיום מצד החות’ים בים האדום.

הלחימה מתרחשת בעיקר באזורים חופיים, המאפשרים תקיפת מטרות ימיות מהחוף. הדוגמה הבולטת היא הטבעת ספינת הדגל הרוסית “מוסקבה” באמצעות טיל נפטון אוקראיני שנורה מהחוף. פרופ׳ חורב מדגיש את החשיבות הגוברת של “נקודות משנק” (choke points) ימיות. כפי שטורקיה שולטת במצרי הבוספורוס והדרדנלים, כך החות’ים שולטים בבאב אל-מנדב, והאיראנים במצרי הורמוז. שליטה בנקודות אלו מאפשרת להשפיע על הסחר הימי העולמי, כפי שניתן לראות בסגירת נמל אילת בעקבות איום החות’ים ובעיכובים בייצוא התבואה מהים השחור.

מגבלות הכוח של ציים גדולים

בוריס גורליק שואל אם חיל הים הישראלי סובל מהזנחה תקציבית, אך פרופ׳ חורב סבור שהבעיה אינה נעוצה במשאבים. הוא מציין שאפילו הצי האמריקאי, על אף עוצמתו, לא הצליח להבטיח את חופש השיט בים האדום מול החות’ים, לא במבצע “שומר השגשוג” של ממשל ביידן ולא במבצע של ממשל טראמפ. העלות הגבוהה של יירוט טילים זולים הפכה את המערכה לבלתי כדאית עבור האמריקאים. לדבריו, הסינים, הזקוקים לנתיב השיט לצורך יוזמת “החגורה והדרך”, העדיפו ככל הנראה לשלם לחות’ים דמי חסות במקום להפעיל את הצי שלהם.

הלקח, לטענת פרופ׳ חורב, הוא שציים גדולים מתקשים להתמודד עם סוג הלחימה החדש. אוקראינה, מדינה כמעט ללא צי משלה, הצליחה להשמיד כשליש מהצי הרוסי בים השחור באמצעות כלים זולים ופשוטים יחסית.

הפיגור הישראלי בתחום הכלים הבלתי מאוישים

לדעת פרופ׳ חורב, זרוע הים של ישראל מפגרת אחרי זרוע האוויר והיבשה באימוץ כלים בלתי מאוישים. הוא מזכיר שחיל הים היה חלוץ בגישת הפלטפורמות הקטנות והמהירות, כמו ספינות הטילים במלחמת יום הכיפורים, אך כיום הוא אינו מוביל בתחום הכלים הבלתי מאוישים.

כדוגמה, הוא מביא את ה”פרוטקטור”, כלי שיט בלתי מאויש (כשב”ם) של רפאל, שהוכיח את עצמו אך נזנח על־ידי חיל הים מ”סיבות לא ענייניות”. כמו כן, החיל בחר לצייד את ספינות הסער 6 במסוק ימי מאויש וכבד, במקום לפתח פלטפורמות בלתי מאוישות. פרופ׳ חורב מסביר שהמחסום הוא בעיקר תפיסתי ודוקטרינרי. קצינים בחיל מתקשים לקבל את הרעיון שמפעילה היושבת בחוף תהיה מוסמכת להפעיל אש מכלי שיט בלתי מאויש, גם אם כל האמצעים הטכנולוגיים קיימים.

איום תת-ימי על תשתיות

השיחה עוברת לאיום מהתווך התת-ימי. פרופ׳ חורב מסביר כי בנוסף לכשב”מים, מתפתח איום משמעותי מכיוון כלים צוללים בלתי מאוישים (קצב”מים). חמאס כבר הראה ניצנים של יכולות כאלה. האיום אינו רק על כלי שיט, אלא על תשתיות קריטיות בקרקעית הים, כמו כבלי תקשורת, צינורות גז וכבלי חשמל מחוות רוח ימיות.

הוא מציין כי זוהי לוחמה היברידית, שקשה לשייך אותה למדינה ספציפית. כדוגמאות הוא מביא את פיצוץ צינור הגז נורד סטרים, פעולה שהוא מייחס לאוקראינים, וניתוק כבלי תקשורת בים הבלטי על־ידי הרוסים. לדבריו, מדינות כמו סין מפתחות כלים תת-ימיים, באמתלה של חקר משאבים, שיכולים לשמש לפגיעה בתשתיות אסטרטגיות, למשל ניתוק טאיוואן מכבלי התקשורת שלה.

העתיד: שילוב כלים מאוישים ובלתי מאוישים

פרופ׳ חורב מתאר כיצד האוקראינים משכללים את יכולותיהם ועוברים משימוש בכלים על-מימיים, שהרוסים למדו להתגונן מפניהם, לשימוש בכלים תת-מימיים החודרים לנמלים מוגנים ופוגעים במטרות אסטרטגיות כמו צוללות וגשרים.

הוא טוען שהעתיד טמון בגישה משולבת של כלים מאוישים ובלתי מאוישים (Man-Unman Teaming). בשיטה זו, פלטפורמה מאוישת גדולה, כמו צוללת או ספינה, משמשת כ”ספינת אם” ונושאת עליה כלים בלתי מאוישים קטנים. כך, הצוללת יכולה לשגר רכב תת-ימי למשימה מסוכנת, כמו פגיעה בכבל תת-ימי, מבלי לסכן את עצמה. לדבריו, ציים מובילים בעולם, ובראשם הצי האמריקאי, כבר צועדים בכיוון זה.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מדוע סעודיה חוששת מנפילת המשטר באיראן?

בפרק זה מתארח ד”ר ירון פרידמן כדי לדון בעמדתה המפתיעה של ערב הסעודית כלפי ההפגנות באיראן. לדבריו, בניגוד לציפיות, נראה שהסעודים פועלים כדי למנוע את נפילת משטר האייתוללות, וזאת ממספר סיבות אסטרטגיות, כלכליות ואידאולוגיות.

העמדה הסעודית המפתיעה

לדברי ד”ר ירון פרידמן, על־פי מקורות שונים, ערב הסעודית היא זו שלוחצת על ארצות הברית להימנע מתקיפה באיראן או מכל פעולה שתביא להפלת המשטר. עמדה זו נראית תמוהה, במיוחד על רקע העוינות העמוקה וארוכת השנים בין שתי המדינות.

שורשי העוינות בין סעודיה לאיראן

ד”ר פרידמן מסביר שהיריבות בין סעודיה לאיראן מתקיימת בכמה מישורים. במישור הכלכלי, שתי המדינות הן מעצמות נפט המתחרות על השליטה בשווקים. במישור הפוליטי, שתיהן שואפות להגמוניה אזורית. הוא מדגיש שלא רק איראן מנסה להשתלט על המזרח התיכון, אלא גם סעודיה, שפועלת בדרכים כלכליות וצבאיות, כפי שניתן לראות במעורבותה בתימן. המישור החריף ביותר הוא הדתי. סעודיה מייצגת את הזרם הווהאבי הקיצוני, הרואה בשיעה כפירה. עוינות זו נטועה עמוק בהיסטוריה ומתבססת על תפיסות של הוגים כמו אבן תיימיה, שאומצו על־ידי מייסדי הממלכה הסעודית. השיעים, מצדם, רואים בווהאבים את אבות הטרור הסוני ואת מי שגזלו את השליטה במקומות הקדושים לאסלאם.

ארבע הסיבות לשינוי הכיוון הסעודי

ד”ר פרידמן מציג ארבע סיבות מרכזיות לכך שסעודיה מעדיפה כעת את הישרדות המשטר האיראני:

1. כישלון המדיניות הלוחמנית: הקו התוקפני שהוביל יורש העצר מוחמד בן סלמאן, שהתבטא במלחמה בתימן, נכשל. המלחמה לא הביאה להכרעה, הקואליציה הערבית התפרקה, והתדמית הבינלאומית של סעודיה נפגעה. המתקפה על מתקני הנפט של ארמקו ב־2019 הוכיחה את פגיעותה של הממלכה. בעקבות זאת, בשנת 2023 החליטה סעודיה לשנות כיוון, ובהשראת מדינות כמו איחוד האמירויות וקטר, היא פנתה לפיוס עם איראן. הפיוס הוביל לרגיעה בגבול עם תימן ואיפשר לסעודים להתמקד בכלכלה.
2. איומים איראניים: פרידמן מעריך שאיראן העבירה מסר ברור למדינות המפרץ, מעין איום בנוסח “תמות נפשי עם פלשתים”. לפי תרחיש זה, אם המשטר האיראני יעמוד בסכנת קריסה, הוא יתקוף את שכנותיו, יפגע במתקני הנפט שלהן ויגרור את האזור כולו לכאוס. איום זה מפעיל לחץ על מדינות המפרץ לשכנע את ארצות הברית להימנע מפעולה נחרצת.
3. החשש מחזרת איראן של השאה: הסעודים חוששים מנפילת המשטר הנוכחי ועלייתה של איראן חזקה, חילונית ובעלת ברית של המערב, בדומה לאיראן שלפני המהפכה. איראן כזו, משוחררת מסנקציות, תהפוך למעצמה כלכלית וצבאית שתאפיל על סעודיה ותדחק אותה למעמד משני באזור.
4. אפקט הדומינו הדמוקרטי: פרידמן טוען שהאביב הערבי של 2011 הושפע מההפגנות באיראן ב־2009. עלייתה של דמוקרטיה באיראן עלולה לייצא רעיונות של זכויות אדם וחופש פוליטי למדינות המפרץ האוטוקרטיות, וליצור לחץ פנימי לשינוי משטרי. מבחינת המונרכיות במפרץ, איום הדמוקרטיזציה חמור לא פחות מאיום צבאי.

הישרדות שווה ניצחון

לדברי ד”ר פרידמן, אם המשטר האיראני ישרוד את גל המחאות הנוכחי, הוא יתחזק מאוד. במזרח התיכון, הישרדות נתפסת כניצחון. משטר ששרד יחוש ביטחון לדכא את מתנגדיו באכזריות רבה יותר. פרידמן צופה שהאיראנים יחזרו לשולחן המשא ומתן על הגרעין רק כדי לקנות זמן, להפשיר כספים ולהמשיך לפתח בחשאי נשק גרעיני. מטרתם, לדבריו, היא להפוך לצפון קוריאה, מדינה בעלת נשק גרעיני שאיש אינו יכול לתקוף, ובכך להבטיח את שרידות המשטר לנצח. הוא מוסיף כי האיום האיראני להשמיד את ישראל הוא אמיתי ואינו רק סיסמה.

מבט לעתיד

פרידמן מסכם כי נפילת המשטר באיראן היא אינטרס אמריקאי וישראלי, שכן היא תגרום להתמוטטות “ציר הרשע” והמיליציות הנתמכות על־ידי טהראן. עם זאת, הוא מזהיר מפני ציר כוח חדש שמתגבש סביב טורקיה וקטר, המזוהה עם האחים המוסלמים, שעשוי להפוך לאיום הבא באזור.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

תחזית גיאופוליטית לשנת 2026

בפרק זה מתארח ד”ר ירון פרידמן לשיחה עם בוריס גורליק על התחזית הגיאופוליטית לשנת 2026. השניים דנים בהתפתחויות הצפויות בכמה חזיתות מרכזיות במזרח התיכון, מהזירה הפלסטינית ועד למאבקי הכוח במפרץ, על רקע אי־היציבות באיראן והשפעותיה האפשריות על האזור כולו.

המצב בזירה הפלסטינית

לדברי ד”ר פרידמן, ארגון חמאס נמצא במצב של קיפאון, בין השאר בשל המאבק על ההנהגה. קיימת יריבות בין ח’אלד משעל, המזוהה עם ציר האחים המוסלמים וקטר, לבין ח’ליל אל־חיה, המקורב לציר האיראני. ד”ר פרידמן מסביר כי התמוטטות אפשרית של המשטר באיראן עשויה לחזק את מעמדו של משעל. במקביל, המשא ומתן לשחרור החטופים בעזה תקוע. ישראל דורשת את פירוק חמאס מנשקו כתנאי לנסיגה, בעוד חמאס דורש נסיגה ישראלית. הקיפאון הזה, טוען פרידמן, עשוי לאלץ את ישראל לצאת למבצע צבאי נוסף ברצועה כדי לחסל את שלטון חמאס.

לבנון, סוריה והאחים המוסלמים

המצב בלבנון, לפי ד”ר פרידמן, דומה למצב בעזה. גם שם ישנו קיפאון, מכיוון שחזבאללה אינו מוכן להתפרק מנשקו. הוא מציין כי פרשנים ערבים מעריכים שישראל עשויה לפתוח במלחמה ואף בפלישה קרקעית ללבנון לאחר החורף. עם זאת, נפילת המשטר האיראני עשויה למוטט את חזבאללה ולשנות את כללי המשחק. במקביל, תנועת האחים המוסלמים העולמית נמצאת במשבר מהגדולים בתולדותיה, עם סנקציות אמריקאיות ואירופיות, סגירת משרדים במדינות ערב ופילוג בהנהגה. הציר היחיד שעדיין תומך בהם הוא הציר הטורקי־קטרי, שמתחזק כעת גם בסוריה על חשבון האיראנים. בסוריה עצמה, המשטר החדש אינו יציב ומבצע מעשי טבח במיעוטים, כולל עלווים, דרוזים וכורדים.

היריבות הסמויה במפרץ: סעודיה נגד איחוד האמירויות

ד”ר פרידמן מרחיב על היריבות הגוברת בין סעודיה לאיחוד האמירויות. לדבריו, הסעודים חשים שהאמירתים “דורכים להם על הרגליים” בזירות שונות, כמו סומליה, סודן ותימן. בתימן, המצב הגיע לנקודת רתיחה. מועצת המעבר הדרומית, הנתמכת על־ידי האמירויות, ניצלה את הפסקת האש שהסעודים עמלו קשות להשיג (כולל באמצעות פיוס עם איראן) כדי להרחיב את שליטתה. בתגובה, חיל האוויר הסעודי הפציץ את בני בריתו, כלומר את כוחות המועצה, והבהיר כי לא יסבול ערעור על היציבות. פרידמן מסביר שהאמירתים נסוגו והתנערו ממהלך זה, מכיוון שהיחסים עם סעודיה חשובים להם יותר מהשליטה בתימן. סעודיה, מצדה, הבהירה שהיא “הבוס” במפרץ ולא תאפשר לאף מדינה, גם לא לבת ברית קרובה, לערער על האינטרסים הביטחוניים שלה בחצרה האחורית. כעת, הסעודים פועלים לאחד את דרום תימן תחת חסותם.

ירדן, איראן והסיכוי למלחמה

בוריס גורליק שואל על המצב בירדן. ד”ר פרידמן מציין כי אחת ההתפתחויות החיוביות של השנה היא המכה שספג סחר הסמים מסוריה, שהשפיע לטובה על ירדן. עם זאת, הוא מזהיר מפני הגבול הארוך והפרוץ עם ירדן ומפני גורמים קיצוניים בממלכה. באשר לאיראן, פרידמן מעלה את האפשרות שהמשטר, בצעד של ייאוש, יתקוף את ישראל. הוא גם מצטט פרשנים ערבים הטוענים כי לממשלת ישראל עשוי להיות אינטרס פוליטי לצאת למלחמות בכמה חזיתות כדי לחזק את מעמדה הציבורי לקראת בחירות. לבסוף, הוא מביע תקווה שבשנת 2026 יתמוטטו הציר האיראני, חמאס וחזבאללה, אולי כתוצאה בלתי צפויה של המלחמות שישראל מנהלת, למרות המחיר הכבד.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הרפובליקה האסלאמית: האם המשטר על סף קריסה?

בפרק זה מתארח אלכס גרינברג, חוקר איראן במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS). השיחה עוסקת במחאות האחרונות באיראן, בוחנת את יציבות המשטר האסלאמי, את הסיכויים לקריסתו ואת הגורמים המשפיעים על כך, ובהם המצב הכלכלי, הזהות הלאומית והמיעוטים האתניים, והלחצים החיצוניים.

מצב המחאות הנוכחי

לדברי אלכס גרינברג, המחאה באיראן אכן מתרחבת והמשטר מתקשה להכיל אותה, אך היא עדיין לא הגיעה לעוצמה של המחאות שפרצו לאחר רצח מחסא אמיני. עם זאת, המצב כיום שונה. המשטר האיראני, שהוא משטר חכם, נוקט בשיטה של דיכוי ממוקד: הוא אינו יורה בכולם, אלא מאתר את מובילי המחאה ומנטרל אותם, בין היתר באמצעות ניטור המדיה החברתית. מנגד, נדמה כי איראנים רבים הגיעו למצב שבו אין להם מה להפסיד. המחאה אינה נוגעת לנושא ספציפי, אלא נובעת ממצב כלכלי בלתי אפשרי, עם אינפלציה קיצונית.

התנאים למהפכה

בוריס מזכיר את התנאים הקלאסיים למהפכה, וגרינברג מוסיף שני גורמים מכריעים: נכונות המשטר לדכא בכוח, ונכונות העם להילחם. לדבריו, אם אכן לאנשים אין מה להפסיד, הם הופכים נחושים יותר. עם זאת, הוא מצטט סופר איראני אלמוני שטוען כי האיראנים אינם כמו הערבים, והנוער האיראני, שרואה בעצמו אירופאי, לא ייקח נשק ויילחם בשלטון. גרינברג מדגיש כי בהיסטוריה של המאה ה־20, אף משטר לא נפל רק בגלל מחאה עממית. הוא מביא כדוגמה את דיכוי ההפגנה בנובוצ’רקסק בברית המועצות ב־1962. איראן אינה צפון קוריאה, ומותר למחות בה תחת מגבלות, אך המצב מורכב.

זהות לאומית ומיעוטים

בתשובה לשאלת בוריס על המיעוטים האתניים, המהווים כחצי מהאוכלוסייה, גרינברג קובע באופן חד־משמעי כי קיימת זהות איראנית חזקה. הוא מסביר שהשימוש במונח “מיעוטים” מטעה. האזרים, למשל, הם קבוצה גדולה מאוד, אך הם שיעים ומשולבים בשלטון. אין להם שאיפות בדלניות, ודרישתם העיקרית היא הכרה תרבותית, כמו הזכות ללמד את שפתם בבתי־ספר. הוא מדגיש כי במהלך המחאות, כל הקבוצות האתניות חשות איראניות ושותפות לסבל הכללי.

חששות המשטר וחולשותיו

לטענת גרינברג, המשטר חושש יותר מקריסה פנימית מאשר מהפגנות המונים. בניגוד לסוריה, באיראן אין פילוג עדתי עמוק בין השלטון לעם. החשש העיקרי של המשטר הוא ריבוי מוקדי מחאה קטנים בפריפריה, שקשה לשלוט בכולם בו־זמנית. בנוסף, המשטר פועל כשהוא חלש צבאית, והוא חושש ממכה אמריקאית או ישראלית שלא יוכל למנוע.

תרחיש הרפורמה הסיני

בוריס מעלה את האפשרות לתרחיש דמוי סין, שבו מנהיג חדש יבצע רפורמות כלכליות עמוקות תוך שמירה על המסגרת של הרפובליקה האסלאמית. גרינברג סבור שתרחיש כזה אינו סביר. לדבריו, המשטר האיראני אידיאולוגי מדי ולא יכול להרשות לעצמו לבצע רפורמה כזו, שכן היא תתפרש ככניעה ללחץ ותחשוף את כישלונו. מהלך כזה ייראה ציני ויפגע בלגיטימיות של השלטון, שאינו יכול להרשות לעצמו פער גלוי בין האידיאולוגיה המוצהרת למציאות.

האינטרס הישראלי והתערבות חיצונית

גרינברג דוחה את הטענה שלישראל יש אינטרס בהישרדות המשטר האיראני כדי לאחד נגדו את מדינות המפרץ. הוא מסביר שהאינטרס הישראלי המובהק הוא שהמשטר, המהווה איום קיומי, ייעלם. עם זאת, הוא מבחין בין הפלת המשטר, שלדעתו אינה אפשרית באמצעות התערבות חיצונית, לבין “נטרולו”. המטרה צריכה להיות גביית מחיר בלתי נסבל מהמשטר על תוקפנותו. הוא מזהיר מפני הנרטיב שהאיראנים מפיצים במערב, לפיו נפילת המשטר תוביל לכאוס גדול יותר מאשר בעיראק או בסוריה. לטענתו, זהו כלי תעמולתי, ואיראן, כמדינת לאום, אינה דומה למדינות אלו.

על המונח “אופוזיציה”

לבסוף, גרינברג מבהיר כי באיראן אין “אופוזיציה” במובן המקובל במדינות דמוקרטיות, כלומר גוף שיכול להחליף את השלטון באופן חוקי. מה שקיים הם דיסידנטים, בעיקר בחו”ל, שאינם מאורגנים ככוח פוליטי שיכול להוות חלופה שלטונית.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הכרה בסומלילנד: אינטרסים, סיכונים וסדר עולמי משתנה

בפרק זה מתארח ד”ר חיים קורן, לשעבר שגריר ישראל בדרום סודן ובמצרים וכיום מרצה באוניברסיטת רייכמן. השיחה עוסקת בהכרה של ישראל בסומלילנד, ישות מדינית שהתפצלה מסומליה לפני כ־30 שנה. ד”ר קורן מנתח את הרקע ההיסטורי והגיאופוליטי של האזור, את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל ושל מעצמות אחרות, ואת ההשלכות האפשריות של המהלך.

הרקע של סומלילנד

לדברי ד”ר קורן, האזור המכונה קרן אפריקה מורכב משלוש ישויות עיקריות. הראשונה היא סומליה, מדינה כושלת (failed state) הנמצאת במצב של אי־תפקוד מזה שנים רבות. השנייה היא פונטלנד, שלכאורה מהווה חלק מסומליה אך בפועל מתנהלת בנפרד ובעלת הרכב שבטי שונה. השלישית, הצפונית ביותר, היא סומלילנד.

הפיצול נוצר בעקבות המרוץ הקולוניאלי של המאה ה־19. איטליה שלטה בסומליה ובפונטלנד, בעוד בריטניה שלטה בסומלילנד. המורשת הקולוניאלית השונה יצרה פערים תרבותיים ומנהליים. ב־1960 קיבלה סומלילנד עצמאות מבריטניה ונדרשה להתאחד עם סומליה, אך האיחוד נכשל במהרה והיא החלה להתנהל כישות עצמאית. בניגוד לסומליה הכאוטית, סומלילנד מתוארת על ידי ד”ר קורן כמדינה יציבה יחסית, דמוקרטית, ובעלת כלכלה מסודרת, אף שאינה עשירה.

חשיבות אסטרטגית ומעצמות אזוריות

החשיבות המרכזית של האזור נובעת ממיקומו האסטרטגי בחיבור בין הים האדום, הים הערבי והאוקיינוס ההודי, על נתיב הסחר הימי מהחשובים בעולם. מיקום זה מושך למקום מעצמות רבות עם אינטרסים מגוונים. סין מחזיקה בסיס בג’יבוטי הסמוכה, טורקיה פועלת בסומליה, ורוסיה מחזיקה נוכחות בסודן. גם איחוד האמירויות וטייוואן מקיימות קשרים הדוקים עם סומלילנד מזה שנים, אם כי לא הכירו בה רשמית.

האינטרס הישראלי

ד”ר קורן מסביר כי להכרה הישראלית בסומלילנד יש כמה יתרונות אסטרטגיים ברורים. ראשית, היא מאפשרת לישראל דריסת רגל בנקודה קריטית סמוך לתימן, דבר שעשוי לסייע בהתמודדות עם איום החות’ים. שנית, המהלך מחזק את הציר הישראלי־אמירתי ומאפשר שיתוף פעולה באפריקה ובתימן. שלישית, הוא מהווה משקל נגד לשאיפות ההתפשטות של טורקיה ואיראן באזור. ולבסוף, הוא מעניק לישראל השפעה לאורך כל נתיב השיט בים האדום, מתעלת סואץ ועד למצרי באב אל־מנדב, נכס גאו־אסטרטגי משמעותי.

התגובות בעולם והסיכונים

לצד היתרונות, קיימים גם סיכונים. לדברי ד”ר קורן, המהלך עלול להרגיז את סין, שרואה בסומלילנד בעלת ברית של טייוואן. גם מצרים וערב הסעודית, כמו גם האיחוד האפריקאי, מתנגדות באופן עקרוני לפיצול מדינות ורואות בכך תקדים מסוכן. דוגמה לכך היא תגובתה החריפה של מצרים להסכם שנחתם לאחרונה בין אתיופיה לסומלילנד, שבמסגרתו אתיופיה הייתה אמורה להכיר בסומלילנד בתמורה לגישה לנמל.

מצד שני, ד”ר קורן מציין כי מדינות מוסלמיות כמו מרוקו ואינדונזיה לא הגיבו בשלילה. הוא גם מזכיר את הצביעות של נשיא טורקיה ארדואן, שמגנה את המהלך בעוד טורקיה עצמה כובשת את צפון קפריסין.

ריבונות וגבולות בסדר העולמי החדש

בוריס שואל על הרתיעה הכללית בעולם משינוי גבולות. ד”ר קורן טוען כי מאז שנות ה־90, הסדר העולמי משתנה. עקרון קדושת הגבולות נשחק לטובת אינטרסים. דוגמאות לכך הן עלייתם של שחקנים לא־מדינתיים כמו חזבאללה וחמאס, והתנהלותן של מעצמות כמו רוסיה, שבאמצעות כוח וגנר משתלטת על אזורים נרחבים באפריקה ומתעלמת מריבונות המדינות המקומיות. לשיטתו, ההכרה בסומלילנד אינה מהלך חריג אלא שיקוף של מציאות גלובלית משתנה, שבה מדינות פועלות על פי אינטרסים.

שקלול התועלת מול הנזק

לסיכום, ד”ר קורן סבור כי בשקלול כולל, היתרונות של ההכרה בסומלילנד עולים על החסרונות. סומלילנד היא מדינה יציבה, דמוקרטית ומוסלמית שאינה עוינת לישראל, והיא מהווה עוגן אסטרטגי במיקום חשוב. ישראל יכולה לתרום לה רבות בתחומים כמו חקלאות, אנרגיה סולארית וניהול ימי. עם זאת, הוא מדגיש כי על ישראל לנהל את המהלך בחוכמה, לממש את האינטרסים שלה, ובמקביל להימנע מלהכניס אצבע בעין למדינות שותפות כמו מצרים וערב הסעודית.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

בינה מלאכותית, פייק ניוז והנרטיב במזרח התיכון

הפרק מארח את מור שפירא, מרצה באוניברסיטת בר-אילן וחוקרת תקשורת ערבית במכון ממרי. השיחה עוסקת בשימוש הגובר בבינה מלאכותית (AI) ובהפצת פייק ניוז בעולם הערבי, ובוחנת כיצד טכנולוגיות אלה משפיעות על הפוליטיקה, הדת והחברה במזרח התיכון, במיוחד בהקשר של המלחמה הנוכחית.

הבינה המלאכותית היא הנפט החדש

לדברי מור שפירא, המזרח התיכון אינו עוד אזור נחשל טכנולוגית. מדינות המפרץ, ובראשן ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, מבינות שהתחרות העולמית עוברת משליטה על מקורות אנרגיה כמו נפט וגז לשליטה במידע. הן רואות בבינה המלאכותית את “הנפט המודרני” ומבינות שעתידן תלוי ביכולתן להוביל בתחום זה. מדינות אלה משקיעות סכומי עתק, מעל 100 מיליארד דולר בשנתיים האחרונות, בהקמת תשתיות, אוניברסיטאות ייעודיות לבינה מלאכותית (באיחוד האמירויות יש אפילו שר לענייני בינה מלאכותית), ובמשיכת כישרונות מכל העולם.

לפי שפירא, מדינות המפרץ מודעות לכך שחסר להן כוח אדם איכותי ו”אקוסיסטם” טכנולוגי כמו זה שקיים בישראל. הן רואות בישראל, “אומת הסטארט-אפ”, שותפה טבעית ורוצות לרתום את “המוח היהודי” כדי לקדם את מטרותיהן. עם זאת, היא מזהירה שישראל עצמה מתחילה לפגר מאחורי המפרציות בחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח ובהשקעות בתחום.

הנרטיב חזק מהעובדות

שפירא טוענת שכדי להבין את המזרח התיכון, יש להפנים שהנרטיב, הסיפור והתמונה הם כלי הנשק החזקים ביותר, לעיתים יותר מכדורים. לדבריה, בעולם הערבי העובדות והאמת האובייקטיבית פחות רלוונטיות. מה שקובע הוא מי מפיץ את המידע ראשון, והאם המידע משרת את הנרטיב הקיים. לכן, ניסיונות ישראליים להפריך פייק ניוז באמצעות בדיקת עובדות (fact-checking) נידונים לכישלון. הצרכן הערבי אינו מחפש את האמת העובדתית, אלא את מה שמתיישב עם תפיסת עולמו, למשל נרטיב הקורבנות הפלסטיני. גם אם יוצגו לו הוכחות חותכות לכך שסרטון מסוים הוא זיוף, הוא יבחר להאמין בו כל עוד הוא משרת את הנרטיב שלו. שפירא מדמה זאת לניסיון לשכנע אדם מאמין שאין אלוהים באמצעות הוכחות.

בינה מלאכותית בשירות המשטרים

המשטרים האוטוריטריים במזרח התיכון, מסבירה שפירא, חוששים מאובדן שליטה ומיציבות. הפחד מ”פִתְנָה” (מלחמת אזרחים או כאוס) הוא פחד קיומי, ולכן הם עושים כל שביכולתם כדי למנוע זרימה חופשית של מידע שעלול לערער את שלטונם. הם נוקטים צעדים כמו חסימת אינטרנט בעתות משבר, כפי שעשתה איראן, כדי למנוע הפצת מידע הסותר את התקשורת הממסדית. שימוש בפייק ניוז ובבינה מלאכותית הופך לכלי לגיטימי עבורם כדי לשמר את הלגיטימיות השלטונית, לאחד את העם סביב ההנהגה ולהסיט את תשומת הלב מבעיות פנים.

ההלכה האסלאמית והבינה המלאכותית

הופעת הבינה המלאכותית מעוררת דיון הלכתי בעולם המוסלמי. אנשי דת במוסדות כמו אוניברסיטת אל-אזהר במצרים דנים בשאלה האם AI הוא “בִּדְעָה” (חידוש אסור) או כלי שניתן להשתמש בו. יש פוסקי הלכה שמאשרים שימוש בצ’אטבוטים כדי לקבל תשובות הלכתיות, בדומה לאישור שניתן בעבר לקפה לאחר שהובן שהוא מסייע למאמינים להישאר ערים לתפילות הלילה. מנגד, ישנם חששות, למשל מפני מתן תשובות הלכתיות “קרות” וחסרות אחריות על ידי רובוט שאינו מבין את ההקשר האנושי. באסלאם הסוני השמרני יש התנגדות חריפה ליצירת תמונות באמצעות AI, במיוחד של דמויות קדושות כמו הנביא מוחמד, מכיוון שהדבר נחשב להאנשה אסורה.

כל האמצעים כשרים

לפי שפירא, ארגונים כמו חזבאללה ומשטרים כמו זה שבאיראן רואים בבינה מלאכותית ובפייק ניוז כלים כשרים במאבקם. כל עוד האמצעי משרת את הנרטיב ומקדש את המטרה, השימוש בו מותר. היא מביאה כדוגמה פסיקה של חזבאללה המתירה סחר בסמים כל עוד הוא פוגע ב”אויב” ולא במוסלמים. באופן דומה, הפצת סרטון מזויף על “פשעי הציונים” נחשבת לגיטימית כי היא משרתת את נרטיב ההתנגדות. גופי תקשורת כמו אל-מיאדין ואל-מנאר (השופרות של חזבאללה) עושים שימוש נרחב ובלתי מוגבל בפייק ניוז, בעוד ערוצים סעודיים כמו אל-ערביה ואל-חדת’ מקפידים יותר, בהתאם לנרטיב שהם מקדמים.

קולות של שינוי

לצד התעמולה, שפירא מציינת שמתרבים הקולות בעולם הערבי, בעיקר בקרב אנשי רוח מלבנון ועיראק, הקוראים לריאליזם. הם טוענים שישראל היא עובדה מוגמרת וההתעקשות על נרטיב “הישות הציונית שתחלוף מן העולם” רק מזיקה לעולם הערבי ומונעת ממנו להתקדם. מדינות כמו איחוד האמירויות מובילות שינוי תפיסתי, למשל באמצעות הכנסת לימודי השואה לתוכנית הלימודים והקמת מוזיאון בנושא. לדברי שפירא, קולות אלה מבינים שעדיף ללמוד לחיות לצד ישראל וליהנות מפירות השלום והנורמליזציה, במקום להמשיך לחיות על החרב.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הרב חנן שלזינגר על מפגש בין מתנחלים לפלסטינים

בפרק זה מתארח הרב חנן שלזינגר, ממייסדי “יוזמת שורשים”, לשיחה על פעילות היוזמה המפגישה בין יהודים לפלסטינים ביהודה ושומרון. הרב שלזינגר, מתנחל ותושב אלון שבות, מספר על התהליך האישי שהוביל אותו לפעילות שלום, מציג את תפיסתו לגבי שורשי הסכסוך, ומתאר את הפעילות היומיומית של הארגון ואת חזונו לעתיד.

יוזמת שורשים והרב מנחם פרומן

הרב שלזינגר פותח בהצגת “יוזמת שורשים”, אותה הוא מגדיר כיוזמה יהודית־פלסטינית מקומית להבנה, אי־אלימות וטרנספורמציה. הוא מדגיש כי היוזמה אינה “עוקפת ממשלה” אלא משלימה את מה שהממשלה צריכה לעשות, כלומר, עבודה מהשטח כלפי מעלה. לדבריו, ההתנחלויות אינן רק מכשול לשלום, אלא יכולות להיות גם מפתח, תלוי כיצד המתנחלים פועלים.

היוזמה הוקמה ב־2014, בין היתר כדי להמשיך את דרכו של הרב מנחם פרומן ז”ל, שהיה רב היישוב תקוע ופעיל שלום מוכר. הרב פרומן, מסביר שלזינגר, היה דמות ציונית שנויה במחלוקת שנפגשה עם מנהיגים פלסטינים כמו יאסר ערפאת והשייח’ אחמד יאסין, מתוך תפיסה דתית־יהודית עמוקה. רוב מייסדי “שורשים”, ישראלים ופלסטינים כאחד, היו תלמידיו. בין המייסדים נמנים שאול יודלמן, המשורר אליעז כהן, ומהצד הפלסטיני בני משפחת אבו עוואד מהכפר בית אומר.

המסע האישי מהתעלמות למפגש

הרב שלזינגר מספר על התהליך האישי שעבר. במשך כ־40 שנות מגוריו באלון שבות, כמעט לא היה לו קשר עם פלסטינים. הוא מתאר אותם כ”רקע” בסרט חייו, דמויות שקופות שניתן להתעלם מהן. נקודת המפנה התרחשה כשנפל לו האסימון שהוא משקר לעצמו כשהוא טוען שהוא אוסף כל טרמפיסט, בעוד בפועל הוא אוסף יהודים בלבד. ההבנה שהוא אפילו לא היה מודע לכך שהוא מתעלם מהפלסטינים גרמה לו לחוש כגזען, והוא החליט לצאת למסע כדי להכיר אותם ולהפוך אותם לבני אדם בעיניו.

לאחר כמה ניסיונות כושלים ליצור קשר, הוא הוזמן למפגש של ישראלים ופלסטינים ליד ביתו. הוא מתאר את הפחד שאחז בו ובאשתו כשיצא מהבית, ואת ההלם שחווה כשגילה במקום המפגש קבוצה של 15 ישראלים ו־15 פלסטינים משוחחים ביניהם, מחזה שלא היה רגיל אליו. בדיעבד, התברר שזה היה מפגש הייסוד של “שורשים”.

שורש הסכסוך: מאבק זהויות

לדברי הרב שלזינגר, המפגש עם פלסטינים שינה את חייו. הוא הבין שבארץ ישראל קיים סיפור נוסף לצד הסיפור היהודי, ומי שחי רק את הסיפור האחד, חי בשקר. הוא מצטט את שותפו הפלסטילי, עלי אבו עוואד, שאומר שהדרך לשלום היא להחזיק “שתי אמיתות בלב אחד”.

שורש הסכסוך, לטענתו, הוא מאבק זהויות. העם הפלסטיני אינו מכיר בלגיטימיות של הזהות היהודית וזיקתה לארץ, והעם היהודי אינו מכיר בלגיטימיות של הזהות הפלסטינית וזיקתה לארץ. הוא טוען כי העם הפלסטיני הוא אכן עם, גם אם הוא עם חדש שהתגבש בין היתר כתגובה לציונות, וההתכחשות לכך מצד ישראלים היא לב הבעיה. באופן דומה, פלסטינים רבים מתכחשים להיותם של היהודים עם. הפתרון, אם כן, חייב להתמקד בהכרה הדדית בזהויות ובנרטיבים של שני הצדדים.

חזון לעתיד: קונפדרציה של שתי מדינות

הרב שלזינגר מציג את חזונו הפוליטי, המבוסס על תוכניתה של תנועת “ארץ לכולם”, שבה הוא חבר. התוכנית, הנקראת “שתי מדינות, מולדת אחת”, מציעה פתרון של קונפדרציה. על־פי המודל, יוקמו שתי מדינות ריבוניות, ישראל ופלסטין, אך הן יהיו קשורות במסגרת־על קונפדרטיבית, בדומה לאיחוד האירופי. הגבולות יהיו פתוחים לתנועה חופשית, ותתאפשר תושבות חופשית.

במצב כזה, יהודי יוכל לגור במעלה אדומים, להיות אזרח ישראלי (ולהצביע בבחירות הלאומיות בישראל), אך להיות תושב המדינה הפלסטינית (ולהצביע בבחירות המקומיות שלה). באופן דומה, פלסטיני יוכל לגור בתל אביב, להיות אזרח פלסטיני, אך תושב ישראל. פתרון כזה, לדבריו, מכיר בזיקה של שני העמים לכל הארץ, ומאפשר את הישארות המתנחלים בבתיהם.

פעילות “שורשים” והתמודדות עם הקיצונים

פעילות “שורשים” כוללת מעגלי הקשבה, סדנאות צילום ומוזיקה, לימודי שפה והרצאות. המטרה היא כפולה: ראשית, להכיר את האדם שמולך ולא לראות בו מפלצת. שנית, וחשוב יותר, להכיר את הזהות הקולקטיבית שהוא נושא, גם אם היא סותרת את זהותך. בנוסף, הארגון עוסק באקטיביזם נגד אלימות משני הצדדים, כולל פעילות חינוכית בבתי ספר פלסטיניים ופעילות בקרב הציבור הישראלי נגד “טרור יהודי”.

הרב שלזינגר מודה בכאב שהאלימות היהודית מגיעה לעיתים מתוך אידאולוגיה דתית. הוא אינו טוען שהיהדות שלו “אמיתית” יותר מזו של הקיצונים. לשיטתו, במקורות היהדות קיימות אפשרויות רבות, כולל יהדות אלימה ויהדות סובלנית. הוא אינו יכול לטעון שהפירוש שלו אותנטי יותר, אלא רק שהוא נכון יותר למציאות הנוכחית. הבחירה, לדבריו, היא באיזה כיוון לאחוז.

סיכוי קטן, אחריות גדולה

לשאלת האופטימיות, עונה הרב שלזינגר כי הוא מאמין שיש סיכוי קטן להגיע לפיוס ושלום. אך דווקא משום שקיים סיכוי, ולו קטן, מוטלת עליו ועל כל אחד האחריות לפעול כדי להפוך אותו למציאות. אם כולם יפעלו, הסיכוי הקטן יהפוך למציאות.