האויב הבא

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סוריה שאחרי אסד: האויב הבא של ישראל?

בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון”, ד”ר ירון פרידמן מנתח את עליית המשטר החדש בסוריה בראשות אחמד א־שרע, המכונה אל־ג’ולאני, וטוען כי סוריה הופכת במהירות לאיום המרכזי הבא על ישראל. לדבריו, בזמן שישראל והעולם מתמקדים במלחמה בציר האיראני, מתחת לפני השטח מתגבש אויב ג’יהאדיסטי מסוכן לא פחות על גבולה הצפוני.

דפוס היסטורי של אויבים מתחלפים

ד”ר פרידמן פותח בהסבר על דפוס היסטורי שלפיו חיסול אויב אחד מוביל להופעתו של אויב חדש. הוא מביא כמה דוגמאות: הסכם השלום עם מצרים ב־1979, שסימן את דעיכת “הציר הסוני”, התרחש במקביל למהפכה האסלאמית באיראן, שיצרה אויב חדש. בלבנון, סילוק אש”ף הביא לעלייתם של אמל וחזבאללה. בזירה הפלסטינית, הסכמי אוסלו עם הפת”ח הובילו להתחזקות חמאס והג’יהאד האסלאמי. כעת, הוא שואל, מי יקום אחרי שאיראן וחזבאללה יוחלשו במלחמה הנוכחית.

סוריה תחת ג’ולאני: איום חדש ישן

לדעת ד”ר פרידמן, התשובה היא סוריה תחת הנהגתו של אחמד א־שרע (אל־ג’ולאני). הוא מתאר את ג’ולאני כטרוריסט ותיק ורב־פנים, בכיר לשעבר באל־קאעידה, שרק מחליף צורה כדי לזכות בלגיטימציה בינלאומית. פרידמן דוחה את התפיסה שג’ולאני התמתן, ומצביע על האווירה הג’יהאדיסטית הגוברת בסוריה, על תכני הלימוד הקיצוניים ועל הפגנות באוניברסיטת דמשק המזכירות את דאעש.

כדי להבין את שורשי המשטר הנוכחי, פרידמן חוזר למלחמת האזרחים בסוריה שפרצה ב־2011. המהפכה החלה כהתקוממות עממית של אזרחים שדרשו שינוי, ואף קמה אופוזיציה חילונית מתונה. אולם, לדבריו, גורמים אסלאמיסטיים ובראשם ג’ולאני, שהיה אז מנהיג ג’בהת א־נוסרה, “גנבו את המהפכה”. ג’ולאני נשלח לסוריה על ידי מנהיג אל־קאעידה כדי לנצל את הכאוס ולהקים כוח ג’יהאディסטי. ההבדל האידאולוגי בינו לבין דאעש היה קטן, אך ג’ולאני נקט טקטיקה פרגמטית יותר של שיתוף פעולה עם ארגונים אחרים. בכל אזור שכוחותיו כבשו, הוא הדיח באלימות את הוועדות המקומיות והקים ועדות שהשליטו את חוקי השריעה.

ההקצנה האנטי־ישראלית בסוריה החדשה

ד”ר פרידמן מציין כי החוק הישראלי שהוצע להטלת עונש מוות על מחבלים הצית גל הפגנות חסר תקדים בסוריה. המפגינים קראו קריאות אנטי־יהודיות מובהקות, כמו “ח’ייבר ח’ייבר יא יהוד”, וקריאות לשחרור אל־אקצא. ההפגנות התפשטו בכל רחבי המדינה, מדמשק ועד חלב, מה שמעיד, לטענתו, על הכוונה מצד המשטר. ג’ולאני, הוא אומר, יכול היה לעצור את ההפגנות אך בחר שלא לעשות זאת.

פרידמן תוהה מדוע הסורים אינם מביעים תודה לישראל על שהחלישה את אויביהם המשותפים, משטר אסד והציר השיעי. הוא מזכיר שישראל אף העניקה סיוע הומניטרי לפצועים סורים, כולל ג’יהאדיסטים, במסגרת פרויקט “שכנות טובה”. עם זאת, הוא מציג גם את נקודת המבט הסורית, הכוללת תלונות על הנוכחות הישראלית בגולן, על השתלטות צה”ל על אזור החיץ של האו”ם לאחר נפילת אסד, ועל הפגיעה בחקלאים מקומיים. בנוסף, קיימת תפיסה שישראל תומכת בדרוזים ומעודדת את פירוק סוריה לקנטונים.

“הפתרון הסורי” לבעיית חזבאללה

הדיון עובר לחזית הלבנונית והשאלה כיצד להכריע את חזבאללה. מכיוון שישראל אינה רוצה להיכנס לביירות וצבא לבנון אינו מסוגל לכך, עולה רעיון מסוכן: לאפשר לצבאו של ג’ולאני להיכנס ללבנון ולחסל את חזבאללה, אויבו המר ממלחמת האזרחים. לדברי פרידמן, ישנם חשדות לשיתוף פעולה בין ג’ולאני לגורמים בלבנון, והוא עלול לקבל לגיטימציה בינלאומית למהלך כזה.

אך פרידמן מזהיר כי זהו תסריט קטסטרופלי. איראן והמיליציות השיעיות בעיראק כבר איימו לפלוש לסוריה אם מהלך כזה יקרה. סביר יותר שג’ולאני ימתין שישראל תתיש את חזבאללה, ורק אז ינצל את ההזדמנות להשתלט לא רק על דמשק אלא גם על ביירות. התוצאה תהיה הרחבת שלטונו של משטר ג’יהאדיסטי עוין עד לים התיכון, מהלך שיגשים את חזון “סוריה הגדולה” ויציב איום חמור בהרבה מחזבאללה מוחלש.

אין פתרונות קסם

בוריס המנחה שואל על חלופות, כמו עליית תנועת אמל במקום חזבאללה או הקמת מדינת חיץ דרוזית־נוצרית. ד”ר פרידמן פסימי. הוא טוען ששטיפת המוח של חזבאללה במשך עשורים יצרה שנאה עמוקה שקשה לעקור, בדומה לחינוך הקיצוני שמעניק כעת המשטר הסורי. באשר למדינה דרוזית, הוא מסביר שהדרוזים לא יסכימו לשלוט על אזורים שיעיים בדרום לבנון כדי להשיג גישה לים. לסיכום, הוא מציין שהנקודה האופטימית היחידה כרגע היא הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה נגד הציר האיראני, ומביע תקווה שאחרי המלחמות יגיע עידן של הסכמים.