איך מסתיימות מלחמות

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סיכום פרק: איך מלחמות מסתיימות?

בפרק זה מתארח עומר דנק, חוקר נושאים ביטחוניים, כדי לדון בשאלה כיצד מלחמות מגיעות לסיומן. השיחה סוקרת את הדרכים השונות שבהן הסתיימו מלחמות בעידן המודרני, ובוחנת את התרחישים האפשריים לסיומה של המלחמה הנוכחית (ההיפותטית) בין ארצות הברית וישראל ובין איראן.

שבע דרכים לסיום מלחמה

לדברי עומר דנק, מאז המאה ה־19 התגבשו כשבע דרכים עיקריות לסיום מלחמות בין מדינות לאום.

1. כניעה: צד אחד מודיע על כניעתו המוחלטת, כפי שעשתה יפן בסוף מלחמת העולם השנייה. דנק מדגיש כי הוא עוסק בסיום מלחמות ולא בסיום סכסוכים, שכן כניעה לא תמיד מביאה לסוף הסכסוך, כפי שהראתה תנועת ההתנגדות בצרפת לאחר כניעתה לגרמניה.
2. כיבוש: מדינה כובשת מדינה אחרת, בדרך כלל במטרה להשליט בה משטר חדש ואז לסגת. בעידן המודרני, כיבוש לשם סיפוח טריטוריאלי הפך נדיר. דוגמאות לכך הן כיבוש טיבט על־ידי סין או הפלישה האמריקאית לעיראק.
3. הפסקת אש: זוהי הדרך הנפוצה ביותר לסיום מלחמות מאז מלחמת העולם השנייה. הפסקת אש יכולה להיות תוצאה של הסכם, אך לעיתים היא מושגת ללא הסכם רשמי. המשא ומתן יכול להתנהל לפני הפסקת האש, במהלכה או אחריה, כפי שהיה בין ישראל למצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, משא ומתן שהוביל להסכם השלום ב־1978.
4. כפייה חיצונית: מעצמות העולם, בדרך כלל דרך מועצת הביטחון של האו”ם, כופות הפסקת אש על הצדדים הלוחמים. רוב מלחמות ישראל הסתיימו כך.
5. נסיגה חד־צדדית: מדינה שפלשה לשטח זר מחליטה לסגת מיוזמתה. דוגמאות לכך הן נסיגת סין מווייטנאם ב־1979 ונסיגת ישראל מרצועת עזה לאחר מבצע “עופרת יצוקה” ב־2009.
6. התפוגגות: המלחמה דועכת בהדרגה והאלימות יורדת מתחת לסף המוגדר כמלחמה, ללא אירוע סיום רשמי. דנק מציג את האינתיפאדה השנייה כדוגמה בולטת לתופעה זו.

דנק נזהר מלקבוע איזו דרך עדיפה על אחרת כדי להבטיח שלום ארוך טווח. הוא מציין כי כיבוש והצבת משטר חלופי, כמו באיראן ב־1953, יכול להעניק שקט זמני, אך גם לזרוע את זרעי הסכסוך הבא.

סוגיית הלגיטימיות

בוריס מעלה את שאלת הלגיטימיות של הגורם שמחליט על סיום המלחמה. למשל, לאחר מלחמת העולם הראשונה טענו בגרמניה כי מי שחתם על הסכם הכניעה לא היה מוסמך לכך. דנק טוען כי לגיטימיות היא מושג סובייקטיבי, “בעיני המתבונן”, והיא קשורה לנרטיב הלאומי שהאומה מספרת לעצמה. לגיטימיות היא אכן גורם לחץ פנימי וחיצוני על מקבלי ההחלטות, אך אינה ניתנת למדידה אובייקטיבית.

תרחישים לסיום המלחמה באיראן

דנק מנתח את התרחישים האפשריים לסיום המלחמה הנוכחית מול איראן. הוא שולל את האפשרות של כפייה חיצונית, מכיוון שאי אפשר לכפות על מעצמת־על כמו ארצות הברית לסיים מלחמה דרך האו”ם, בשל זכות הווטו שלה.

תרחיש של הפצצות אוויריות שיגרמו לעם האיראני להפיל את המשטר נראה לדנק לא סביר. הוא מסביר שאין תקדים היסטורי למצב כזה. הפצצות כבדות על גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה לא גרמו להתקוממות עממית. בנוסף, איראן אינה דיקטטורה של איש אחד, אלא נשלטת על־ידי אליטה רחבה של משמרות המהפכה, הנהנית מבסיס תמיכה לא מבוטל. לכן, הפלת המשטר מורכבת יותר מהדחת רודן יחיד.

מכשול נוסף להסכם הוא מה שדנק מכנה “דילמת המחויבות”. למשטר האיראני אין סיבה להאמין שהממשל האמריקאי הנוכחי יעמוד בהסכם כלשהו, לאור ניסיון העבר. לכן, הסיכוי שאיראן תסכים לכניעה בתמורה להבטחה שהמשטר ימשיך להתקיים הוא קלוש. כניעה כזו תיתכן רק אם איראן תגיע למצב שבו היא מאבדת לחלוטין את היכולת להכאיב ליריביה, תהליך שעלול לקחת זמן רב.

כאוס פנימי או הפסקת אש?

לסיכום, דנק משרטט שלוש אפשרויות מרכזיות לסיום המלחמה:

1. הפסקת אש בתיווך: זהו התרחיש הסביר ביותר בעיניו. הסכם כזה, שיושג בתיווך מדינה שלישית (כמו עומאן או קטר), יאפשר לשני הצדדים להציג הישג כלשהו ולשמור על כבודם, גם אם לא יפתור את המתיחות באזור.
2. כניעה איראנית: תרחיש אפשרי רק לאחר מלחמה ארוכה ומתישה שתרוקן את איראן מיכולותיה הצבאיות והכלכליות.
3. כאוס פנימי באיראן: המלחמה עלולה להוביל להתפרצות מחאות המוניות, כפי שהיו בעבר, שיובילו לקריסת המשטר ולתקופה של אי־ודאות לגבי עתידה של איראן.