הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

שנה לנפילת משטר אסד: הדרוזים בסוריה בסכנה קיומית

הפרק מארח את חליפה חליפה, יוצר הפודקאסט וערוץ היוטיוב “מרד החליפים”, לשיחה על המצב בסוריה שנה לאחר נפילת משטרו של בשאר אל-אסד. השיחה מתמקדת בסכנה הקיומית המרחפת מעל העדה הדרוזית בחבל הבשן (סווידא), עליית שלטונו של אבו מוחמד אל-ג’ולאני, וההזדמנויות והסכנות לישראל.

סוריה שאחרי אסד

לדברי חליפה חליפה, סוריה חדלה מלהתקיים כמדינה מתפקדת והפכה לאוסף אזורים גיאוגרפיים הנשלטים על־ידי שבטים, ארגוני טרור וכנופיות. מלחמת האזרחים, שנמשכה כמעט 15 שנה, יצרה דור שלם שגדל לתוך מציאות של מלחמת כל בכל ושינויים דמוגרפיים קיצוניים. בתוך הכאוס הזה, הדרוזים בהר הבשן ניסו לשמור על בידוד יחסי ולא לקחת חלק במלחמה, אך שילמו על כך מחיר כבד. לדבריו, כל הארגונים הלוחמים, ובהם ג’בהת אל-נוסרה, אל-קאעידה, דאעש, חיזבאללה, איראן והמשטר הסורי עצמו, הפכו את הדרוזים למטרה ולמקור הכנסה באמצעות חטיפות לשם כופר.

שלטון ג’ולאני, “עזה על סטרואידים”

חליפה חליפה טוען כי למרות שלמנהיג החדש, אל-ג’ולאני, יש לגיטימציה מחלקים גדולים באוכלוסייה והוא מנסה להציג חזות מתונה כלפי המערב, עמוד השדרה האידאולוגי של שלטונו נותר אסלאמיסטי קיצוני. הבסיס שלו, לדבריו, עדיין דוגל בהיגיון של “או שתתאסלם או שנהרוג אותך” ושואף להקים ח’ליפות. הוא מתאר את המדינה החדשה שמתהווה כ”עזה על סטרואידים”: שטח עצום של 185 אלף קמ”ר (לעומת 365 קמ”ר ברצועת עזה), עם יציאה לים, גישה לכסף סעודי וקטארי, וגיבוי מודיעיני טורקי.

הטבח בדרוזים והסכנה הקיומית

חליפה מזכיר את הטבח שביצעו דאעש ושבטים בדואים בעלי בריתם בדרוזים בשנת 2018. הוא מוסר כי בטבח היו קרוב ל-4,000 קורבנות, בהם יותר מ-500 גברים שהוצאו להורג ומעל 120 נשים שנחטפו כשפחות מין. הוא מדגיש כי ביחס לאוכלוסייה הדרוזית בסוריה, המונה פחות ממיליון איש, מדובר במכה אדירה, קשה יותר מהשבעה באוקטובר ביחס לאוכלוסיית ישראל. לדבריו, במקביל לטבח, צוותי ארכיאולוגיה טורקיים נכנסו לשטח כדי לשדוד עתיקות ולטשטש את ההיסטוריה המקומית, ובמיוחד את הקשר ההיסטורי בין יהודים לדרוזים. כיום, 32 כפרים דרוזיים עדיין כבושים וישנם יותר מ-200 אלף עקורים בסווידא, ללא כלכלה, חינוך או עתיד. קרש ההצלה היחיד שלהם, לטענתו, הוא ישראל, שהתערבותה מנעה טבח גדול עוד יותר.

האם ג’ולאני יכול להתמתן?

בוריס שואל אם יש סיכוי שג’ולאני יבחר במודל מתון יותר, דוגמת טורקיה של ארדואן, ויאפשר קיום של מיעוטים. חליפה חליפה מביע ספקנות עמוקה. הוא טוען שהדינמיקה של האסלאם הפוליטי תמיד גוררת את המנהיג לעמדות קיצוניות יותר, מכיוון שתמיד יהיה מישהו קיצוני ממנו שיטען שהוא “לא מספיק מוסלמי”. הוא מביא כדוגמה את חמאס, שעלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות והוביל את עזה להתדרדרות מתמדת. לדבריו, הסיסמאות שנשמעו במצעדים צבאיים בסוריה לאחרונה, כמו “ח’ייבר ח’ייבר יא יהוד”, מוכיחות שהכיוון נותר קיצוני ומסוכן לישראל.

חזון לחבל הבשן: מדינת חיץ דרוזית

חליפה מציע פתרון אפשרי למצב, הכולל חילופי אוכלוסיות. על־פי חזונו, השבטים הסונים מאזור דרעא והבשן, שהשתתפו בטבח, יקבלו פיצוי ויעברו לאזור דמשק. במקומם, הדרוזים המתגוררים בדמשק, החיים כמיעוט מפוזר ומאוים, יעברו לחבל הבשן. מהלך כזה ייצור רצף טריטוריאלי דרוזי הומוגני. הוא סבור שניתן לממן זאת בעזרת סעודיה, כחלק מעסקה כוללת שתכלול נורמליזציה ומתן גישה לסעודים לטכנולוגיה ישראלית. חבל הבשן הפורה, בעזרת ידע וטכנולוגיה מישראל, יוכל להפוך ל”אסם התבואה של המזרח התיכון” וליצור אזור חיץ יציב ומשגשג בין ישראל לסוריה.

הברית היהודית-דרוזית

חליפה מדגיש את חשיבותה של הברית בין יהודים לדרוזים. הוא מציין כי מנהיגם הרוחני של הדרוזים בסוריה, השיח’ חכמת אל-היג’רי, התנה את שותפותם בסוריה עתידית בכך שהיא תהיה מדינה חילונית, ליברלית ודמוקרטית, עמדה מהפכנית בעולם הערבי. הוא מוסיף כי בזמן הטבח, התערבותה של ישראל באה לאחר קריאתו של המנהיג הרוחני של הדרוזים בישראל, השיח’ מואפק טריף. לדבריו, עובדה זו מראה כי קולה של ההנהגה הדרוזית בישראל היה חזק יותר מהנחיות הממשל האמריקאי, שנשבה בקסמיו של ג’ולאני. חליפה קורא לישראל לזנוח את “המנטליות הגלותית”, להכיר בכוחה כמעצמה אזורית ולגבש חזון אסטרטגי ארוך טווח, שהדרוזים יכולים להיות שותפים מרכזיים בו.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

יוצר הרשת טל אורן על הסברה מזווית מזרחית

בפרק זה מתארח יוצר הרשת והיוטיובר טל אורן, המוכר גם בשם The Traveling Clatt. אורן, שהתפרסם כבלוגר טיולים, שינה את מוקד פעילותו מאז תחילת המלחמה ורותם את הפלטפורמה שלו להסברה ישראלית. בשיחה הוא מסביר על גישתו הייחודית, המתמקדת בפנייה לעולם הערבי מתוך הזהות היהודית־מזרחית, ועל התאוריה שלו לגבי זהותם של עמי המזרח התיכון.

הטקטיקה של “היהודי הערבי”

בתחילת השיחה מסביר טל אורן כי הוא אינו מגדיר את עצמו או יהודים מזרחים כערבים, אך הוא משתמש בכינוי זה באופן מכוון ומתריס כלפי הקהל הערבי. לדבריו, כאשר פעיל פלסטיני טען שהוא ערבי, הוא אימץ את התואר באופן סרקסטי. ההיגיון שלו הוא שאם הוא ערבי, אז כל סכסוך בינו לבין פלסטיני הוא עניין פנים־ערבי, בדומה לסכסוכים פנימיים בסוריה או בלבנון, ולכן אינו יכול להיות מוגדר כקולוניאליזם או אפרטהייד. בהמשך לאותו קו, הוא טוען שאם הוא ערבי, הוא יכול להחליט שגם יהודים אשכנזים ואתיופים הם ערבים, ולכן גם להם יש זכות מלאה לחיות בארץ.

המעבר מטיולים להסברה

אורן מספר על הקריירה שלו כבלוגר טיולים מצליח במשך כעשר שנים. הוא מודה שבמהלך אותה תקופה נמנע מלעסוק בפוליטיקה או לשתף בסיפורי משפחתו ממדינות ערב, מכיוון שהרגיש שזה לא מתאים לאווירה הקלילה של עולם הטיולים. הוא מתאר תחושת בושה על כך שלא ניצל את הבמה שהייתה לו להסברה מוקדם יותר.

השינוי החל בשנת 2022, אז יצר סדרת סרטונים על קהילות שונות בישראל. לאחר מכן ניסה לשחזר את הפורמט באסיה אך נכשל. עם פרוץ המלחמה, כשהיה בפיליפינים, הרגיש חסר אונים. לאחר שלושה חודשים של התלבטות, הוא החליט לעזוב הכל, למכור את רכושו ולטוס לישראל בכרטיס לכיוון אחד כדי להתמסר להסברה. המעבר היה כרוך במחיר אישי ומקצועי: הוא איבד חוזי חסות, חברים רבים שלא הבינו את השינוי שעבר, ועוקבים רבים שעזבו אותו בתחילת הדרך. הוא מתאר תקופה קשה שבה היה כמעט חסר בית ושרד כלכלית בזכות תמיכתם של עוקביו.

שיטות הפעולה וההגעה לעולם הערבי

מטרתו העיקרית של אורן היא להגיע לקהל בעולם הערבי והמוסלמי. הוא משתמש בפלטפורמות כמו OmeTV כדי להיכנס לעימותים ודיונים עם צעירים ממדינות ערב. הוא נוהג לפתוח את שיחותיו בברכת “סלאם עליכום” ולעיתים עוטה כאפיה, לדבריו כדי למשוך את הקהל הרצוי ולבלבל אותו. את השיחות המצולמות הוא עורך ומעלה לרשתות, לעיתים באופן הומוריסטי. הוא מספר על שיחה ויראלית עם צעירה עיראקית, שבה הצליח לשנות את דעתה על ישראל בזכות הרקע המשותף שלהם כיוצאי עיראק.

לדבריו, הוא מקבל אלפי הודעות תמיכה מערבים ומוסלמים ברחבי העולם, שאומרים לו שהם מסכימים איתו אך חוששים להתבטא בפומבי. הוא סבור שהסרטונים שלו, שבהם הוא מתעמת עם הנרטיב הפלסטיני ומציג עובדות היסטוריות, יוצרים הד נרחב בעולם הערבי.

חזון להסברה מזרחית חדשה

אורן טוען שההסברה הישראלית, שהובלה במאה השנים האחרונות בעיקר על ידי יהודים אשכנזים מהמערב, נכשלה. לשיטתו, הניסיון למתג את ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית בלבד היה טעות, כפי שמוכיחה העלייה באנטישמיות בעולם. הפתרון, לדעתו, טמון בסיפורם של יהודי המזרח ויהודי אתיופיה. הוא מאמין שהסיפור המזרחי מנפץ את הסטריאוטיפים האנטישמיים ומספק תשובה יעילה לתעמולה האנטי־ישראלית. מטרתו היא לבנות “צבא דיגיטלי” של יוצרי תוכן שיפיצו את הנרטיב המזרחי והאתיופי בעולם.

פירוק הזהות ה”ערבית”

אורן מציג תיאוריה שלפיה רוב האנשים במזרח התיכון המגדירים עצמם כערבים אינם באמת ערבים מבחינה אתנית. לטענתו, הם צאצאים לעמים ילידיים קדומים, כמו קופטים, ארמים או פיניקים, שעברו תהליך של קולוניזציה וערביזציה. הוא סבור שרוב הפלסטינים הם צאצאי ישראלים קדומים או שומרונים. עם זאת, הוא מדגיש שזהות גנטית יהודית אינה פוטרת אותם מאחריות למעשיהם אם הם בוחרים באידיאולוגיה ג’יהאדיסטית.

הוא מאמין שסיוע לאותן אוכלוסיות לגלות מחדש את זהותן המקורית, שאינה ערבית, יכול לפרק את הקולקטיב הפאן־ערבי העצום וליצור בסיס לשלום בין קהילות קטנות יותר.

הסכסוך ביהודה ושומרון

בסוף השיחה, אורן מתייחס למצב ביהודה ושומרון. הוא טוען שהאחריות לאלימות המתמשכת מוטלת על ממשלת ישראל, שבמשך שנים נמנעת מלקבל החלטה לגבי עתיד השטח. לדבריו, הממשלה צריכה להכריע האם האזור יהפוך למדינה פלסטינית, אפשרות שלדעתו היא טעות חמורה, או שיסופח במלואו לישראל. הוא מדגיש שלמרות התמונה המוצגת בתקשורת, בשטח מתקיימים גם יחסי דו־קיום ושיתופי פעולה רבים בין יהודים לערבים.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סיכום הפרק: איראן אחרי המלחמה עם ד״ר תמר עילם גינדין

בפרק זה מתארחת הבלשנית ומומחית לאיראן, ד״ר תמר עילם גינדין, לשיחה על המצב באיראן בעקבות המלחמה האחרונה. ד״ר עילם גינדין מנתחת את תגובת המשטר למלחמה, את השימוש המפתיע שלו בלאומיות איראנית טרום־אסלאמית, את הדינמיקה ברשתות החברתיות, את התרחישים לעתיד המשטר ואת המשברים הפנימיים החריפים במדינה, ובראשם משבר המים.

ניכוס הלאומיות האיראנית

לדברי ד״ר תמר עילם גינדין, הרפובליקה האסלאמית מיתגה את המלחמה כניצחון, אך למעשה יצאה ממנה חיה פצועה ומושפלת. מצב זה הוביל להגברת הדיכוי מבית, כולל מעצרים והוצאות להורג, אך גם לתופעה תעמולתית חדשה: ניכוס של סמלים לאומיים איראניים מהתקופה הטרום־אסלאמית. המשטר, שבדרך כלל מזלזל במורשת זו ואף סוגר את הדרכים לקבר כורש ביום כורש, החל לגייס אותה לצרכיו.

כדוגמה היא מביאה שלט חוצות שהציג את בנימין נתניהו כורע ברך בפני המלך הסאסאני שאפור הראשון, בהשראת תבליט סלע עתיק המציג את כניעת הקיסר הרומי ולריאנוס. המסר היה ברור: זה מה שקורה למי שמתעסק עם איראן. במקרה אחר, המנהיג העליון עלי ח’אמנהאי ביקש ממזמר דתי (מַדّאח) לשיר את השיר הלאומי “אֵי איראן”. אפילו רשות השידור שינתה את שמה בכתוביות מ”רשות השידור של הרפובליקה האסלאמית” ל”רשות השידור של איראן”. ד״ר עילם גינדין משווה זאת לשימוש שעשה סטלין בכנסייה האורתודוקסית במלחמת העולם השנייה כדי לגייס את העם.

תגובת הציבור

לפי ד״ר עילם גינדין, הציבור האיראני אינו קונה את התעמולה הזאת. ברשתות החברתיות, הניסיונות לרתום את הרגש הלאומי נתקלים בציניות ולעג. גולשים רבים מגיבים למסרים כמו “עוד תכרעו ברך בפני איראן” בטענה שהרפובליקה האסלאמית, שהם תופסים כמשטר “ערבי” זר, היא זו שתכרע ברך בפני העם האיראני. כל ניסיון של המשטר ליצור אחדות סביב הדגל מתפוצץ לו בפנים, והופך לבדיחה ברשת.

מלחמה ברשתות החברתיות

ד״ר עילם גינדין מסבירה כיצד ניתן לזהות ברשת טוויטר מי הם סוכני משטר ומי מתנגדים. לדבריה, משתמשים המצייצים מתוך איראן ללא שימוש ב־VPN (מה שזכה לכינוי “קו לבן”) הם ככל הנראה סוכני משטר, מכיוון שהרשתות חסומות לאזרח הרגיל. באופן מפתיע, התגלה שגם חשבונות בדלניים, למשל של פאן־כורדים, פועלים עם “קו לבן”, מה שמחזק את החשד שהמשטר מפעיל אותם בעצמו כדי לעשות דה־לגיטימציה למחאה ולהפחיד את הציבור מפני התפרקות המדינה.

עתיד המשטר ותרחישים ליום שאחרי ח’אמנהאי

בוריס שואל מה היה קורה אילו ח’אמנהאי, אדם מבוגר וחולה, היה נהרג במלחמה. ד״ר עילם גינדין מציגה כמה תרחישים אפשריים. תרחיש אחד הוא שהמשטר היה נחלש מספיק כדי שהעם יוכל להפיל אותו. תרחיש אחר הוא השתלטות של גורם עוין, כמו ארגון המוג’אהדין ח’לק, שנחשב גרוע יותר מהמשטר הנוכחי. תרחיש סביר נוסף הוא שמועצת המומחים הייתה ממנה במהירות יורש, אולי מתוך רשימה שח’אמנהאי עצמו הכין. יורש כזה, צעיר ופרגמטי יותר, יכול היה דווקא להציל את הרפובליקה האסלאמית. לבסוף, קיים גם “התרחיש הסיני”, שבו המשטר נשאר על כנו אך מבצע רפורמות כלכליות וחברתיות איטיות כדי להבטיח את הישרדותו.

כישלון ההתקוממות העממית

לדברי ד״ר עילם גינדין, הציפייה בישראל להתקוממות עממית באיראן במהלך המלחמה לא התממשה מכמה סיבות. ראשית, המשטר ניתק כליל את האינטרנט, מה שמנע כל יכולת התארגנות. שנית, תושבים רבים נמלטו מטהראן בזמן ההפצצות, כך שרוב המפגינים הפוטנציאליים כלל לא היו בעיר. שלישית, קשה לארגן הפגנה המונית תחת איום של הפצצות. נראה גם שלא היה תיאום בין ישראל לבין גורמי אופוזיציה כמו יורש העצר הגולה, רזא פהלווי.

אחדות ופילוג

המשטר מנסה להציג את המחאות כיוזמה של מיעוטים בדלניים, אך לדברי ד״ר עילם גינדין, מחאת “אישה, חיים, חופש” התאפיינה דווקא באחדות כלל־איראנית. המחאה, שהחלה בעקבות מותה של צעירה כורדית, סחפה אחריה את כל הקבוצות האתניות במדינה, כולל הבלוצ’ים, האזרים והפרסים, והתפשטה לכל כפר נידח.

משבר המים בטהראן

ד״ר עילם גינדין מתארת משבר חמור נוסף: משבר המים. טהראן, בירה בת יותר ממאתיים שנה, נבנתה בתקופה שבה אוכלוסיית איראן כולה הייתה פחות מעשרה מיליון איש. כיום, רק בטהראן חיים יותר מעשרה מיליון, והתשתיות אינן עומדות בעומס. שנות בצורת, שאיבת יתר של מי תהום לחקלאות בזבזנית וחינוך לקוי לחיסכון במים רוקנו את מאגרי המים התת־קרקעיים. התוצאה היא שקיעת קרקע חמורה, כאשר שכונות מסוימות בטהראן שוקעות בקצב של יותר מ־30 סנטימטרים בשנה, וכן הופעת בולענים. הפתרון היחיד לתופעות אלה הוא פינוי ערים, משימה כמעט בלתי אפשרית במקרה של מטרופולין ענק כמו טהראן.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סיכום פרק: סאמר סינג’לאווי על הדרך לשלום

בוריס גורליק משוחח עם סאמר סינג’לאווי, פעיל פוליטי פלסטיני מירושלים וחבר פת”ח. סינג’לאווי טוען שהשלום הוא אינטרס פלסטיני עליון, וכי הדרך אליו עוברת דרך בניית אמון עם הציבור הישראלי, רפורמה עמוקה במנהיגות הפלסטינית והכרה הדדית בזכויות ההיסטוריות של שני העמים. הוא מציג חזון של פתרון שתי המדינות המבוסס על אינטרסים משותפים, פיוס ודמיון.

הצורך ברוב ישראלי לשלום

לדברי סינג’לאווי, השלום תמיד נמצא במרחק של מערכת בחירות ישראלית אחת. פתרון מדיני יתאפשר רק כאשר 51 אחוזים מהציבור הישראלי יצביעו בעד אופציה כזו. לכן, על הצד הפלסטיני לפעול כדי לבנות מחדש את האמון עם הישראלים ולשכנע אותם לתמוך בפתרון שתי המדינות. הוא סבור שכל פתרון אחר משמעו ניצחון של צד אחד על השני, דבר שלדעתו אינו אפשרי. המלחמה האחרונה, שלדבריו החזירה את המצב לנקודת ההתחלה של ה־6 באוקטובר, רק מוכיחה זאת.

הצורך ב”בן גוריון” פלסטיני

בוריס מעיר שהשלום הוא “טנגו” הדורש שינוי גם בצד הפלסטיני. סינג’לאווי מסכים ומוסיף שלצד מערכת בחירות אחת בישראל, הפלסטינים זקוקים למנהיג אחד שישנה את המצב. לדבריו, לפלסטינים חסר “בן גוריון” משלהם: מנהיג בעל חזון לבניית מוסדות מדינה ובעל כוח פנימי להפעיל סמכות גם נגד מתנגדים מבית, כפי שעשה בן גוריון בפרשת אלטלנה. הוא מזכיר גם את מנחם בגין, איש ימין שפינה יישובים בסיני תמורת שלום.

כשלים במנהיגות הפלסטינית

סינג’לאווי טוען שהמנהיגות הפלסטינית לאורך ההיסטוריה, מחאג’ אמין אל־חוסייני ועד מחמוד עבאס, לא הבינה את הסכסוך מעיניו של הצד השני. בשנות ה־90, המנהיגות הפלסטינית נקטה אסטרטגיה של הפעלת לחץ ואלימות מתוך מחשבה שכך תשיג הישגים. סינג’לאווי גורס כי לחץ לא עובד על ישראלים, והדרך היחידה להתקדם היא באמצעות שכנוע ודיבור אל ליבם.

מדוע אבו מאזן דחה את הצעת אולמרט

ההזדמנות החשובה ביותר שפוספסה, לדברי סינג’לאווי, הייתה הצעת השלום של ראש הממשלה אהוד אולמרט למחמוד עבאס ב־2008. סינג’לאווי מסביר את הדחייה בשתי סיבות. הראשונה, העיתוי הפוליטי: האמריקאים יעצו לעבאס להמתין לציפי לבני, שהייתה צפויה לנצח בבחירות ולחתום על הסכם דומה. הסיבה השנייה, והמשמעותית יותר, נעוצה באישיותו של עבאס. הוא העדיף להותיר אחריו מורשת של מנהיג שלא ויתר על דבר, במיוחד בנושא זכות השיבה, מאשר מורשת של מנהיג שהשיג 90 אחוזים מהמטרות הפלסטיניות.

תפקידו של אבו מאזן בעליית חמאס

סינג’לאווי מאשים את עבאס ב”גניבת 20 שנה” מחיי העם הפלסטיני. הוא טוען שעבאס ביצע טעויות אסטרטגיות שסייעו לחמאס להשתלט על עזה. תחילה, הוא אישר לאסמאעיל הנייה להקים כוח ביטחון פנימי ברצועה. לאחר ההפיכה של חמאס, הוא הורה ל־50 אלף עובדי הרשות הפלסטינית בעזה להישאר בבתיהם, ובכך פינה את מוסדות השלטון ומסר אותם לחמאס על מגש של כסף.

תנועת השלום והדור הצעיר

בוריס שואל על קיומה של תנועת שלום פלסטינית, וסינג’לאווי מסביר שהוא מייצג דור שרואה בישראל מודל מוצלח לחיקוי ולא אויב. הוא שואף להקים מדינה פלסטינית עם דמוקרטיה פרלמנטרית וכלכלת שוק חופשי, בדומה לישראל. פעילותו, הוא מדגיש, נובעת מאינטרס לאומי פלסטיני. לדבריו, הדור הפלסטיני הצעיר מחובר לעולם דרך הרשתות החברתיות, רוצה לחיות טוב, ופחות מעוניין בסמלים לאומיים. הוא רואה בכך פתח למנהיגות חדשה שתציע תקווה.

דה־רדיקליזציה והכרה הדדית

סינג’לאווי טוען שפירוז עזה מנשק אינו מספיק. יש לטפל ברצון להשתמש בנשק באמצעות תהליך של דה־רדיקליזציה ושינוי הנרטיב. שני הצדדים, לדבריו, ניצבים בפני החלטה קשה. על הישראלים לבחור בין סיפוח להיפרדות. על הפלסטינים לבחור בין פתרון שתי המדינות לבין מימוש זכות השיבה בתוך ישראל, שכן שניהם יחד אינם אפשריים. הוא קורא להכרה הדדית בקשר ההיסטורי של שני העמים לארץ, ומציין שאפילו הקוראן מספר את סיפורי האבות בארץ הזאת. השאלה אינה למי הארץ שייכת, אלא איך שני העמים יכולים להשתייך אליה יחד.

עתיד ההתנחלויות ופיוס

במסגרת פתרון שתי המדינות, סינג’לאווי סבור שיש לאפשר ליהודים שחפצים בכך להמשיך ולגור במקומות כמו חברון, כאזרחי ישראל ותושבי מדינת פלסטין. המדינה הפלסטינית תהיה אחראית לביטחונם ולזכויותיהם. מעל לכל, הוא מדגיש את הצורך בתהליך פיוס. לדבריו, הנזק שנגרם ללבבות גדול מהנזק הפיזי, ואם ישראלים הצליחו להתפייס עם גרמניה, גם שני העמים יכולים להתפייס. הוא אינו סבור שהתהליך מחייב הכרזה על הפסד של צד כלשהו, אלא צריך לנבוע מאינטרס לאומי משותף.

הצורך בדמיון

סינג’לאווי מסיים באנלוגיה. לפני ה־7 באוקטובר, לא היה חוסר במידע על תוכניות חמאס, אלא חוסר בדמיון להאמין שהן יתממשו. כיום, יש סימנים רבים לכך שהאזור רוצה נורמליזציה עם ישראל, אך לישראלים חסר הדמיון לראות את עצמם כחלק מהמזרח התיכון. שני הצדדים, הוא מסכם, צריכים לדמיין את השלום כדי להגשים אותו.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

חניקה כלכלית של חזבאללה

בפרק זה מסביר ד”ר ירון פרידמן כיצד ניתן “לחנוק” את ארגון חזבאללה באמצעים כלכליים, ללא צורך במתקפה צבאית רחבת היקף. לדבריו, התהליך כבר החל, והוא מתמקד בשני ערוצים מרכזיים: פגיעה במערכת הבנקאית של הארגון וחיסול אימפריית הסמים שלו.

הלחץ על “אל־קרד אל־חסן”, הבנק של חזבאללה

לדברי פרידמן, הערוץ הראשון לחניקת חזבאללה הוא פגיעה בבנק “אל־קרד אל־חסן” (ההלוואה הטובה). הבנק הוקם על־ידי חזבאללה בשנת 1982 וקיבל רישיון מממשלת לבנון ב־1987. כלפי חוץ, הוא מתפקד כארגון צדקה המספק הלוואות ללא ריבית ומענקים לעדה השיעית, בהתאם לחוקי האסלאם. בפועל, טוען פרידמן, הבנק משמש צינור להלבנת כספים, מימון טרור ותשלום משכורות לפעילי הארגון. מקורות המימון העיקריים שלו הם סיוע מאיראן ורווחים מסחר בסמים.

לאחרונה, הופעל על הבנק לחץ משמעותי. בנוסף לתקיפות ישראליות על סניפיו, ארצות הברית הציבה אולטימטום לממשלת לבנון: בתוך חודשיים, החל מה־11 בנובמבר, על חזבאללה להתפרק מנשקו ולסגור את “אל־קרד אל־חסן”. במקביל, האמריקאים הטילו לאחרונה סנקציות שמנתקות את הבנק מהמערכת הבנקאית הלבנונית, מה שפוגע ביכולתו לבצע העברות כספים.

חזבאללה מסרב להיענות לדרישות, מה שיוצר לחץ אדיר על ממשלת לבנון. לדברי פרידמן, שלושה רבעים מהציבור הלבנוני דורשים מהממשלה להכניס את הצבא לדרום ולפרק את חזבאללה מנשקו. עם זאת, צבא לבנון חושש מעימות. פרידמן מציין כי על־פי סימולציה שהריץ, חזבאללה חזק יותר מצבא לבנון מבחינת ציוד, ניסיון ומוטיבציה, ולכן לא ברור מדוע שיוותר על כוחו.

קריסת אימפריית הסמים

החלק השני של החניקה הכלכלית, שבו נרשמו הצלחות משמעותיות, הוא המלחמה באימפריית הסמים של חזבאללה. במשך עשרות שנים, הארגון הפיק רווחים אדירים מגידול חשיש ואופיום ובעיקר מייצור כדורי קפטגון. מסלול ההברחות, מסביר פרידמן, יצא מלבנון, עבר דרך סוריה בשיתוף פעולה עם משטר אסד, ומשם המשיך לירדן, לישראל ולמדינות המפרץ. בכך, הסמים פגעו בעיקר במדינות הנחשבות לאויבות של איראן.

פרידמן מתאר שתי התפתחויות מרכזיות שגרמו לקריסת האימפריה. ראשית, כוחות הביטחון של לבנון החלו לפשוט על אזורי גידול הסמים בבקעת הלבנון. מכיוון שחזבאללה מכחיש רשמית כל קשר לסמים, הוא אינו יכול להגיב צבאית לפעולות אלה. גולת הכותרת של המבצע הייתה חיסולו של ברון הסמים עלי זוויתר, “האסקובר של לבנון”, באמצעות כטב”ם של צבא לבנון.

שנית, נפילת משטר אסד בסוריה שינתה את כללי המשחק. השליט החדש, אחמד א־שרע, מעוניין להוכיח למערב שהוא שותף לגיטימי, וכן לפגוע באויבו המר, חזבאללה. לכן, המשטר הסורי החדש החל להילחם בסחר בסמים, להשמיד משלוחים ולפעול נגד המבריחים. טורקיה, התומכת במשטר החדש, סייעה במאמץ כשעצרה את ברון הסמים הגדול של סוריה, עמר שאדה, והסגירה אותו לידי הסורים. כתוצאה מכך, מסביר פרידמן, מקור המימון השני בחשיבותו של חזבאללה נמצא בסכנת קיום ממשית.

מבט לעתיד

בסיכום הדיון, בוריס מעלה את החשש שישראל נותרה פסיבית יחסית בתהליך, והיא תלויה בפעולות של ארצות הברית, טורקיה והמשטר הסורי החדש. פרידמן מסכים אך מציין כי לישראל נותרה תמיד האפשרות הצבאית, שיכולה לפגוע בחזבאללה באופן מהיר ודרסטי יותר. עם זאת, הוא מזהיר כי מתקפה כזו עלולה להוביל להסלמה, ומצטט את סגנו של נסראללה, נעים קאסם, שאמר לאחרונה כי הארגון “לא יוכל לשתוק יותר” אם ירגיש שסופו קרב.

פרידמן דוחה את הטענה שישראל יכולה לשתף פעולה עם המשטר הסורי החדש נגד חזבאללה. לדבריו, א־שרע נלחם בחזבאללה מתוך אינטרס עצמי, והחלפת החסות האיראנית בסוריה בחסות טורקית פשוט מציבה אויב חדש במקום הישן. למרות זאת, הוא מסיים בנימה אופטימית ומדגיש כי החנק הכלכלי על חזבאללה הוא אמיתי, והמצוקה בארגון מורגשת היטב.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

פתרון דתי לסכסוך דתי

הפרק מארח את ינון דן קהתי, מחבר הספר “שמה ישמעאל” ופעיל שלום ימני. בשיחה עם בוריס גורליק, קהתי מציג את גישתו לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, פתרון ששורשיו דתיים ותיאולוגיים ומבוסס על שימוש במקורות האסלאם עצמם.

שורש הסכסוך הוא דתי

לדברי ינון דן קהתי, שורש הסכסוך הוא דתי. האסלאם, שהיה רגיל במשך 1,400 שנה לשלוט ביהודים כבני חסות, מעולם לא נדרש להתמודד תיאולוגית עם מצב של ריבונות יהודית על מוסלמים. הקמת מדינת ישראל, במיוחד על אדמת וקף, נתפסת כהשפלה וכ”תאונה דתית” שהאסלאם שואף למחוק מההיסטוריה.

קהתי מסביר שהוא אינו מבטל את הקוראן או את אמונתם של המוסלמים, אלא מציע לה פרשנות אחרת. פרשנות זו משלימה עם שיבת ציון כהתגשמות נבואותיהם של נביאי ישראל, שהם גם נביאים באסלאם. לפי גישה זו, התנגדות לריבונות היהודית היא למעשה התנגדות לנביאים של האסלאם עצמו. קהתי סבור שאת שיח השלום העתידי צריכים להוביל אנשי הציבור האמוני לאומי, כלומר המתנחלים, ולא הציבור החילוני, שגישתו נכשלה.

שימוש במקורות האסלאם

קהתי מתאר את שיטתו כמעין ג’ו ג’יטסו רוחני: שימוש במקורות האסלאמיים ובאנרגיה האמונית של הצד השני כדי לקדם את הטיעון הציוני. הוא אינו מסתמך על התורה, משום שהמוסלמים יטענו מיד שהיא סולפה (תחריף), אלא על הקוראן עצמו.

כדוגמה, הוא מציין את המושג “וַעְד אללה” (הבטחת האל), שנחשבת בקוראן נצחית ובלתי ניתנת להפרה. מכיוון שהקוראן מזכיר את הברית של אלוהים עם בני ישראל, ומעולם לא נכתב בו שהברית בוטלה, הרי שמוסלמי הפועל נגד ברית זו פועל למעשה נגד אללה.

לגבי הטענה שהתורה סולפה, קהתי משיב שהקוראן עצמו בא “לאשר” את התורה, ומציין שרק “חלק” מהיהודים סילפו אותה. הוא גם מביא חדית’ (סונן אבו דאוד 4449) שלפיו הנביא מוחמד שפט יהודים על פי ספר התורה שלהם. קהתי שואל כיצד ייתכן שנביא אמת ישפוט על פי מקור שהוא עצמו חושב למזויף.

מגלות לריבונות

קהתי טוען שהחברה הישראלית עדיין סובלת מ”תודעת גלות”, ובעיקר מאי נוחות בשימוש בכוח. לדבריו, שימוש בכוח אינו רק הפעלת צבא, אלא גם לקיחת אחריות על כל תושבי הארץ, כולל נדיבות כלפי המקבלים את שלטוננו וענישה של המתנגדים לו. הוא מבקר את האמירה “אני לא רוצה לדאוג לביוב של עזה”, וטוען שכאשר ישראל אינה לוקחת אחריות, “הביוב”, בין אם מדובר בשפכים ובין אם בהסתה במערכת החינוך, זורם בחזרה אליה.

בוריס מעלה את ההשערה שההתנתקות מעזה והיעדר המגע עם יהודים תרמו לדהומניזציה שאפשרה את אכזריות שבעה באוקטובר, ושדווקא ההתנחלויות, היוצרות חיכוך ומגע, עשויות להיות הזדמנות לשלום. קהתי מסכים ומצטט את האלוף (מיל’) גרשון הכהן, שאמר שהחיכוך בין מתנחלים לפלסטינים בגוש עציון יוצר מציאות חדשה ומאפשר להם לראות שיש בצד השני בני אדם.

מתווה מדיני מדורג

בוריס שואל על הפתרון המדיני ועל הסכנה הדמוגרפית. קהתי מבהיר שאינו שואף למדינת הלכה, אלא להנהגה רוחנית שתאחד את כל חלקי העם ותתאים את עקרונות מלכות ישראל לימינו, למשל במבנה פדרלי המבוסס על נחלות ושבטים.

הוא מציע תהליך מדורג של “שיבת ריבונות” (ולא “סיפוח”, כי אי אפשר לספח את מה שכבר שלך). התהליך יתחיל בכמה כפרים כפיילוט, שתושביהם יקבלו מעמד תושב, ובהמשך מסלולי אזרחות בכפוף לתנאים. התנאים מבוססים על שלוש האפשרויות שהציע יהושע בן נון לכנענים: הרוצה לברוח יברח, הרוצה להילחם יילחם, והרוצה להשלים ישלים. לטענת קהתי, מדינת ישראל מעולם לא הגדירה כראוי את אפשרות השלום מתוך המסורת היהודית, ותמיד נצמדה לפרדיגמת ההיפרדות ושתי המדינות.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הכאפייה: מאופנה ערבית לסמל פוליטי

בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” מתארח ד”ר ירון פרידמן לשיחה על ההיסטוריה והמשמעויות של הכאפייה. ד”ר פרידמן סוקר את סוגי הכאפיות השונים, את מקורותיהם, את הסמלים השזורים בהן ואת הגלגולים שעבר כיסוי הראש עד שהפך מסמל מעמדי לסמל לאומי ופוליטי טעון.

שמות, סוגים וסגנונות

לדברי ד”ר ירון פרידמן, לכאפייה שמות שונים באזורים שונים. המונח הספרותי הוא כאפייה, מהעיר כופה שבעיראק. באזור ישראל, לבנון והחברה הפלסטינית היא נקראת חַטַּה. בעיראק ובירדן היא מכונה שְׁמַאע’, שם שמקורו אולי באכדית, ובמדינות המפרץ הפרסי היא נקראת ע’וּתְרַה.

ישנם שלושה סוגים עיקריים של כאפיות. הסוג הראשון הוא כאפייה לבנה לחלוטין, הנפוצה בקרב פלאחים ובדואים. הסוג השני הוא כאפייה אדומה־לבנה, המזוהה כיום בעיקר עם ירדן וערב הסעודית. הסוג השלישי הוא הכאפייה השחורה־לבנה, שהפכה לסמל של העם הפלסטיני.

פרידמן מוסיף כי מעל הכאפייה נהוג לחבוש עִקַאל, רצועה שחורה העשויה מצמר עיזים. שמו של העקאל קשור למילה הערבית “עקל” (שכל), והוא שימש בעבר גם לקשירת רגלי גמלים. כיום תפקידו העיקרי הוא להחזיק את הכאפייה על הראש. ישנם סגנונות שונים ללבישת הכאפייה והעקאל, המשתנים בין מדינה למדינה ובין שבט לשבט. למשל, הסעודים נוהגים לשחרר את שולי הכאפייה על הכתפיים, בעוד הקטרים מעדיפים להרים אותם כלפי מעלה.

הסמלים שעל הבד

ד”ר פרידמן מסביר כי על הכאפייה מופיעים כמה סמלים קבועים. שני הפסים הבולטים בצדי הכאפייה מתפרשים בדרך כלל כשני הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל. בקרב פלסטינים, לעומת זאת, הפסים מסמלים את הים והנהר. פרשנויות אחרות רואות בהם סמל לדרכי מסחר או לנתיבי נדידה של בדואים.

דוגמה נוספת היא דפוס רשת הדייגים, המסמל את מקור הפרנסה באזורים שונים. דפוס אחר, של משולשים, מתפרש לרוב כשיבולי חיטה או שעורה, סמל לחקלאות ולפלאחים. הפלסטינים, לדברי פרידמן, מפרשים את הדוגמה הזאת כעלי עץ הזית, סמל פלסטיני מובהק.

מהיסטוריה מעמדית לסמל לאומי

הכאפייה לא תמיד הייתה סמל לאומי. בתקופה העות’מאנית, מסביר פרידמן, היא הייתה סמל מעמדי. פשוטי העם, הפלאחים והבדואים, לבשו כאפייה, בעוד שהאליטות העירוניות המקורבות לשלטון חבשו תרבוש טורקי.

במהלך המרד הערבי הגדול (1936–1939), שהובל בעיקר על־ידי פלאחים, הפכה הכאפייה לסמל המאבק נגד המנדט הבריטי. לאחר 1967, כאשר ממשלת ישראל אסרה על הנפת דגל פלסטין בשטחים, הכאפייה השחורה־לבנה, שזוהתה עם יאסר ערפאת, הפכה לתחליף לדגל ולסמל בולט של הזהות הפלסטינית. פלגים שמאלניים פלסטיניים, כמו החזית העממית והחזית הדמוקרטית, אימצו דווקא את הכאפייה האדומה־לבנה, לא בגלל הקשרה הירדני, אלא משום שהצבע האדום מסמל קומוניזם.

פרידמן מציין כי גם יהודים חבשו כאפיות. אנשי העלייה הראשונה והשנייה, חברי ארגון “השומר” ואף דוד בן־גוריון, לבשו כאפיות כסמל לחזרה לארץ, להתערות במרחב ולטשטוש מול האויב. המנהג פסק בשנות ה־60, כשהכאפייה הפכה לסמל פלסטיני מובהק.

כלכלה, פוליטיקה והכאפייה כיום

לדברי פרידמן, תעשיית הכאפיות הפלסטינית כמעט נכחדה עקב הצפת השוק בסחורה זולה מסין. מפעל אחד בחברון, בבעלות משפחת חרבאווי, הוא האחרון שממשיך לייצר כאפיות פלסטיניות מקוריות. בעקבות מלחמת “חרבות ברזל” חווה המפעל עדנה. הדרישה העולמית לכאפיות זינקה, והן הפכו לסמל בינלאומי של תמיכה בפלסטינים ומחאה נגד ישראל בקרב פעילי שמאל ברחבי העולם.

לסיום, פרידמן מספר על המונדיאל בקטר ב־2022. לאחר זכייתה של ארגנטינה, הולבש הקפטן ליונל מסי בבִּשְׁת, גלימת כבוד יוקרתית שלבשו אמירי המפרץ. לדברי פרידמן, זו הייתה דרכם של הקטרים להעניק למסי “כבוד ערבי” על ניצחונו במונדיאל הערבי הראשון. המעשה עורר ביקורת על כך שהבִּשְׁת הסתיר את סמל הנבחרת הארגנטינית.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הסכם הגבול הימי עם לבנון: הרקע, המחלוקת והפתרון

בפרק זה מתארח ד”ר בני שפנייר, עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה ימית ובמרכז לכלכלה כחולה של עיריית חיפה, כדי לדון בהסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון. ד”ר שפנייר מסביר את הרקע ההיסטורי והמשפטי שהוביל למחלוקת, מפרט את האינטרסים של כל צד, ומתאר את פרטי ההסכם שהושג בתיווך אמריקאי ואת משמעויותיו כיום.

למה צריך גבול בים

לדברי ד”ר שפנייר, תיחום גבולות בים הוא משימה מורכבת בהרבה מסימון גבולות ביבשה. היסטורית, הצורך בתיחום גבול ימי כמעט לא היה קיים, אך לקראת המאה ה־17 החלו מדינות להבין את החשיבות הכלכלית של המרחב הימי הסמוך להן, בעיקר לצורכי דיג. העיקרון הראשון שהתפתח היה “כלל טווח התותח”, שהעניק למדינה ריבונות על רצועת ים ברוחב של כשלושה מייל מהחוף.

המהפכה האמיתית התרחשה באמצע המאה ה־20, עם גילוי מאגרי נפט וגז טבעי בים. מדינות הבינו שישנם משאבים אדירים בקרקעית הים, והדבר יצר צורך דחוף לקבוע גבולות ברורים כדי להסדיר את זכויות החיפוש וההפקה. אמנת הים של האו”ם משנת 1982, שישראל אינה חתומה עליה אך מקבלת את עקרונותיה, קובעת כי לכל מדינה יש אזור כלכלי בלעדי של עד 200 מייל מהחוף, וכי יש לחלק שטחים חופפים באופן “הוגן ושווה”.

הרקע למחלוקת בין ישראל ללבנון

ד”ר שפנייר מסביר כי עד שנות ה־90, הגבול הימי של ישראל לא היה סוגיה משמעותית. לאחר הנסיגה מלבנון בשנת 2000, ישראל שרטטה באופן חד־צדדי קו גבול ימי שהתבסס על עיקרון של מרחק שווה מהחופים. קו זה, שסומן במצופים בחמשת הקילומטרים הראשונים, הפך לקו הביטחון השוטף.

הסיבוך החל עם שורה של הסכמים אזוריים. בשנת 2003 חתמו מצרים וקפריסין על הסכם גבול ימי. בשנת 2007 חתמו לבנון וקפריסין על הסכם דומה, אך לבנון ביטלה אותו. בשנת 2010 חתמה ישראל על הסכם גבול ימי עם קפריסין. לדברי שפנייר, הבעיה נוצרה מכיוון שישראל, בהסכם עם קפריסין, התחילה את הקו שלה מנקודה צפונית יותר מזו שקבעה בשנת 2000. היא הסתמכה על הנקודה שנקבעה בהסכם המבוטל בין לבנון לקפריסין. מהלך זה יצר “משולש מחלוקת” בשטח של כ־860 קילומטרים רבועים בין ישראל ללבנון.

המחלוקת על השטח החריפה כאשר התברר שבתחומי המשולש הזה נמצא ככל הנראה מאגר גז, שזכה לכינוי “קאנא” בפי הלבנונים. בעוד שלישראל יש מאגרי גז גדולים, לבנון, ששרויה במשבר כלכלי עמוק, לא מצאה גז בשטחה, ומאגר קאנא הפך לתקווה הכלכלית הגדולה שלה. עם זאת, אף חברת אנרגיה לא הייתה מוכנה להשקיע בחיפושים באזור שנמצא במחלוקת.

ההסכם של 2022

על רקע המבוי הסתום והמצב הכלכלי הקשה בלבנון, החל תהליך תיווך אמריקאי בהובלת עמוס הוכשטיין. לדברי ד”ר שפנייר, ממשלת ישראל נתנה למתווכים שלוש הנחיות: להגיע לקו גבול בינלאומי מוסכם, ליצור יציבות אסטרטגית, ולאפשר פיתוח שדות גז בביטחון.

בסופו של דבר, ההסכם שהושג באוקטובר 2022 קבע שישראל חוזרת לקו הגבול המקורי ששרטטה בשנת 2000. בכך ויתרה ישראל על תביעתה לשטח המשולש שיצרה ב־2010. ההסכם אינו הסכם ישיר בין ישראל ללבנון. כל מדינה חתמה על מסמך נפרד מול ארצות הברית, וההסכם הופקד באו”ם.

המצב כיום והסוגיות הפתוחות

ד”ר שפנייר טוען כי ההסכם תקף לפי המשפט הבינלאומי, גם ללא אשרור בכנסת. הוא דוחה את הטענה כי ישראל “ויתרה על שטח”, ומסביר כי מדובר היה בשטח שישראל תבעה באופן חד־צדדי במהלך שהיה מלכתחילה מוטל בספק משפטית. הוא מציין כי מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, הזירה הימית נותרה שקטה וחזבאללה נמנע מירי לעבר אסדות הגז, מה שמעיד לדעתו על כך שההסכם יצר מאזן הרתעה יציב.

עם זאת, נותרו שתי סוגיות פתוחות. הראשונה היא רצועת הים ברוחב חמישה קילומטרים הסמוכה לחוף. אזור זה הוגדר כ”סטטוס קוו”, מכיוון שנקודת המוצא של הגבול ביבשה, באזור ראש הנקרה, עדיין שנויה במחלוקת. פתרון סופי יתאפשר רק לאחר הסדרת 13 נקודות המחלוקת בגבול היבשתי.

הסוגיה השנייה היא מאגר הגז קאנא. קידוחי אקספלורציה שבוצעו במקום לאחר ההסכם העלו כי ככל הנראה אין במאגר כמות גז מסחרית. לדברי ד”ר שפנייר, זהו מצב מצער, שכן אינטרס ישראלי הוא שלבנון תהיה מדינה יציבה כלכלית. הוא מקווה שחיפושים עתידיים צפונית לקו הגבול יניבו תוצאות חיוביות עבור הלבנונים.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סיפורו של גדוד 419: מאנשי הדממה של 7 באוקטובר ללכידות חברתית

בפרק זה, הרביעי בסדרה המציינת שנתיים למלחמת חרבות ברזל, בוריס גורליק מארח את רונן אברמוב, קצין אוכלוסייה וקצין לכידות חברתית בגדוד 419 של פיקוד העורף. הפרק מוקדש ל”אנשי הדממה”, החיילים והאזרחים שעבדו מאחורי הקלעים בזמן המלחמה, ומתמקד בפעילות הגדוד בעוטף עזה לאחר מתקפת שבעה באוקטובר, בהתמודדות הנפשית עם הזוועות ובחשיבות החוסן והלכידות החברתית.

תפקידו של קצין אוכלוסייה

לדברי רונן אברמוב, תפקיד קצין האוכלוסייה נולד מההבנה שהחזית עברה אל העורף. מאז מלחמת המפרץ ב־1991, האויב הבין שהבטן הרכה של ישראל היא האוכלוסייה האזרחית. פיקוד העורף הוקם כדי להתמודד עם אתגר זה, כשהמטרה המרכזית היא שמירה על רציפות תפקודית. בניגוד לעבר, אז אזרחים נשארו במקלטים שבועות ארוכים, היום המטרה היא לאפשר לאוכלוסייה להמשיך בשגרת חיים מסוימת גם תחת אש.

אברמוב מסביר שתפקידו הוא להבין את צורכי האוכלוסייה ולתווך אותם לפיקוד הצבאי. הצרכים משתנים עם הזמן, והוא נותן כדוגמה אירוע שבו הדרישה העיקרית של אזרחים במקלטים הייתה חיבור לאינטרנט. הוא מספר על שירותו בתקופת הקורונה, אז פיקוד העורף חילק מזון בבני ברק. המשימה חשפה את המורכבות של האוכלוסייה: לכל חסידות יש כללים שונים, דרישות כשרות אחרות ורגישויות שונות. קצין האוכלוסייה חייב להכיר את הניואנסים האלה כדי לתפקד ביעילות.

גדוד 419 בשבעה באוקטובר

בבוקר שבעה באוקטובר, גדוד 419 הוקפץ דרומה. אברמוב מספר שהמשימה הראשונה הייתה אבטחת הצירים הראשיים כדי לאפשר לכוחות להגיע ליעדים אסטרטגיים. לאחר שהשטח טוהר ממחבלים, החלה המשימה המרכזית של הגדוד: סריקת היישובים בעוטף עזה לאיתור נעדרים וגופות.

הוא מתאר את הכניסה ליישובים, כשהדבר הראשון שפגשו החיילים היה ריח המוות. על־פי הנחיית המג”ד, כל בית שנסרק וטוהר סומן בספריי עם המספר 419, שהפך לסמל של עבודת הגדוד. במהלך הסריקות, החיילים אספו גם תחמושת ומידע רגיש מבתיהם של אנשי ביטחון.

אברמוב מפרט את נוהל הטיפול בגופות. לאחר איתור גופה, הוזעקו כוחות הנדסה כדי לשלול אפשרות של מיקוש. לאחר מכן, אנשי הרבנות הצבאית טיפלו בגופה. הגופות פונו בשתי משאיות נפרדות: אחת לבסיס שורה, עבור אזרחים ישראלים ועובדים זרים, והשנייה לבסיס שדה תימן, עבור גופות מחבלים. הוא מציין שמצב הגופות היה קשה מאוד והקשה על הזיהוי.

התמודדות נפשית ועבודה באזורי האסון

בוריס שואל על ההתמודדות הנפשית עם הזוועות. אברמוב משיב שהחיילים עבדו על “טייס אוטומטי” והתמקדו במשימה. עם זאת, הוא מתאר תהליך של התרגלות מסוימת לזוועה, כמו היכולת להבחין בין ריח של גופת אדם לריח של פגר בעל חיים או בשר מקולקל.

בהמשך, המשימות התרחבו לסריקת השטחים הפתוחים, אזור מסיבת הנובה והשדות החקלאיים. בשלב מסוים, צורפו למאמצים גם אנשי רשות העתיקות, שהשתמשו בטכניקות הסינון הארכאולוגיות שלהם כדי לאתר שרידי אדם בבתים שנשרפו כליל. הוא מספר על הרגע שבו נמצאו שרידיה של רות פרץ בתוך אמבולנס שרוף, וכיצד הבין את גודל האירוע רק למחרת, כשראה את תמונתה בחדשות.

שמירה על המורל והמעבר לשגרה

כשהשלב האקוטי של החיפושים הסתיים, המשימות הפכו לשגרת אבטחה, סיורים וליווי גורמים אזרחיים. אברמוב מסביר שכדי לשמור על שפיות ומורל, היה חשוב לייצר ודאות באמצעות לוח זמנים קבוע. גורם משמעותי נוסף היה הופעות של אמנים שהגיעו לשטח. הוא מספר על הופעה של אביתר בנאי שסיפקה לחיילים רגע של קתרזיס וניתוק.

לצד זאת, התקיימו שיחות עם אנשי מקצוע על חוסן ועיבוד חוויות. אברמוב, בתפקידו כקצין אוכלוסייה, יזם בעצמו “מעגלי שיח” לסגירת אירוע. הוא מודה שהשחיקה הייתה גדולה, והנקודה השבירה האישית שלו הגיעה כשהלחץ מהבית גבר. הוא מציין את המחיר הכבד שהמילואים גבו מחיילים רבים: גירושים, עסקים שקרסו ופציעות “שקופות” בנפש.

לכידות חברתית והפקת לקחים

כיום, בתפקידו כקצין לכידות חברתית, אברמוב פועל לחזק את הקשרים בין החיילים. לדבריו, הצבא מבין שהמפקד של היום צריך להיות דמות מחבקת ומכילה, ולא כזה הפועל מכוח הסמכות בלבד. הוא טוען שכאשר נוצרת קהילה חזקה ומלוכדת ברמת הפלוגה, המחויבות של החיילים זה לזה גוברת. הוא מציין לטובה את העובדה שהפוליטיקה נשארה מחוץ לצבא במהלך המלחמה.

לסיום, הוא קורא לאחדות בעם ולהימנע מחזרה למלחמות הפנימיות שלפני שבעה באוקטובר. הוא מקווה שהחברה הישראלית תחזור להיות מלוכדת כמו הקהילות היהודיות בגולה, ותדע לנהל ויכוחים לשם שמיים ולא לשם הריב.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

חוסן נפשי וביולוגי בזמן מלחמה

פרופ׳ יורם גדרון, פסיכולוג רפואי ופסיכו־נוירו־אימונולוג, מתארח בפרק כדי לדבר על חוסן. הוא מסביר מהו חוסן נפשי ברמת הפרט והקהילה, מציג את הבסיס הביולוגי שלו, ומציע דרכים מעשיות לחזק אותו ולהתמודד עם טראומה ועם מצבי לחץ מתמשכים.

מהו חוסן נפשי?

לדברי פרופ׳ גדרון, האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה מגדירה חוסן כתהליך של הסתגלות טובה למול איום, טראומה או לחץ. המונח כולל גם את התהליך וגם את התוצאה, כלומר את היכולת להתאושש ולחזור לתפקוד. הוא מציין כי ישנם שאלונים למדידת חוסן אישי, כמו שאלון CD-RISC, שבוחן בין היתר את היכולת להסתגל לשינוי ולהתאושש במהירות מנפילות. בנוסף לחוסן אישי, קיים גם חוסן קהילתי, הכולל תשתיות פיזיות (כמו מים, חשמל ובתי חולים) לצד רשתות חברתיות חזקות ושירותי רווחה. פרופ׳ גדרון מבחין בין חוסן לבין מושגים קרובים. מושג אחד הוא “תחושת לכידות” (Sense of Coherence), שמתאר את היכולת להבין מצבים קשים, לנהל אותם ולמצוא בהם משמעות. מושג אחר הוא “התמודדות” (Coping), כלומר מכלול המחשבות וההתנהגויות שאדם נוקט כדי לפתור בעיה או להסתגל אליה. הוא דוחה את הקלישאה שכל דרך התמודדות היא טובה, ומסביר כי יש להתאים את אסטרטגיית ההתמודדות למצב. למשל, במצב בלתי נשלט כמו אזעקה, התמודדות יעילה תכלול דווקא הכחשה, הומור או הרפיה, ולא ניסיון לפתור את הבעיה.

החוסן הישראלי

בוריס שואל מדוע החברה הישראלית לא קרסה למרות המלחמה המתמשכת. פרופ׳ גדרון מסביר שהחברה הישראלית מוכנה היטב למצבי חירום. כבר מגיל צעיר, אזרחים מתרגלים ירידה למקלטים, ורוב האוכלוסייה עוברת שירות צבאי שמקנה כלים להתמודדות. לדבריו, במדינות רבות אחרות אין הכנה כזו. הוא מצטט מחקר של אבי בלייך מתקופת גל הטרור של שנות ה־2000, שמצא שילוב ייחודי בישראל: רמות מצוקה גבוהות מאוד לצד אמונה חזקה ביכולת להתמודד. השילוב הזה, של הכרה במצוקה יחד עם תחושת מסוגלות גבוהה, הוא מרכיב מרכזי בחוסן הישראלי.

המדד הביולוגי לחוסן: עצב הוואגוס

פרופ׳ גדרון מתמחה בעצב הוואגוס, המכונה גם “העצב התועה”. זהו עצב שיורד מהצוואר אל האיברים הפנימיים ומשדר למוח מידע על מצב הגוף. ניתן למדוד את פעילותו באמצעות מדד שנקרא “שונות קצב הלב” (HRV). בניגוד לדעה הרווחת, דופק יציב לחלוטין אינו סימן טוב. דווקא שינויים קטנים ומתמידים במרווחים שבין פעימות הלב מעידים על גמישות ויכולת הסתגלות. לדבריו, שונות קצב לב גבוהה קשורה לסיכון מופחת למגוון רחב של בעיות נפשיות, כולל חרדה, דיכאון ותסמונת פוסט־טראומטית (PTSD), וכן למחלות גופניות כמו סוכרת, שבץ, התקפי לב וסרטן. מחקר שערך בקרב בני מכינות קדם־צבאיות הראה קשר ישיר בין שונות קצב לב גבוהה לבין רמות חוסן גבוהות יותר ופחות תסמינים גופניים ופוסט־טראומטיים. אנשים עם פעילות וגאלית (פעילות של עצב הוואגוס) גבוהה מגיבים לסטרס בצורה מתונה יותר ומתאוששים ממנו מהר יותר.

איך להגביר את החוסן?

פרופ׳ גדרון מציע מספר דרכים פשוטות להגביר את הפעילות הווגאלית ובכך את החוסן:

1. תזונה ים־תיכונית: צריכה של שמן זית, דגים, פירות וירקות.
2. פעילות גופנית מתונה: הפעילות עצמה מורידה את השונות בקצב הלב, אך בטווח הארוך היא תורמת לעלייה במדד זה במצב מנוחה.
3. נשימות איטיות וקצובות: הורדת קצב הנשימה לכחמש או שש נשימות בדקה. הטכניקה פשוטה: שואפים אוויר דרך האף (“להריח פרח”), עוצרים לרגע, ונושפים לאט החוצה דרך הפה (“לכבות נר”). תרגול של כמה דקות, מספר פעמים ביום, יכול להעלות את שונות קצב הלב באופן כמעט מיידי. ניתן להיעזר באפליקציות ביופידבק שמציגות את השינוי בזמן אמת.

פסיכו־נוירו־אימונולוגיה: הקשר בין סטרס למחלות

תחום המחקר של פרופ׳ גדרון, פסיכו־נוירו־אימונולוגיה, בוחן את המנגנונים הקושרים בין לחץ נפשי למחלות גופניות. הוא מסביר שלחץ גורם לשינויים במערכת החיסון. במצבי לחץ, חלקים ממנה מדוכאים, אך חלקים אחרים נכנסים לפעילות יתר, מה שיוצר תגובה דלקתית כרונית. דלקתיות זו היא גורם סיכון מרכזי למחלות כרוניות רבות. עצב הוואגוס משמש כווסת או “תרמוסטט” של התגובה הדלקתית. כשהוא פועל היטב, הוא מסייע להרגיע את הדלקת לאחר שהאיום חלף.

טיפולים קצרי מועד בטראומה

פרופ׳ גדרון טוען שהגיע הזמן שהטיפול הנפשי בישראל יתבסס יותר על ראיות מדעיות ופחות על דוגמטיות. הוא מציג שתי שיטות טיפול קצרות ויעילות בטראומה. האחת היא שיטת הבניית הזיכרון (MSI), שאותה פיתח. בטיפול, הנמשך פגישה או שתיים, המטפל מסייע למטופל, לאחר תרגול נשימות מרגיע, לארגן את הזיכרון הטראומטי באופן כרונולוגי ולתת שמות לתחושות ולרגשות. המטרה היא להעביר את עיבוד הזיכרון מאזורים רגשיים ופרימיטיביים במוח לאזורים קדמיים ורציונליים יותר, ובכך להחזיר למטופל את תחושת השליטה. שיטה נוספת היא מודל מעש”ה (SIX C’s) של ד”ר משה פרחי, שנועדה לסייע לאנשים לחזור לתפקוד מיד לאחר אירוע טראומטי. מחקר שערכו גדרון ופרחי הראה שהשיטה יכולה גם “לחסן” בני נוער מפני השפעות של אירועים עתידיים.

חוסן חברתי

לסיום, בוריס שואל אם יש מקבילה חברתית לעצב הוואגוס, כלומר מנגנון שמרגיע את הקהילה. פרופ׳ גדרון משער, תוך שהוא מדגיש שזו אינה קביעה מדעית, שהתמקדות במטרה משותפת ובמה שמאחד בין אנשים יכולה לבנות חוסן חברתי. הוא קורא לזכור את המשותף בין הקבוצות השונות בחברה ולפעול יחד, מתוך הבנה שיש יותר מה שמאחד מאשר מה שמפלג.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

גבורה בשדה הקרב

בפרק זה מתארח ד”ר יגיל הנקין, היסטוריון צבאי וחוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, כדי לדון במהותה של הגבורה בעימותים מזוינים. השיחה סוקרת את הגדרות הגבורה, את ביטוייה בעידן המודרני, את ההקשר המוסרי שלה ואת דרכי הנצחתה.

שני סוגי גבורה

לדברי יגיל הנקין, ניתן להבחין בין תפיסת לחימה מערבית לתפיסה שאינה מערבית. בעוד שבחברות שבטיות רבות הלחימה הייתה אישית ונועדה להפגנת אומץ אישי, התפיסה המערבית, מימי הלגיון הרומאי ועד היום, מדגישה לחימה המונית ומתואמת שבה כל חייל נדרש למלא את חובתו כחלק ממערך.

עם זאת, גם בתוך המסגרת המאורגנת הזו יש מקום לגבורה אישית, שלה שני סוגים עיקריים. הסוג הראשון הוא גבורה במסגרת פקודה, כאשר חייל נדרש לבצע משימה מסוכנת במיוחד, הרבה מעבר למצופה מחייל רגיל. דוגמה לכך היא החייל הראשון הפורץ חומה במצור רומי, או איתן נווה בגבעת התחמושת, שחיפה על חבריו כשהוא חשוף לחלוטין לאש האויב. הסוג השני של גבורה מתרחש כאשר התוכנית משתבשת והמערכת קורסת. במצב כזה, הגיבור הוא מי שמבין את המצב החדש, לוקח יוזמה ומבצע פעולה מסוכנת כדי להציל את המצב, ללא פקודה ישירה.

“הדור הולך ופוחת”?

בוריס שואל אם בעידן המודרני והאינדיבידואליסטי קשה יותר לצפות למעשי גבורה. הנקין מסביר שהאמירה שלפיה “הדור הולך ופוחת” היא תופעה שחוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה של ישראל. הוא מזכיר את “דור האספרסו” של שנות ה-60, שנחשב למפונק ונהנתן אך לחם בגבורה במלחמת ששת־הימים. לדבריו, גם לפני המלחמה הנוכחית היו שביקרו את רוח הלחימה של הדור הצעיר, אך המציאות הוכיחה אחרת.

הנקין טוען שבישראל, למרות האינדיבידואליזם, קיימת תחושת שייכות חזקה לכלל, לחברים לנשק ולמדינה. תחושה זו היא שמניעה אנשים רבים לרוץ לתוך שדה הקרב ולא לברוח ממנו. הוא מציין שלמרות שהמניע המיידי בשדה הקרב הוא הלחימה למען החברים מימין ומשמאל, מה שמביא את החיילים לשדה הקרב מלכתחילה הוא תחושת השייכות העמוקה יותר.

גבורה והקשר מוסרי

הנקין מתייחס לנטייה לבלבל בין אומץ לבין צדקה מוסרית. הוא מזכיר את ישעיהו ליבוביץ, שנהג לציין שגם בצד הנאצי היו אנשים אמיצים. לדברי הנקין, אומץ הוא תכונה שאינה מעידה על צדקת הדרך. הוא טוען שגם בקרב מחבלי חמאס ישנם מעשי אומץ, למשל כאשר מחבל מסתער לבדו מול טנק. להכיר באומץ של האויב אין פירושו להצדיק את מעשיו, אלא להבין את המציאות.

הוא מבחין בין אומץ לגבורה. אומץ הוא היכולת להתגבר על הפחד ולפעול תחת אש. גבורה, בתפיסה שלנו, היא מעשה אומץ יוצא דופן שנעשה למען מטרה חיובית. לכן, לוחם חמאס שמסתער כדי לרצוח משפחה עשוי להיחשב גיבור בעיני חבריו, אך בעינינו הוא יישאר נבל. הגבורה שאנו מעריכים משלבת שני מרכיבים: אומץ לב יוצא דופן ותרומה למטרה ראויה.

הנצחת הגבורה

בעבר, למשל אחרי מלחמת העולם הראשונה, הנצחת המלחמה הייתה בעיקרה קולקטיבית, כפי שמעידות אנדרטאות כמו קבר החייל האלמוני. עם זאת, בשנים האחרונות, בין היתר בשל השפעת הטלוויזיה והקולנוע, ישנה נטייה גוברת להתמקד בסיפורים אישיים. הנקין מביא כדוגמה את הפופולריות העצומה של פלוגה ה’ ממלחמת העולם השנייה בעקבות הסדרה “אחים לנשק”, שהפכה אתרי קרב שבהם לחמה למוקדי עלייה לרגל.

מגמה נוספת היא התמקדות בסיפורי גבורה של הצלת חיים, כמו סיפורו של החובש דזמונד דוס בסרט “הסרבן”, על פני סיפורי גבורה של לוחמים שהרגו אויבים. לדברי הנקין, לחברה המודרנית לעיתים נוח יותר להזדהות עם גבורה שאינה כרוכה בהריגה.

עיטורי גבורה בישראל ובעולם

בוריס מציין שישראל נחשבת “קמצנית” בחלוקת עיטורים בהשוואה לצבאות אחרים כמו צבא ארצות הברית. הנקין מסביר שהדבר נובע ממסורת סוציאליסטית ושוויונית יותר, ומהיעדר “מדליות מערכה” הניתנות על עצם ההשתתפות במלחמה. לקח לצה”ל שנים לגבש את מערך העיטורים והצל”שים שלו.

הנקין מצביע על שינוי באופי העיטורים. במלחמת לבנון השנייה, למשל, רובם המכריע של העיטורים ניתנו על חילוץ והצלת חיים במצבים שהשתבשו, ולא על ביצוע יוצא דופן של משימה שהצליחה. הוא טוען שיש נטייה להתעלם מגבורה “אפורה” של ביצוע מושלם של משימה, כיוון שהיא נתפסת כמובנת מאליה.

לגבי המלחמה הנוכחית, הנקין משער שהסיבה לעיכוב בחלוקת הצל”שים נובעת מכמה גורמים: הרצון לתחקר את כל האירועים לעומק, החשש ממחלוקות סביב החלוקה, והעובדה שיש כל־כך הרבה מעשי גבורה, עד שקיים חשש שחלוקה המונית תוזיל את ערך העיטור.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מיצג הזוועות של 7 באוקטובר

הפרק הוא שיחה עם סגן אלוף במילואים יובל לייקין, שהיה אחראי על הקמת מיצג הזוועות של 7 באוקטובר. לייקין מתאר את תהליך איסוף החומרים, האתגרים המוסריים והמעשיים, והתובנות שעלו מתוך העיסוק בזוועות ובמניעים של מבצעיהן.

הקמת המיצג

לדברי יובל לייקין, ששירת במערך ההדרכה של אגף המודיעין, הוא קיבל כשבועיים לאחר 7 באוקטובר את המשימה להקים “מיצג זוועות”. לשיטתו, עצם השימוש במושג הזה מלמד כיצד האירוע נתפס בפיקוד הבכיר: אירוע שהמהות שלו היא הזוועה, ולאו דווקא ההיבטים המבצעיים.

המשימה הייתה מעורפלת והעלתה שאלות רבות, כמו מי קהל היעד, אילו זוועות להציג, ומהן המגבלות החוקיות והמוסריות, למשל בנוגע לפרטיות הנרצחים וצנעת הפרט.

מקורות התיעוד

לייקין מסביר כי כשהחל לעבוד, הרשת כבר הייתה מוצפת בחומרי זוועה. הוא מזהה שלושה מקורות עיקריים לחומרים אלה.

המקור הראשון היו מחבלי חמאס עצמם. הוא טוען כי צילום מעשי הרצח והפצתם היו חלק מהמשימה שהוטלה עליהם, במטרה ליצור כאוס, לוחמה פסיכולוגית, ולהלהיב את תומכיהם.

המקור השני היה עיתונאים ואנשים פרטיים, ישראלים וזרים, שהסתובבו בשטח ואספו חומרים, לעיתים לצורך שיווק עצמי.

המקור השלישי היה גופים ישראליים, ממוסדים וסמי-ממוסדים, שהפעילו ערוצי השפעה, לעיתים אנונימיים, והפיצו חומרים במטרה לעורר הלם וביקורת בדעת הקהל הבינלאומית.

לדבריו, בשבועות הראשונים שרר כאוס בניהול החומרים, אך רוב הגורמים הישראליים נמנעו מהפצת תמונות של ילדים או של מעשי אונס מפורשים.

מעבר לזוועה: הסיפור המלא

במהלך העבודה, לייקין וצוותו הבינו שהסיפור עמוק יותר מהזוועה עצמה. הם החלו לחקור את כל “שרשרת הערך” שהובילה לרצח: ההכנות, הבסיס הדתי והאידאולוגי, והסביבה החברתית בעזה שלדבריו מעודדת תרבות של מוות. הסיפור התרחב מהמחבל הבודד לחברה כולה.

“יום הייחוס” של מדינת ישראל

לייקין מכנה את 7 באוקטובר “יום הייחוס” של ישראל. לשיטתו, זהו אירוע שממחיש מה היה יכול לקרות בכל גבולות המדינה, ומהווה תזכורת לכך שישראל חייבת “לנצח לאכול חרב”. הוא סבור שאירוע דומה עלול להתרחש שוב, גם מעזה, מכיוון שהשנאה, החינוך והאמצעים עדיין קיימים שם. לדבריו, במיצג המיועד לחו”ל הם שקלו לקרוא לו “עמלק”.

כיצד מציגים זוועות

לייקין מתאר את הדילמה כיצד להציג את הזוועות. במיצג, הם בחרו לא ליצור סדר לוגי, אלא להציג “קירות של תמונות” המדמים את הכאוס והאקראיות של הטבח.

אחת התובנות המרכזיות מהעבודה הייתה שהרבה יותר קשה לאנשים לשמוע את הסיפורים מאשר לראות את התמונות. הדמיון, לדבריו, משלים את הפרטים בצורה קשה יותר. הוא מדגים זאת עם סיפורה של משפחת קפשיטר שנרצחה ברכבה, ועם תיאור תנוחות הגופות המעידות על התנגדות ברגע המוות.

בנוסף לקורבנות, המיצג מציג גם את הרוצחים: את פניהם, את צחוקם ואת הלהט הדתי שלהם, כדי להדגיש את הפער בין חוסר האנושיות שלהם לחוסר האונים של הנרצחים.

המניעים של הרוצחים

לייקין מנתח את מניעי הרוצחים, שהיו ברובם צעירים שגדלו בעזה. הוא מצביע על שלושה גורמים מרכזיים. הראשון הוא חייתיות אנושית והצורך לפרוק אגרסיות. השני הוא תחושת השליטה המוחלטת שהייתה להם בשטח. והשלישי הוא שנאה תהומית, אנטישמית ואנטי-אנושית, שנבנתה על ידי מערכת החינוך וההסתה של חמאס.

הוא מביע פסימיות לגבי העתיד וסבור שהמלחמה רק העמיקה את השנאה בקרב הדור הצעיר בעזה.

עתיד המיצג והזיכרון

המיצג ממוקם במרכז למורשת המודיעין (מל”מ) בגלילות, אך נכון לעכשיו אינו פתוח לקהל הרחב. הוא משמש בעיקר לדיפלומטים, עיתונאים, וצוערים בצה”ל. לייקין מביע תקווה שהגורמים האחראים יקבלו החלטה לפתוח אותו לציבור.

לדבריו, המצב הזה הוא ביטוי לכך ששנתיים אחרי האירוע, המדינה עדיין לא הסדירה את מנגנוני התיעוד, ההנצחה והמחקר של 7 באוקטובר. עם זאת, הוא מסיים בנימה אופטימית זהירה. 7 באוקטובר היה אירוע מפקח שהזכיר לישראלים שהם חיים בג’ונגל שבו העוצמה היא הדרך היחידה להתקיים.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

יחסי קטר וארצות הברית: בסיס אמריקאי וכסף לחמאס

בפרק זה מתארח ד”ר אריאל אדמוני, חוקר המתמחה בקטר, כדי לדון במערכת היחסים המורכבת והסבוכה בין קטר לארצות הברית. מצד אחד, בקטר שוכן בסיס הפיקוד המרכזי של צבא ארצות הברית (USCENTCOM), הבסיס האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון. מצד שני, קטר מממנת פעילויות וארגונים, כולל חמאס והטליבאן, הפועלים נגד האינטרסים והערכים של ארצות הברית. ד”ר אדמוני משרטט את התפתחות היחסים ההיסטורית בין המדינות ומסביר כיצד קטר הפכה את עצמה לנכס אסטרטגי חיוני עבור וושינגטון.

ניצנים ראשונים

לדברי ד”ר אדמוני, המגעים הראשונים בין אמריקאים לקטרים החלו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, עם פעילותם של מיסיונרים אמריקאים באזור המפרץ. באותה תקופה קטר הייתה אזור נידח ולא מפותח, והמיסיונרים פעלו בו בחופשיות יחסית, בקשר ישיר עם השליט המקומי. עד מלחמת העולם הראשונה, השטח היה נתון במאבק שליטה בין האימפריה העות’מאנית לבריטניה. לאחר המלחמה, ב־1916, נחתם הסכם חסות שהכפיף את קטר להשפעה בריטית, שנמשכה עד לעצמאותה ב־1971.

מנפט ועד עצמאות

עם גילוי הנפט, החלה תחרות בין חברות נפט בריטיות ואמריקאיות על ליבו של השליט הקטרי. לדברי ד”ר אדמוני, השליט ניצל את התחרות כדי להשיג תנאים כלכליים טובים יותר, והסביר לנציג הבריטי שהאמריקאים פשוט מציעים יותר כסף. לאחר נסיגת הבריטים ב־1971, ארצות הברית החלה לחזק את קשריה הדיפלומטיים והכלכליים עם קטר. בתחילה הקטרים היססו, אך ככל שהיצוא לארצות הברית גדל, היחסים התחממו. כבר ב־1983 החל שיתוף פעולה צבאי ראשוני בין דוחה לפיקוד המרכזי של צבא ארצות הברית.

הבסיס האמריקאי עובר לקטר

נקודת המפנה ביחסים הגיעה לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. הנוכחות האמריקאית בבסיס דהראן בערב הסעודית עוררה התנגדות עזה בקרב הציבור והממסד הדתי השמרני בממלכה. במקביל, בקטר עלה לשלטון מנהיג חדש, השייח’ חמד בן ח’ליפה אאל ת’אני, שהדיח את אביו ב־1995. חמד, שהתחנך בבריטניה, החל לפעול במרץ לבניית מעמדה הבינלאומי של קטר. הוא זיהה את ההזדמנות, וכאשר הסעודים לחצו על האמריקאים לעזוב, הוא הציע לארח את הבסיס בשטח קטר ואף לממן את הקמתו ותחזוקתו. בסיס אל־עודייד הפך למרכז הפעילות האמריקאית באזור, וחשיבותו גברה עוד יותר לאחר פיגועי 11 בספטמבר והמלחמות באפגניסטן ובעיראק.

מי עובד אצל מי

קטר מממנת את תחזוקת הבסיס האמריקאי בסכום של כ־300 מיליון דולר בשנה. לדברי ד”ר אדמוני, מימון זה מעניק לה מנוף לחץ אדיר על וושינגטון. קטר השכילה להפוך את עצמה לנכס חיוני עבור ארצות הברית, ללא קשר למפלגה השלטת. היא משקיעה לא רק בקשרים עם הממשל, אלא גם בחברה האזרחית האמריקאית. היא תורמת סכומי עתק לאוניברסיטאות, מממנת הכשרות למנהלי בתי ספר ואף תומכת בקרנות הקשורות לפוליטיקאים משני צדי המפה, כמו “קרן ברברה בוש לחינוך”. במקביל, היא מעניקה ראיונות לכלי תקשורת ימניים כמו “ברייטברט”, ובכך מטפחת קשרים עם כל קצוות הקשת הפוליטית.

תיווך עם ארגוני טרור

הנכס הייחודי הנוסף שקטר מציעה לאמריקאים, מסביר ד”ר אדמוני, הוא הקשרים הענפים שלה עם ארגוני טרור וגורמים אסלאמיסטיים כמו חמאס והטליבאן. קטר מציגה את עצמה כמי שיכולה “ללכלך את הידיים” עבור ארצות הברית ולשמש כמתווכת חיונית. תפקיד זה הופך אותה לצומת מרכזי ברשת הדיפלומטית האזורית ומעניק לה כוח והשפעה החורגים בהרבה מגודלה. ארצות הברית הפכה תלויה בתיווך הקטרי, בין אם במשא ומתן עם הטליבאן באפגניסטן ובין אם במגעים לשחרור חטופים מול חמאס.

הקו האדום של וושינגטון

בתשובה לשאלת מאזין, ד”ר אדמוני מעריך כי כמעט אין קו אדום שקטר יכולה לחצות מבחינת האמריקאים. הוא מזכיר אנקדוטה שלפיה הנשיא ג’ורג’ ו. בוש “התבדח” על הצורך להפציץ את משרדי אל־ג’זירה, מכיוון שמצלמות הרשת תמיד נכחו לצד מחבלים. כלומר, המודעות האמריקאית לבעייתיות הקטרית קיימת, אך וושינגטון רואה בכך את “מחיר העסקה”. קטר מסייעת לארצות הברית לשמור על מראית עין, למשל כשהיא מעבירה סיוע הומניטרי לאפגניסטן מבלי להכיר רשמית בשלטון הטליבאן.

הצו הנשיאותי והיציבות הפנימית

לאחרונה הוציא דונלד טראמפ צו נשיאותי המעניק לקטר ערבות ביטחונית. ד”ר אדמוני מציין כי הצו אינו מחייב נשיאים עתידיים, אך מדגיש כי התמיכה בקטר חוצה מפלגות. הוא משער שהצו פורסם כתגובת נגד לתקיפה ישראלית בדוחה, שלדעתו נועדה לשכנע את טראמפ לנקוט קו תקיף יותר אך השיגה תוצאה הפוכה. באשר ליציבות הפנימית, ד”ר אדמוני סבור שחיסול של דמות מפתח לא ישנה את מדיניות קטר, אך מציין שהמשטר פרנואידי. לאחרונה הורה משרד הפנים לאזרחים להחזיר נשק לא מורשה, וצעדת יום העצמאות בוטלה, ייתכן שמחשש להפיכה. משפחת אאל ת’אני השלטת מהדקת את אחיזתה וממנה מקורבים לתפקידי מפתח, כולל שר הגנה חדש שהוא תומך חמאס מוכר.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מצרים וישראל: האם יש סכנת מלחמה?

בפרק מתארחת המזרחנית, חברת הכנסת לשעבר ועמיתת המחקר במכון צ’אטם האוס, ד”ר קסניה סבטלובה. השיחה עוסקת בדיווחים על התעצמות צבאית של מצרים בחצי האי סיני, ובוחנת את השאלה אם אכן נשקפת לישראל סכנת מלחמה מצד שכנתה מדרום. סבטלובה טוענת כי אין עדויות ממשיות להכנות מצריות למלחמה, וכי הדיווחים בנושא הם חלק מקמפיין פוליטי.

קמפיין תקשורתי ורטוריקה מוכרת

לדברי קסניה סבטלובה, הדיבורים על התחמשות מצרית החלו לצבור תאוצה בחודש פברואר האחרון, והם נראים כספין תקשורתי. היא עוקבת באופן רציף אחר התקשורת והשיח הציבורי במצרים, ואינה מזהה רוח מלחמתית אמיתית. סבטלובה מסבירה כי הסרטונים של טנקים ומשאיות צבאיות, המופצים ברשתות החברתיות, הם לרוב חומרים ישנים שממוחזרים בטלוויזיה המצרית.

הרטוריקה המאיימת של הנשיא א-סיסי והצגת העוצמה הצבאית הן תופעות שחוזרות על עצמן מדי שנה סביב חגים לאומיים, כמו יום השנה למלחמת יום הכיפורים (השישה באוקטובר) ויום שחרור סיני (25 באפריל). זהו חלק מהאתוס הלאומי המצרי, שנבנה סביב “הניצחון” במלחמה. לדבריה, נאומיו של א-סיסי, בהם הוא מצהיר כי מצרים אינה רוצה במלחמה אך תדע להגיב אם תותקף, הם מסר קבוע שאינו מכוון רק לישראל, אלא גם לאתיופיה ולאסלאם הקיצוני.

עמדת מערכת הביטחון הישראלית

בוריס מציין כי גורמים בישראל, בהם קצין מילואים, מציגים צילומי לוויין של בונקרים ותעלות חדשים בסיני כראיה להכנות התקפיות. סבטלובה דוחה את הטענות הללו וטוענת כי הן אינן מגובות במקורות מהימנים. היא מדגישה כי בניגוד לדיווחים אלה, גורמים בכירים בצה”ל הצהירו בתקשורת כי הם אינם מזהים היערכות מצרית למלחמה. על־פי אותם גורמים, הפצת השמועות נובעת ממניעים פוליטיים, ומערכת הביטחון אינה שותפה לכך.

סבטלובה מוסיפה כי אף גוף ביטחוני רשמי, לא צה”ל, לא שב”כ ולא המוסד, התריע על סכנה כזו. היא מזכירה כי כל הכנסת כוחות צבא מצריים לסיני מחייבת אישור ישראלי, ובחודשים האחרונים לא נרשמה תנועת כוחות חריגה.

האינטרסים של מצרים וההקשר האזורי

סבטלובה מבחינה בין מצרים לבין חמאס. בעוד חמאס הוא ארגון אידאולוגי שמטרתו המוצהרת היא השמדת ישראל, מצרים היא מדינת לאום עם אינטרסים מורכבים. הצבא המצרי, ששולט בכחמישים אחוזים מהכלכלה, רואה באסלאם הקיצוני ובאחים המוסלמים את האויב המרכזי מבית.

לשיטתה של סבטלובה, אין למצרים שום אינטרס רציונלי לתקוף את ישראל. כלכלתה במצב קשה והיא תלויה בסיוע כלכלי ממדינות המפרץ, כמו סעודיה והאמירויות, שאין להן עניין בהסלמה אזורית. בנוסף, מצרים מקבלת סיוע צבאי שנתי של 1.4 מיליארד דולר מארצות הברית. קשר כלכלי חשוב נוסף הוא ייבוא גז מישראל, החיוני למניעת הפסקות חשמל נרחבות במצרים.

סוגיית הפליטים הפלסטינים

בוריס שואל מדוע מצרים מסרבת לקלוט פליטים פלסטינים מעזה, אפילו באופן זמני. סבטלובה מסבירה כי בשיח המצרי והערבי, קליטת הפליטים נתפסת כמתן יד ל”תחג’יר”, גירוש של הפלסטינים מאדמתם. העמדה הרשמית של מצרים היא שהיא מונעת את הגירוש, מתוך אמונה שאם הפלסטינים יעברו לסיני, ישראל לא תאפשר להם לחזור לעולם. לכן, מצרים לא תסכים להיות שותפה למה שהיא רואה כתוכנית ישראלית לחיסול הנוכחות הפלסטינית ברצועה. הרעיון שמצרים תוותר על חלק משטח סיני כדי להרחיב את הרצועה נדחה על הסף, שכן הריבונות על כל גרגיר חול בסיני היא עיקרון מקודש במצרים.

שינויים ביחס ליהדות ולישראל

סבטלובה מציינת כי למרות הדימוי האנטי-ישראלי והאנטישמי שדבק במצרים לאורך השנים, בעיקר בתקופת מובארק, חל שינוי בשנים האחרונות. לדבריה, ההסתה בתקשורת המצרית פחתה משמעותית, ככל הנראה כתוצאה מהידוק השליטה של המשטר על כלי התקשורת.

בנוסף, היא מזהה ניסיונות ראשונים לשינוי בספרי הלימוד, וכן מאמצים לשפץ בתי כנסת ובתי קברות יהודיים עתיקים, כמו בית הקברות בסאתין בקהיר. היא רואה בכך סימן חיובי, גם אם הוא נובע בעיקר מהרצון למצוא חן בעיני גורמים בארצות הברית. עדות נוספת למורכבות היחסים היא העובדה שמצרים, למרות המלחמה בעזה, לא סגרה את שגרירותה בישראל.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

אדריכלות, חברה ופוליטיקה במסגדים

בפרק זה מתארחת ד”ר דפנה שרף-דוידוביץ, מרצה לתרבות חומרית בארצות האסלאם באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטה העברית. השיחה עוסקת באדריכלות של מסגדים בארץ ובעולם, ובוחנת את השינויים הסגנוניים, החברתיים והפוליטיים המשתקפים בהם, החל מהמסגד החדש באבו גוש ועד למגמות עכשוויות בבנייה המוסלמית.

המסגד באבו גוש והסגנון העות’מאני

השיחה נפתחת בעקבות תצפיתו של בוריס על המסגד החדש באבו גוש, הבולט בארבעת צריחיו. לדברי ד”ר שרף-דוידוביץ, המסגד אכן ייחודי בנוף המקומי. הוא נחנך בשנת 2014 ורוב מימונו הגיע מממשלת צ’צ’ניה ונשיאה, רמזן קדירוב. תושבי אבו גוש טוענים לזיקה היסטורית לקווקז, ולכן פנו לקבלת תמיכה מצ’צ’ניה, שם נהוג לבנות מסגדים בסגנון נאו-עות’מאני.

היא מסבירה שהסגנון העות’מאני מאופיין באולם תפילה רחב המכוסה בכיפה מרכזית גדולה אחת, ושהשראתו המרכזית היא כנסיית איה סופיה הביזנטית באיסטנבול. לאחר כיבוש קונסטנטינופול, הפכה הכנסייה לסמל שהאדריכלים העות’מאנים שאפו להתעלות עליו. מספר הצריחים במסגדים עות’מאניים שימש כסמל מעמד: על פי חוק אימפריאלי, רק לסולטן הותר לבנות מסגד עם יותר מצריח אחד. לכן, מסגדים שנבנו על ידי מושלים מקומיים, כמו מסגד ג’זאר פאשא בעכו, הם בעלי צריח בודד. כיום, מנהיגים כמו נשיא טורקיה ארדואן מאמצים סמליות זו ובונים מסגדים מפוארים מרובי צריחים כדי להציג את עצמם כממשיכי הסולטנים.

תפקידו החברתי של המסגד

ד”ר שרף-דוידוביץ מדגישה כי המסגד שימש מאז ומתמיד כמרכז חברתי ולא רק כמקום תפילה. המודל הראשוני הוא ביתו של הנביא מוחמד במדינה, ששימש מקום כינוס, אירוח וגישור. גם כיום, מסגדים רבים משמשים כמקום מנוחה, שיחה ופעילויות קהילתיות הדומות למתנ”ס, המתקיימות בחדרים צדדיים. לטענתה, העובדה שילדים משחקים כדורגל ברחבת הר הבית אינה מעידה על זלזול בקדושת המקום, אלא להפך. היא מבטאת את תפיסת המתחם כמרחב קהילתי פתוח ונוח, מעין “בית שני” שבו המאמינים חשים קרבה לאלוהים.

מעמד האישה במסגד

באמצע המאה ה-20, עם התעצמות תהליכים חברתיים בעולם, החלו נשים מוסלמיות לתבוע את מקומן בתפילה הציבורית. באופן מסורתי, נשים לא היו מחויבות להגיע למסגד והתפללו בבית. במסגדים ותיקים הוקצו להן אזורים בחלקו האחורי של אולם התפילה או בחצר. לעומת זאת, במסגדים מודרניים, כמו זה שבאבו גוש, נבנית עבורן גלריה ייעודית, בדומה לעזרת הנשים בבתי כנסת. ד”ר שרף-דוידוביץ מציינת כי גם בהר הבית קיימת הפרדה: בימי שישי, הנשים מתפללות במבנה כיפת הסלע ובחלק הצפוני של הרחבה, בעוד הגברים מתפללים במסגד אל-אקצא. ההפרדה נועדה למנוע הסחת דעת של הגברים המתפללים.

כיפות מוזהבות וצריחים ירוקים

בוריס מעלה את התופעה של בניית מסגדים חדשים בישראל עם כיפות מוזהבות, בניגוד לכיפות האבן של מסגדים ישנים. ד”ר שרף-דוידוביץ מסבירה כי מדובר באמירה חזותית ופוליטית שהחלה להתפשט מסוף האינתיפאדה הראשונה. הכיפות המוזהבות, המצופות בחומרים מודרניים, בולטות מאוד בנוף ומהוות הצהרה. בלילה, את מקומן תופסים הצריחים, המוארים באור ניאון ירוק. היא מציינת שהארת הצריחים בירוק היא תופעה ייחודית לישראל, שכן הצבע הירוק מזוהה עם האסלאם ובולט במיוחד בחשיכה.

כיפת הסלע כסמל לאומי

הבחירה בכיפה מוזהבת אינה מקרית, והיא מהווה התייחסות ישירה לכיפת הסלע. יתרה מכך, מסגדים חדשים רבים נבנים בצורה מתומנת, בדומה למבנה כיפת הסלע. לדברי ד”ר שרף-דוידוביץ, יש בכך אמירה פוליטית חזקה, מכיוון שמבנה כיפת הסלע כלל אינו מיועד לתפילה קהילתית אלא הוא מבנה זיכרון שנבנה סביב סלע האם. אימוץ צורתו האדריכלית של מבנה אייקוני זה הופך את המסגדים החדשים לסמל של המאבק הלאומי הפלסטיני ושל גאווה דתית ולאומית.

מודרניות באדריכלות המסגדים

האדריכלות האסלאמית אינה קופאת על שמריה ומשלבת אלמנטים מודרניים. ד”ר שרף-דוידוביץ נותנת כדוגמה את מסגד שייח’ זאיד באבו דאבי, המשלב עיצוב קלאסי עם חומרים מודרניים, התייחסות אקולוגית וטכנולוגיה מתקדמת. במסגדים חדשים ניתן למצוא לוחות דיגיטליים המציגים את זמני התפילה, מערכות הגברה משוכללות לקריאת המואזין, וכן מגוון רחב של חוגי העשרה לקהילה, מקליגרפיה ועד פעילויות למבוגרים.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הרצח של צ’רלי קירק והשיח בעולם הערבי

בפרק זה מתארחת ד”ר מור שפירא, מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר־אילן וחוקרת במכון ממרי לחקר התקשורת במזרח התיכון. השיחה עוסקת בתגובות בעולם הערבי ובעולם המוסלמי לרצח של הפרשן השמרני האמריקאי צ’רלי קירק, שאירע בספטמבר 2024.

צדק פואטי ואירוניה

לדברי מור שפירא, הרצח של קירק יצר דיסוננס בעולם הערבי. מצד אחד, קירק היה אדם דתי ושמרן שתמך בערכי המשפחה ובהחזקת נשק, עמדות שיכלו למצוא אוזן קשבת בקרב קהלים מסורתיים. מצד שני, הוא נתפס כאנטי־אסלאמי ובעיקר היה תומך נלהב של ישראל, במיוחד לאחר אירועי השביעי באוקטובר. הוא הגן על ישראל בחירוף נפש מפני האשמות ברצח עם בעזה, וזו, לדברי שפירא, הסיבה המרכזית לעוינות כלפיו.

בעיתונים ערביים שאינם ממלכתיים, כמו “אל־אח’באר” הלבנוני ורשת אל־ג’זירה, הדגישו את האירוניה ואת מה שנתפס כצדק פואטי. נטען כי קירק, שתמך בתיקון השני לחוקה האמריקאית המאפשר החזקת נשק, נרצח בעצמו באמצעות נשק. פרשנים אף הוסיפו כי הוא, שתמך בשימוש בנשק אמריקאי בעזה, “שתה מאותה הכוס” ונרצח מנשק אמריקאי בידי מתנקש אמריקאי, ולא טרוריסט חיצוני. מוסלמים רבים בארצות הברית הגיבו ברשתות החברתיות באמירות כמו “הוא קיבל את מה שהגיע לו”.

תיאוריות קונספירציה וחרחור מריבה

שפירא מציינת כי לצד הדיון הערכי, צצו גם תיאוריות קונספירציה. היו שטענו כי המוסד הישראלי או אפילו ממשל טראמפ עומדים מאחורי הרצח כדי להפיק רווח פוליטי. היא מביאה כדוגמה שני מטיפים אסלאמיסטים בבריטניה, שייח’ אבן חזם אידריסי ועלי דעווה, שקשרו את ישראל לרצח, בדומה לאחריות שהם מייחסים לה לפיגועי 11 בספטמבר, רצח קנדי ועוד.

רשת אל־ג’זירה, מסבירה שפירא, מנצלת את האירוע כדי לחרחר מריבה. הרשת שואלת אם הרצח, שבוצע על ידי אמריקאי, מבשר על פתיחתה של “פִתְנָה”, כלומר מלחמת אזרחים, בארצות הברית בין הימין השמרני לשמאל הליברלי. זו, לדבריה, טקטיקה מוכרת של הרשת, שמטרתה לזרוע מחלוקת ולהציג את הדמוקרטיות המערביות כמפולגות ומתפרקות מבפנים.

דמוקרטיה וחופש ביטוי כחולשה

הסיקור הערבי של הרצח, ושל הפגנות וסכסוכים פנימיים בישראל ובמערב בכלל, נוטה להציג את הדמוקרטיה וחופש הביטוי כסימן לחולשה והתפוררות פנימית, ולא כמעלה. שפירא מסבירה כי בעוד התקשורת הערבית הממסדית שמחה לאידה של ישראל המפולגת, ישנם גם קולות אחרים, שקטים יותר, המביעים קנאה ביכולת של אזרחים במדינות דמוקרטיות למחות נגד השלטון. היא מזכירה חדית’ (מסורת מוסלמית) המורה על ציות עיוור לשליט, גם אם הוא פוגעני, ובלבד שתימנע “פִתְנָה”, שהיא הפחד הגדול ביותר בתרבות הפוליטית הערבית.

האם ראוי לבקש רחמים על אויב האסלאם?

שפירא מתארת דיון ער שהתפתח ברשתות החברתיות בקרב מוסלמים: האם ראוי לבקש רחמים מאלוהים על אדם כמו קירק, שנתפס כאויב האסלאם. מצד אחד, היו שטענו כי האסלאם הוא דת של רחמים וסובלנות, וגם אם דעותיו של קירק היו מקוממות, אין לשמוח במותו ויש לגלות חמלה, במיוחד כלפי ילדיו. דיון דומה התעורר לאחר מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, שהייתה נוצרייה, ונשאלה השאלה אם מותר למוסלמי להתפלל לעילוי נשמתה.

מצד שני, קולות אחרים דחו כל אמפתיה כלפי קירק. שפירא מצטטת דרשן ממסגד בווירג’יניה, איסמאעיל סלים, שטען כי העולם טוב יותר בלי קירק, וכי אין לגלות רחמים כלפי אדם גזען. לטענת הדרשן, העובדה שקירק היה איש משפחה אינה רלוונטית, וכי ילדיו כנראה ימשיכו את דרכו.

תרבות הדיבייט במערב ובעולם המוסלמי

בסוף השיחה, בוריס שואל אם דמות ציבורית כמו צ’רלי קירק, שיודעת לנהל ויכוחים נוקבים, יכולה להתקיים בישראל. לדעת שפירא, תרבות הדיבייט הציבורי אינה מפותחת בישראל, בניגוד לארצות הברית ובריטניה. היא מציינת שהמקום היחיד שבו מתקיימת התפלפלות דומה הוא בלימוד דף גמרא בישיבות.

בהקשר זה, היא מספרת על המסורת האינטלקטואלית של “עִלְם אל־כַּלַאם” (מדע הדיבורים) באסלאם של ימי הביניים. הייתה זו תרבות תיאולוגית שלמה של ויכוחים ודיונים פילוסופיים, שמטרתם לא הייתה להגיע להסכמה, אלא לחקור סוגיות לעומקן, להעריך את ריבוי הדעות וליהנות מעצם ההתפלפלות האינטלקטואלית.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סיכום הפרק: התקיפה הישראלית בדוחה והתגובות בעולם הערבי

בפרק זה מתארח ד״ר ירון פרידמן לשיחה על התקיפה האווירית הישראלית בדוחה, בירת קטר, שכוונה נגד בכירי חמאס. השיחה, שהוקלטה זמן קצר לאחר התקיפה, עוסקת בתגובות בעולם הערבי, במשמעויות הדיפלומטיות של הפעולה, ובתפקידה של קטר כמארחת ומממנת של ארגון הטרור.

התגובות בעולם הערבי

לדברי ד״ר ירון פרידמן, העולם הערבי כולו גינה את התקיפה, אך יש הבדל מהותי בתוכן הגינויים. רוב מדינות ערב, ובראשן מדינות המפרץ, גינו את ישראל על הפרת המרחב האווירי של קטר והפרת החוק הבין־לאומי, אך נמנעו מלהזכיר את הפגיעה באנשי חמאס. היחידות שגינו במפורש גם את הפגיעה בחמאס היו קטר וטורקיה, פטרוניות הארגון.

ד״ר פרידמן מציין שבערוץ אל־ג’זירה הקטרי תוארה הפעולה הישראלית ככפיות טובה, לאור מאמצי התיווך של קטר במגעים לשחרור החטופים.

קונספירציות וביקורת סעודית

סביב התקיפה צפו ועלו תיאוריות קונספירציה שונות. למשל, עלתה השאלה אם ארצות הברית ידעה על התקיפה מראש, ואם מערכות ההגנה האווירית של קטר לא הופעלו במכוון. ד״ר פרידמן מוסיף כי סימנים נוספים, כמו הדרישה הקטרית מבכירי חמאס למסור את נשקם האישי בחודש יולי, יכולים להתפרש כחלק מהכנה מוקדמת.

בעיתונות הסעודית, לעומת זאת, נשמעת גם ביקורת חריפה על חמאס. הפרשן הסעודי מַשַארִי א־זַיְדִי, שכותב בעיתון “א־שרק אל־אווסט”, תיאר את מדיניות ישראל כמדיניות של שיגעון (ג’וּנוּן) ללא קווים אדומים, אך הפנה אצבע מאשימה גם כלפי חמאס. לטענתו, חמאס, בהחלטתו להתאבד, גורר את כל האזור לסכסוך ונותן לישראל תירוץ לתקוף בכל רחבי המזרח התיכון. לפי פרשנים סעודים, על העולם הערבי להיאבק בישראל בזירה הדיפלומטית והתקשורתית, שם היא מפסידה, ולא בזירה הצבאית.

קטר כמדינת אויב

ד״ר פרידמן מציג את דעתו האישית, לפיה קטר אינה מדינה מורכבת אלא מדינת אויב מובהקת. הוא מבסס את טענתו על כך שקטר מארחת את הנהגת חמאס, מזרימה מיליארדי דולרים לארגון, מפעילה מערך תעמולה נגד ישראל באמצעות התקשורת שלה, ותמכה בעבר בארגוני ג’יהאד בסוריה ואולי אף באל־קאעידה. הוא מוסיף כי קטר מממנת גם פעילות אקדמית אנטי־ישראלית באוניברסיטאות בארצות הברית.

הוא מזכיר מאמר שכתב שבוע לאחר טבח שבעה באוקטובר, ובו תהה מדוע ארצות הברית, שמחזיקה בסיס צבאי ענק בקטר, אינה פועלת נגד בכירי חמאס הנמצאים במרחק נסיעה קצר ממנו. הוא משווה את המצב לחיסולו של אוסאמה בן לאדן בפקיסטן, שהייתה בעלת ברית של ארצות הברית, וטוען כי קיים תקדים לפעולה צבאית על אדמת מדינה “ידידה” המארחת טרוריסטים.

השפעת התקיפה על הסכמי אברהם

התקיפה בדוחה, מסביר ד״ר פרידמן, פגעה גם ביחסים במסגרת הסכמי אברהם. כל המדינות החתומות על ההסכמים גינו את ישראל, ולראשונה אף נשמע איום מפורש מאיחוד האמירויות על נסיגה מההסכמים. לדבריו, סעודיה היא הכוח המניע מאחורי הקלעים של הסכמי אברהם, והיא משתמשת באיחוד האמירויות ובבחריין כמעין “בלוני ניסוי” לבחינת היחסים עם ישראל.

ההיגיון שמאחורי החיסולים

השיחה עוסקת גם בשאלה האם חיסולים הם פעולת נקמה או מהלך אסטרטגי. ד״ר פרידמן מצטט מאמר של הפרשן חמיד כורמאן, שטוען כי לחיסולים יש בדרך כלל מטרה אסטרטגית. כורמאן מביא דוגמאות היסטוריות: חיסולו של חסן אל־בנא, מייסד האחים המוסלמים, הוביל לעליית דמות קיצונית ממנו, סייד קוטב. מנגד, חיסול בכירים באש”ף סמוך להסכמי אוסלו סלל את הדרך לדור חדש של מנהיגים שהיה מוכן לחתום על ההסכם. עם זאת, ד״ר פרידמן סבור שבמקרה של ישראל לאחר שבעה באוקטובר, קיים גם מניע חזק של נקמה.

כורמאן אף מעלה תזה צינית, לפיה ישראל עשויה להשאיר בחיים חלק מהנהגת חמאס כדי לשמר את הפיצול הפנים־פלסטיני וכדי לשמור על תירוץ להמשיך ולתקוף בעזה. ד״ר פרידמן מוצא היגיון בטענה זו.

התוצאה הלא־ידועה של התקיפה

בזמן הקלטת הפרק, תוצאות התקיפה בדוחה עדיין לא היו ידועות. ד״ר פרידמן מדגיש כי אם בכירי חמאס לא חוסלו, מדובר בכישלון חמור, במיוחד לאור הבטחה אמריקאית לקטר שהתקפה כזו לא תחזור על עצמה. כישלון כזה יעמוד בניגוד להצלחות כמו חיסולים באיראן, ויזכיר יותר את ניסיון החיסול הכושל של ח’אלד משעל בירדן ב־1997.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

יחסי ישראל-אזרבייג’ן: נפט, נשק וגיאופוליטיקה

בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” משוחח בוריס גורליק עם ד”ר גליה לינדנשטראוס, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), על מערכת היחסים המורכבת של ישראל עם אזרבייג’ן. השיחה עוסקת בהיבטים הביטחוניים, הכלכליים והדיפלומטיים של הקשר, ובוחנת את מקומה של אזרבייג’ן במערך הגיאופוליטי של הקווקז והמזרח התיכון, על רקע יחסיה עם איראן, טורקיה והמעצמות.

אזרבייג’ן והסכמי אברהם

לדברי ד”ר לינדנשטראוס, ישנה מחשבה שאזרבייג’ן תהיה המדינה הבאה להצטרף להסכמי אברהם. על אף שלישראל ואזרבייג’ן יש יחסים דיפלומטיים מלאים מאז 1993, ההצטרפות להסכמים נושאת כמה יתרונות. ראשית, הסכמי אברהם הפכו למותג מוצלח שמדינות רוצות להיות חלק ממנו. שנית, המיתוג הזה עשוי לשפר את מעמדה של אזרבייג’ן בוושינגטון, במיוחד על רקע חוסר הוודאות ביחסיה עם רוסיה. שלישית, מהלך כזה עשוי לסלול את הדרך לרכישת נשק אמריקאי, דבר שנמנע ממנה עד כה במידה רבה בשל הלובי הארמני החזק בארצות הברית.

משולש היחסים עם טורקיה ואיראן

ד”ר לינדנשטראוס מסבירה כי היחסים בין ישראל לאזרבייג’ן החלו בשנות התשעים כחלק ממשולש יחסים שכלל גם את טורקיה, בעידוד אמריקאי. לאחר התערערות היחסים בין ישראל לטורקיה, המשולש התפרק לשתי מערכות יחסים נפרדות: טורקיה-אזרבייג’ן וישראל-אזרבייג’ן. הקשר בין טורקיה לאזרבייג’ן הוא הדוק במיוחד, תחת הסיסמה “אומה אחת, שתי מדינות”.

מרכיב מרכזי ביחסים בין ישראל לאזרבייג’ן הוא האיום המשותף מאיראן. שתי המדינות רואות באיראן איום קיומי. אזרבייג’ן, מדינה שיעית בעלת אופי חילוני, חוששת מחתרנות איראנית בשטחה ומהשאיפות האיראניות לייצא את המהפכה. איראן מצידה חוששת מהתעוררות לאומית בקרב המיעוט האזרי הגדול החי בצפונה.

שיתוף פעולה כלכלי ואזרחי

היחסים הכלכליים בין המדינות מתבססים בעיקר על עסקאות נשק מישראל תמורת נפט מאזרבייג’ן. ד”ר לינדנשטראוס מציינת כי אזרבייג’ן הייתה ספקית אנרגיה אמינה ביותר עבור ישראל לאורך השנים, אם כי נתוני הסחר הרשמיים חסויים.

מעבר לכך, ישנה פריחה בתיירות, וחברת התעופה הלאומית של אזרבייג’ן המשיכה לטוס לישראל גם בעתות מלחמה. כמו כן, מתפתחים שיתופי פעולה אזרחיים בתחומים כמו התפלת מים ושיקום טכנולוגי של השטחים שאזרבייג’ן החזירה לשליטתה מידי ארמניה בחבל נגורנו-קרבאך.

הפסגה בוושינגטון והסכסוך עם ארמניה

ד”ר לינדנשטראוס מעריכה כי ביקורו הקרוב של נשיא אזרבייג’ן, אילהם אלייב, בוושינגטון, יכלול מפגש עם מנהיג ארמניה בתיווך אמריקאי, ואולי אף בחסות דונלד טראמפ. היא צופה חתימה על מזכר הבנות בדרך להסכם שלום, מהלך שיהווה תנאי להצטרפות אזרבייג’ן להסכמי אברהם. הסכם כזה יאפשר את פתיחת הגבולות בין אזרבייג’ן, ארמניה וטורקיה, ויפתח נתיבי סחר חדשים. אחת מנקודות המחלוקת שנותרו היא השליטה על “מסדרון זנגזור”, שיחבר את אזרבייג’ן למובלעת נחצ’יבאן דרך שטח ארמניה.

אזרבייג’ן כמתווכת אזורית

באקו, בירת אזרבייג’ן, משמשת כר פורה לדיפלומטיה חשאית. לדברי ד”ר לינדנשטראוס, בבאקו מתקיימות שיחות בין ישראל לטורקיה על מנגנוני מניעת חיכוך, וכן שיחות בין ישראל למשטר החדש בסוריה. תפקיד זה כמתווכת מוסיף ליוקרתה הדיפלומטית של אזרבייג’ן.

מה ניתן ללמוד מאזרבייג’ן

בוריס שואל אילו לקחים ישראל יכולה ללמוד מהתנהלותה של אזרבייג’ן. ד”ר לינדנשטראוס מציינת את הדגש שהנשיא אלייב שם על “עוצמה קשה”: מערכות נשק מתקדמות, כולל כטב”מים ישראליים, היו גורם מכריע בניצחונה של אזרבייג’ן על ארמניה. בנוסף, היא מצביעה על מעורבותו האישית העמוקה של אלייב בדיפלומטיה ועל קידום תדמית של סובלנות דתית, תוך דיכוי גורמים אסלאמיים רדיקליים, בדומה למדינות המפרץ.

המתיחות עם רוסיה

לאחרונה נוצרה מתיחות משמעותית בין רוסיה לאזרבייג’ן, לאחר שמערכת הגנה אווירית רוסית הפילה מטוס אזרי. ד”ר לינדנשטראוס מסבירה כי רוסיה מאבדת את השפעתה בקווקז, שכן גם ארמניה, בעלת בריתה המסורתית, מתרחקת ממנה. היחלשות זו של רוסיה פותחת פתח להשפעה אמריקאית ואירופית באזור, בין היתר כדי לגוון את מקורות האנרגיה של אירופה ולהתחרות בהשפעה הסינית. היא מוסיפה כי בתגובה לביקורת על מכירת נשק לאזרבייג’ן, ישראל מדגישה את יחסיה הקרובים של ארמניה עם איראן.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

אלכוהול בעולם האסלאם

בפרק זה מתארח ליאון שוורץ, הבעלים של הפאב “בירתנו” וברים נוספים בירושלים, מומחה לאלכוהול ובוגר לימודי אסלאם והמזרח התיכון. שוורץ משרטט תמונה מורכבת של יחסי האסלאם עם אלכוהול, מהתקופה הקדם־אסלאמית, דרך התפתחות האיסור בקוראן ובחדית’, ועד למציאות המגוונת של צריכה וייצור אלכוהול במדינות מוסלמיות כיום.

אלכוהול בתקופה הקדם־אסלאמית

לדברי ליאון שוורץ, בניגוד לתפיסה הרווחת, תרבות האלכוהול הייתה נפוצה בחצי האי ערב בתקופה הקדם־אסלאמית, המכונה הג’אהליה. הוא מציין את הנבטים, שבטי סוחרים שפעלו גם באזור הנגב, כמי שעסקו בחקלאות גפנים וייצור יין. ממצאים ארכאולוגיים בנגב חושפים שרידי יקבים, וישנם כיום יקבים המנסים לשחזר את החקלאות והיינות הנבטיים.

שוורץ מסביר שהיין של אותה תקופה היה שונה מהיין המודרני. תהליכי התסיסה לא היו יציבים, ולכן נהגו לתבל את היין בצמחים ותבלינים שונים כדי לשפר את טעמו. מקורות הסוכר לתסיסה היו בעיקר ענבים ותמרים, שהיו נפוצים באזור. עדות מרכזית לתרבות השתייה הזו נמצאת בשירה הג’אהלית. המשוררים, שהיו מעין “הוויקיפדיה והנטפליקס של התקופה”, תיעדו את החיים החברתיים, והשירה שלהם כוללת שירים רבים המהללים יין ומפגשי שתייה. הוא מביא כדוגמה את שירתו של עמרו אל־קייס, משורר מהמאה השישית, המתארת לילות של שתיית יין בחברת ידידים.

האיסור בקוראן: תהליך הדרגתי

האיסור על שתיית אלכוהול באסלאם לא נקבע בפסוק אחד מוחלט, אלא התפתח בהדרגה בשלושה שלבים, כפי שהם מופיעים בקוראן.

1. השלב הראשון (סורת אל־בקרה): הפסוק קובע כי ביין ובהימורים יש “חטא גדול וגם תועלת לבני האדם”, אך החטא גדול מהתועלת. זוהי אזהרה ולא איסור מוחלט.
2. השלב השני (סורת א־נסאא): הפסוק אוסר על מאמינים להתקרב לתפילה כשהם שיכורים, “עד שתדעו מה אתם אומרים”. לדברי שוורץ, פסוק זה ירד לאחר תקרית שבה מנהיג תפילה שיכור טעה במילותיה.
3. השלב השלישי (סורת אל־מאאידה): כאן מופיע האיסור החמור והסופי. הפסוק מגדיר את היין ומשחקי המזל כ”תועבה ממעשי השטן” וקורא למאמינים להתרחק מהם.

הפרשנים המוסלמים מסבירים את ההדרגתיות בכך שהנביא מוחמד לא יכול היה לאסור בבת אחת על חברה שלמה, שבה השתייה הייתה מושרשת, לחדול ממנהגה. לכן, האיסור הוטל שלב אחר שלב. שוורץ מוסיף כי העיקרון הפרשני של “נַסְח’”, לפיו פסוק מאוחר מבטל פסוק מוקדם יותר, מסביר כיצד האיסור האחרון הוא המחייב. עם זאת, הוא מציין שישנם פסוקים אחרים בקוראן, כמו בסורת מוחמד, המבטיחים למאמינים “נהרות של יין ערב ללוגמים” בגן העדן.

החמרת האיסור בחדית’

ההלכה האסלאמית, המבוססת על החדית’ (מסורות על אודות הנביא מוחמד), מחמירה את האיסור אף יותר. שוורץ מביא דוגמאות מחדית’ים מאומתים. חדית’ אחד מטיל קללה לא רק על השותה, אלא על כל המעורבים בשרשרת האספקה: המוזג, המייצר, המוכר, הקונה, המוביל ומי שנהנה מרווחיו. חדית’ אחר מכנה את היין “אם כל רע”, וחדית’ נוסף קובע כי תפילתו של אדם ששתה יין לא תתקבל במשך ארבעים יום.

המצב כיום: בין איסור לחוקיות

שוורץ מפריך את ההנחה שאלכוהול אסור בכל העולם המוסלמי. הוא מחלק את המדינות המוסלמיות (שהוגדרו כמדינות עם רוב של 50% מוסלמים ומעלה) לשלוש קבוצות:

1. איסור מוחלט: רק בחמש מדינות האלכוהול אסור לחלוטין: ערב הסעודית, כווית, לוב, אפגניסטן וסומליה. עם זאת, הוא מציין שבערב הסעודית החוק צפוי להשתנות ולאפשר מכירה לדיפלומטים.
2. איסור למוסלמים בלבד: במדינות כמו פקיסטן, בנגלדש, איראן, סודן ומלזיה, האלכוהול אסור למוסלמים אך מותר לזרים וללא־מוסלמים. כ־670 מיליון מוסלמים חיים במדינות אלו.
3. חוקי לכולם: במדינות רבות, ובהן טורקיה, לבנון, מרוקו, ירדן, מצרים ואלבניה, האלכוהול חוקי לכלל האוכלוסייה. כ־730 מיליון מוסלמים חיים במדינות אלו.

בנוסף, הוא מציין כי זרמים מסוימים באסלאם, כמו האלווים בסוריה והעלווים בטורקיה, צורכים אלכוהול. נתוני צריכה לנפש מראים כי במדינות מוסלמיות מסוימות, כמו בורקינה פאסו, צ’אד ואלבניה, צריכת האלכוהול גבוהה יותר מאשר בישראל.

ייצור אלכוהול במדינות מוסלמיות

מלבד צריכה, קיימת גם תעשיית ייצור אלכוהול ענפה בעולם המוסלמי. שוורץ מספר על מבשלות בירה, כולל בירות קראפט, הפועלות בשטחים הפלסטיניים (טייבה, שפרדס), בירדן, בלבנון ובטורקיה (יצרנית אפס פילזן). בפקיסטן קיימת תעשיית ויסקי, מורשת של השלטון הבריטי, ובמדינות צפון אפריקה, בעיקר אלג’יריה, ישנה תעשיית יין מפותחת בהשפעה צרפתית. אלג’יריה אף הייתה בעבר אחת מיצואניות היין הגדולות בעולם. בישראל ניתן למצוא תוצרת פלסטינית, ולעיתים גם ערק לבנוני וירדני.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

תנועת ה-BDS והלוחמה הכלכלית נגד ישראל

בפרק מתארח איל השקס, יועץ כלכלי, פעיל חברתי ומחבר הספר “גשרי כלכלה”. השקס משוחח עם בוריס על הרעיונות המרכזיים בספרו, ובעיקר על תנועת ה-BDS. הוא סוקר את שורשיה ההיסטוריים של התנועה, מנתח את מידת הנזק שהיא גורמת לישראל, ומציע דרכי התמודדות אסטרטגיות עם הלוחמה הכלכלית.

קשרים כלכליים כערך בפני עצמו

בתחילת השיחה מציג איל השקס את התזה המרכזית בספרו, “גשרי כלכלה”. לדבריו, קשרים כלכליים הם בעלי ערך בפני עצמם, גם בהיעדר יחסים מדיניים מלאים או נורמליזציה. הוא מציין לדוגמה את יחסי ישראל עם מצרים וירדן. אף שהיחסים המדיניים אינם חמים, הקשרים הכלכליים, במיוחד בתחום הגז, נמצאים במצב טוב. השקס טוען כי התמריץ הכלכלי יכול להשפיע לטובה על מדיניות, אך הדבר תלוי באופי ההנהגה. במדינות בעלות הנהגה רציונלית, כמו איחוד האמירויות, לכלכלה יש משקל רב. לעומת זאת, מול ארגוני טרור אידאולוגיים כמו חמאס, התמריץ הכלכלי עלול להתברר כטעות ואף להזיק.

השקס מוסיף כי קשרים כלכליים מתקיימים גם ללא הסכמים רשמיים. דוגמה לכך היא ציר מסחרי שבו סחורות מסעודיה, עיראק ומדינות מפרץ אחרות מגיעות במשאיות למעבר נהר הירדן, נכנסות לישראל, ומיוצאות לעולם דרך נמל חיפה. הוא מכנה זאת קשר כלכלי ברמת המיקרו, וכולל בכך גם יוזמות כמו מכירת עודפי תפוחים של דרוזים מרמת הגולן לדרוזים בסוריה דרך הצלב האדום, קשר שהתקיים עד מלחמת האזרחים בסוריה.

מהחרם הערבי ל-BDS

לדברי השקס, לתנועת ה-BDS יש שורשים היסטוריים עמוקים בחרם הערבי, שהחל עוד לפני קום המדינה. החרם הערבי כלל חרם ראשוני, כלומר איסור סחר ישיר עם ישראל, וחרם שניוני, שהופנה כלפי חברות ומדינות לא־ערביות שסחרו עם ישראל. חברות כמו קוקה־קולה ויצרניות רכב יפניות רבות (למעט סובארו) נמנעו משיווק בישראל מחשש החרם. החרם הערבי נחלש משמעותית החל משנות ה־70, ובמיוחד בשנות ה־90 עם הסכמי השלום. היחלשותו יצרה מעין ואקום בלוחמה הכלכלית נגד ישראל, ואת מקומו תפסה תנועת ה-BDS המודרנית.

השורשים המיידיים יותר של התנועה, מסביר השקס, נעוצים בוועידת דרבן בשנת 2001, שם זוהתה העוצמה הכלכלית של ישראל כנקודת תורפה אסטרטגית. התנועה קמה רשמית בשנת 2005, והיא פועלת באופן מבוזר במטרה לפגוע בכלכלת ישראל, וכן בקשרים אקדמיים, תרבותיים וספורטיביים.

הנזק של ה-BDS: כלכלי או תדמיתי?

השקס מפרט את משמעות הראשי תיבות BDS, כלומר חרם (Boycott), משיכת השקעות (Divestment) וסנקציות (Sanctions). עם זאת, הוא מציין כי במבחן התוצאה, כלכלת ישראל, ובפרט מגזר ההייטק, רק התעצמה מאז הקמת התנועה. לדבריו, אין מחקר מקיף על נזקי התנועה, אך נראה שהיא לא הצליחה למנוע את צמיחת המשק הישראלי.

עם זאת, לתנועה יש הצלחות נקודתיות, כמו ביטול הופעות של אמנים או משיכת השקעות של חברות מסוימות. השקס, בהתייחסו לספרו של הכלכלן יוסי זעירא, טוען שהנזק העיקרי של ה-BDS אינו כלכלי אלא “נטל מנטלי”. הפעילות נגד ישראל פוגעת בתחושה הסובייקטיבית של הישראלים ובתדמית המדינה בעולם. בדומה לטרור, שמטרתו העיקרית היא זריעת פחד ולא פגיעה אסטרטגית, כך ה-BDS פוגע בעיקר במורל ובתחושת הרווחה.

כיצד מתמודדים עם החרם?

השקס מציע כמה דרכי התמודדות. ראשית, הוא סבור שמדינת ישראל נהגה בתבונה כשנמנעה מלהציב את המאבק ב-BDS בראש סדר העדיפויות, כדי לא להעניק לתנועה את תשומת הלב שהיא חפצה בה. שנית, ניתן להשתמש בחקיקה נגד חרמות הקיימת בארצות הברית ובמדינות נוספות, חקיקה שנולדה במקור כדי להיאבק בחרם הערבי.

אסטרטגיה נוספת היא הפיכת רשימות החרם של ה-BDS ל”חרב פיפיות”, באמצעות עידוד תומכי ישראל בעולם לקנות דווקא את המוצרים שמופיעים ברשימות אלו. מעל לכל, השקס מדגיש את החשיבות בבניית שכבות רבות של תמיכה בישראל בעולם, לא רק במישור הממשלתי אלא גם במגזר העסקי, באקדמיה ובארגוני שטח. בוריס מוסיף כי דרך נוספת להתמודד היא פשוט להיות כל כך טובים שאי אפשר להתעלם מהמוצרים הישראליים. השקס מסכים ומוסיף כי קשה יותר להטיל סנקציות על מוצרים ייחודיים שאין להם תחליף, כמו טכנולוגיות סייבר וביטחון ישראליות.

החרם הטורקי והצורך באסטרטגיה גאו־כלכלית

מלחמת חרבות ברזל נתנה רוח גבית לתנועת ה-BDS, והדבר בא לידי ביטוי בצעדים של מדינות כמו טורקיה ואירלנד. השקס מתמקד במקרה הטורקי, שם התקיים במשך שנים פרדוקס של עוינות מדינית לצד סחר בהיקפים של מיליארדי דולרים. הסחר נמשך גם בחודשים הראשונים של המלחמה, אך לבסוף, בעקבות לחץ פוליטי פנימי, הנשיא ארדואן הכריז על חרם מוחלט במאי 2024.

לדברי השקס, הנזק הכלכלי לשני הצדדים מוגבל. כלכלת טורקיה גדולה מספיק כדי למצוא שווקים חלופיים, ורוב המוצרים שישראל ייבאה מטורקיה, כמו מלט וברזל, הם מוצרים גנריים שניתן למצוא להם תחליפים בקלות. מחקר של בנק ישראל אכן הראה שהפגיעה בסחר ובמחירים בישראל הייתה מינורית.

לסיום, השקס טוען כי ישראל חייבת לגבש אסטרטגיה גאו־כלכלית סדורה, דבר שלא עשתה עד היום. אסטרטגיה כזו צריכה למפות את הסיכונים וההזדמנויות הכלכליים, ולהשתמש בכלים כלכליים באופן יזום, הן לשיפור יחסים והן למאבק כלכלי בארגוני טרור.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סיפורי אהבה מהמזרח התיכון של ימי הביניים

בפרק זה מתארחת עידית שרוני, אוצרת המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. היא מספרת על התערוכה החדשה במוזיאון, “סיפורי אהבה”, שחוקרת ומציגה סיפורי אהבה סוערים מהמזרח התיכון של ימי הביניים. התערוכה מתמקדת בכתבי יד מאוירים ונוגעת בנושאים כמו אהבה אסורה, שיגעון ומוות.

תפקיד האוצרת

עידית שרוני פותחת בהסבר על עבודת האוצרות. לדבריה, תפקיד האוצר הוא להיות אחראי על אוצרות המוזיאון. רוב אוסף המוזיאון, כ-80 עד 90 אחוזים מהפריטים, נשמר בכספת בתנאים אופטימליים כדי להבטיח את שימורו לדורות. התערוכות המתחלפות הן הזדמנות לחשוף לקהל את האוצרות שאינם מוצגים בתצוגת הקבע, ולבנות סביבם נרטיב שהאוצרת מבקשת להעביר.

תערוכת “סיפורי אהבה”

הרעיון לתערוכה נולד, לדברי שרוני, מתוך עיון בכתבי היד המפוארים שבאוסף המוזיאון. כתבי יד אלה, שהקדום בהם בתערוכה הוא משנת 1506, כוללים כתיבה פיוטית, קליגרפיה וציורים זעירים הנקראים מיניאטורות. אוסף המוזיאון לאמנות האסלאם נחשב לאחד האיכותיים בעולם, והוא נאסף בשנות ה-60 על־ידי פרופסור ריצ’רד אטינגהאוזן עבור מייסדת המוזיאון, ורה ברייס סלומונס. כתבי היד המפוארים ביותר נוצרו בסדנאות של חצרות המלוכה, בעיקר בתקופה הצפווית, שם עבדו צוותים של בעלי מקצוע: קליגרפים, מאיירים, מזהיבים וכורכים.

ציורי דמויות באמנות האסלאם

בוריס שואל כיצד מסורת ציור בני האדם בכתבי היד מסתדרת עם האיסור על יצירת דימויים פיגורטיביים באסלאם. שרוני מבהירה שהייתה הפרדה ברורה: בהקשרים דתיים, האיסור נשמר בקפדנות. לעומת זאת, בספרות חילונית, כמו סיפורי האהבה המוצגים בתערוכה, היה לאמנים חופש לצייר דמויות אדם וסצנות מחיי החצר. כתבי יד אלה שימשו לעיתים קרובות גם כמתנות דיפלומטיות, ומכאן הפאר הרב המושקע בהם.

הממד המיסטי של האהבה

התערוכה מציגה ארבעה סיפורי אהבה גדולים מארצות האסלאם. סיפורים אלה, שנדדו במקור בעל־פה באמצעות מספרי סיפורים, קיבלו פרשנות מיסטית ורוחנית כשהגיעו לידי המשוררים הפרסיים. לדברי שרוני, חלק מהמשוררים, כמו נזאמי, לא היו סופים בעצמם אך שילבו ביצירותיהם רבדים אזוטריים עמוקים. משוררים מאוחרים יותר, כמו ג’אמי, כבר העניקו לסיפורים פרשנות סופית מובהקת.

יוסף וזוליח’א: אהבה ארצית ורוחנית

אחד הסיפורים המרכזיים הוא “יוסף וזוליח’א” מאת ג’אמי, המבוסס על סיפור יוסף ואשת פוטיפר. בגרסה הסופית של ג’אמי, הסיפור מתאר את אהבתה הארצית והנואשת של זוליח’א ליוסף, אך במקביל מסמל את מסע הייסורים של המאמין בדרכו לאיחוד עם האל. בסופו של דבר, לאחר שזוליח’א מזדקנת ומוותרת על אליליה, יוסף רואה את יופייה הפנימי והם מתאחדים. התערוכה מציגה מיניאטורה המתארת את איחודם, ולצדה עבודת וידאו של האמנית נורית יצחק המעניקה לה פרשנות עכשווית.

אהבה, שיגעון ומוות

הקשר בין אהבה לשיגעון ולמוות הוא נושא מרכזי בסיפור “לילא ומג’נון”. קייס מתאהב בלילא, אך נאסר עליהם להינשא. מרוב צער, הוא מאבד את שפיותו, ומכאן כינויו מג’נון, כלומר משוגע. הוא בורח למדבר וחי חיי סגפנות. בפרשנות הסופית, מסעו של מג’נון הוא משל למסעו של המיסטיקן, שמשיל מעליו את תענוגות העולם הגשמי כדי להגיע לאיחוד רוחני עם מושא אהבתו. בסוף הסיפור, לילא מתה מצער, ומג’נון מת על קברה. מיניאטורה בתערוכה מתארת את חיבוקם לאחר המוות, המסמל את האיחוד האלוהי המושלם.

השפעות אירופיות והנגשת הסיפורים

שרוני מציינת כי במאה ה-16 ניכרת כבר השפעה אירופית על האמנות. בתערוכה מוצגות מיניאטורות של אמנים כמו רזא עבאסי, שעבדו באופן עצמאי עבור קהל אירופי. סגנונם חופשי ונטורליסטי יותר, והם מתמקדים בתיאור תחושת האהבה ולא רק בנרטיב הסיפורי.

כדי להנגיש את הסיפורים, שנכתבו במקור כשירה פרסית ארוכה ומחורזת, התערוכה משלבת סרטונים קצרים. בכל סרטון, השחקן גדי וייסברט מגלם מספר סיפורים מסורתי ומספר בעברית את תמצית אחד הסיפורים. כך, הקהל יכול להבין את הנרטיב לפני שהוא ניגש להתבונן במיניאטורות. לצד כתבי היד מוצגים גם חפצים מהתקופה, כמו גביעי יין ובקבוקי בושם, המעצימים את החוויה החושית. לדברי שרוני, התערוכה מבקשת להציע לקהל רגע של נחת ומפלט, ולהראות את כוחה המנחם של האהבה ושל הסיפור.