הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

ניתוח נתוני הבחירות בישראל: מה באמת קרה בקלפי?

בפרק זה, ד״ר בוריס גורליק, חוקר נתונים ומגיש הפודקאסט, מנתח בעצמו את תוצאות הבחירות האחרונות בישראל. לדבריו, נתוני הבחירות הגולמיים אינם תמונת רנטגן פשוטה של רצון הבוחר, אלא תמונה מורכבת הדורשת פירוש באמצעות מודלים. הוא טוען כי שני חוקרים יכולים להסתכל על אותם נתונים ולהגיע למסקנות שונות לחלוטין, תלוי בהנחות היסוד של המודל שבו הם משתמשים. גורליק מדגים זאת באמצעות ניתוח של שלושה מקרים: העריקה לכאורה ממצביעי הליכוד, קמפיין “אבו יאיר” במגזר הערבי, ודפוסי ההצבעה במגזר החרדי.

העריקה המדומה מהליכוד

ד״ר גורליק פותח בדיון על ניתוח של איש הדאטה אלעד סידבון, שטען כי כ־91 אלף מצביעי ליכוד מ־2022 נטשו את המפלגה בבחירות האחרונות, בעיקר לטובת הציונות הדתית ועוצמה יהודית. גורליק ערך ניתוח משלו, שבו הצליב נתונים מאלפי קלפיות בין שתי מערכות הבחירות. המודל שלו מראה תמונה שונה בתכלית: רק כאלף מצביעים עזבו את הליכוד, ו־92% ממצביעי 2022 נשארו נאמנים למפלגה.

הוא מסביר שהפער העצום בין שני הניתוחים נובע מהנחות יסוד שונות. כל ניתוח של מעברי מצביעים בין מפלגות מתבסס על מודל סטטיסטי וסובל ממה שמכונה “הכשל האקולוגי”. מכיוון שהנתונים הם ברמת הקלפי ולא ברמת הפרט, אי אפשר לדעת בוודאות אם שינוי בדפוסי ההצבעה בקלפי מסוימת נובע ממעבר של מצביעים או מתחלופה של אוכלוסייה. המודל של גורליק, המבוסס על סטטיסטיקה בייסיאנית, נותן משקל רב לאינרציה, כלומר להנחה שמצביעים נוטים להישאר נאמנים למפלגתם אלא אם הנתונים מראים אחרת באופן מובהק. לדבריו, גישה זו מונעת “המצאה של כאוס” במקום שבו יציבות יכולה להסביר את התוצאות. המסקנה היא שכל גרף של מעבר קולות אינו עובדה מוגמרת, אלא טיעון המבוסס על הנחות המודל.

הצלחת קמפיין “אבו יאיר” וגניזתו

בנושא השני, גורליק מנתח את קמפיין “אבו יאיר” של בנימין נתניהו במגזר הערבי בבחירות 2021. הוא בחן קלפיות ביישובים ערביים (למעט דרוזיים) שבהם הייתה הצבעה מובהקת למפלגות הערביות. בעוד שהתמיכה בליכוד ביישובים אלה הייתה היסטורית פחות מאחוז, קמפיין “אבו יאיר” הביא להכפלה של שיעור התמיכה. בערים כמו נצרת ורהט, מספר המצביעים לליכוד גדל פי שלושה ופי ארבעה. גורליק מגדיר זאת כהצלחה מסחררת. ניתוחו מראה שהקולות החדשים לא הגיעו ממצביעי המפלגות הערביות, אלא ממצביעי מפלגות יהודיות אחרות ומאזרחים שקודם לכן לא הצביעו כלל.

אם הקמפיין הצליח, מדוע הוא נגנז? גורליק מציע שלוש סיבות אפשריות. הראשונה היא הסתירה הפנימית, שכן קשה לחזר אחר קולות הערבים ובמקביל לתקוף יריבים פוליטיים על שיתוף פעולה עם מפלגות ערביות. השנייה היא חישוב עלות־תועלת פשוט: הקמפיין הביא בקושי רבע מנדט, וייתכן שהוחלט להשקיע את המשאבים במקומות אחרים. ההסבר השלישי, והציני לדבריו, הוא שההצלחה האמיתית של הקמפיין לא הייתה בגיוס קולות, אלא בהשארת מצביעים ערבים בבית. על־ידי הצגת נתניהו כאלטרנטיבה, הקמפיין אולי פגע במוטיבציה של מצביעי המפלגות הערביות לצאת ולהצביע, ובכך החליש את כוחן.

המבצר החרדי

בחלק האחרון, גורליק בוחן את דפוסי ההצבעה במגזר החרדי. למרות הציפיות שמפלגות כמו עוצמה יהודית, נעם או מפלגת “הציבור החרדי” יצליחו לפרוץ את החומות, הניתוח שלו מראה תמונה של יציבות כמעט מוחלטת. בעוד ש”ס איבדה מעט קולות בתוך הליבה החרדית לטובת הליכוד ובן גביר, יהדות התורה התגלתה כמבצר של ממש. 95.5% ממצביעיה נשארו נאמנים, ומספר הקולות שקיבלה בערים החרדיות צמח ב־13%, בדיוק בשיעור הגידול הטבעי של בעלי זכות הבחירה.

גורליק טוען שהצבעה במגזר החרדי אינה ביטוי להחלטה אישית ורציונלית במובן המערבי, אלא הפגנה של עוצמה מוסדית וציות לסמכות רבנית. לדבריו, כמעט בלתי אפשרי לחדור למגזר זה ולקחת קולות ללא הסכמת ההנהגה הרבנית. הוא מצטט עיתונאי חרדי שאמר שלחרדים יש זכות הצבעה, אך אין להם זכות בחירה. הנאמנות והנטישה במגזר זה אינן משקפות החלטה אישית, אלא החלטה מוסדית.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הזירה הלבנונית: שיחה עם מנהל ערוץ הטלגרם “אסראר לובנאן”

בפרק מתארח גל שלום אלבז, מנהל ערוץ הטלגרם “אסראר לובנאן” (סודות לבנון) ותלמיד לתואר ראשון בחוג למזרח תיכון באוניברסיטת בר־אילן. השיחה עוסקת בערוץ שהוא מנהל, במקורות המידע הגלויים והסמויים על לבנון, ובמצב הפנימי במדינה, לרבות הפילוגים העדתיים והשפעות המלחמה האחרונה.

הקמת הערוץ “אסראר לובנאן”

לדברי גל שלום אלבז, שם הערוץ, “סודות לבנון”, אינו מעיד על יומרה להבין את לבנון עד תום, אלא מבטא תהליך מתמיד של למידה וגילוי. הוא מסביר שהעניין שלו בלבנון החל בתיכון, כשכתב עבודת מחקר על הסכם הגז בין ישראל ללבנון. המורכבות של המדינה, על שלל עדותיה, סקרנה אותו והוא החליט להמשיך לחקור את הנושא. בתחילה הוא כתב בטוויטר, אך בשל מגבלת התווים עבר לטלגרם, פלטפורמה שאיפשרה לו לפרסם תכנים ארוכים ומעמיקים יותר. עם הזמן, הוא החליט להתמקד בזירה הלבנונית כדי להציע ערך מוסף ייחודי, והערוץ צבר תאוצה, במיוחד לאחר אירועי שבעה באוקטובר.

מקורות המידע על לבנון

אלבז מתאר כיצד הוא אוסף מידע ממגוון מקורות. הוא קורא תקשורת ממסדית לבנונית, כמו עיתון “אל־אח’באר”, לא מתוך הסכמה עם הקו האידאולוגי שלו אלא כדי להבין את קולה של קהילה גדולה במדינה. הוא מציין שהתקשורת בלבנון חופשית יחסית למדינות ערביות אחרות. בנוסף, הוא עוקב אחר רשתות חברתיות כמו טוויטר כדי לחוש את הלכי הרוח ברחוב, אך מדגיש את הקושי באימות המידע המופץ בהן. מקור מידע נוסף הוא שיחות עם אנשים בלבנון, אם כי הוא נוקט זהירות רבה ומצליב מידע כדי להבטיח את אמינותו. לבסוף, הוא מספר על שימוש נרחב בגיאו־לוקציה ובצילומי לוויין, כלים שלדבריו קשה מאוד לזייף. באמצעותם ניתן לאמת דיווחים על תקיפות, לעקוב אחר נזק למבנים, ולזהות פעילות צבאית, כמו למשל פעולות של צה”ל לשיטוח מבנים בדרום לבנון גם בתקופת הפסקת האש.

פילוגים עדתיים בלבנון

בתגובה לשאלת בוריס על הקרעים בתוך העדה השיעית, אלבז מציג נתונים מסקר של חברת “Lebanon Statistics” שלפיהם 63% מהשיעים תומכים בהסכם עם ישראל. הוא מוסיף כי קיימת התחזקות של תנועות פוליטיות שיעיות מתחרות לחזבאללה, כמו “המפלגה השיעית המאוחדת”. עם זאת, הוא מסייג את הדברים ומדגיש שיש להתייחס לנתוני סקרים בזהירות, ותמיד לבדוק מי מימן וערך אותם. בהתייחסו לעדה הדרוזית, הוא מציין כי המנהיג וליד ג’ונבלאט גינה בפומבי את החלטת חזבאללה להיכנס לעימות עם ישראל. לדבריו, צעד זה מהווה שבר ב”ברית המיעוטים” שהתקיימה קודם לכן, ובמסגרתה תמכו נציגים דרוזים בקואליציה המזוהה עם חזבאללה.

המלחמה בדרום לבנון והקהילה היהודית

אלבז מאשר את התפיסה שישראל פגעה באופן משמעותי בכפרים שיעיים בדרום לבנון, אך נמנעה מפגיעה בכפרים נוצריים סמוכים. הוא מתאר כיצד ניתן לראות מהצד הישראלי של הגבול את חורבותיו של הכפר השיעי כפר כילא, בעוד הכפר הנוצרי דיר מימאס נותר על תלו. הוא מוסיף כי במקרים רבים, תושבים נוצרים התעקשו להישאר בבתיהם. במקביל, הוא מספר על סמך שיחות עם לוחמים כי ההתנגדות של חזבאללה בקרבות מסוימים הייתה דלילה, וכי במקרים כמו בכפר עייתא א־שעב, רוב מחבלי הארגון ברחו והשאירו מאחור כוח קטן בלבד.

בנושא הקהילה היהודית, אלבז מעריך כי בלבנון חיים כיום פחות ממאתיים יהודים, שנאלצים להסתיר את זהותם. הוא מספר כיצד שיתף בערוץ תמונה של הדלקת נרות חנוכה בלבנון, תוך צנזור מלא של פרטי המצולם כדי להגן עליו. השיחה מסתיימת בהשוואה קצרה בין לבנון לקטר. בעוד ששתיהן מדינות קטנות בסביבה מורכבת, קטר נהנית מעושר וכוח בזירה העולמית בזכות הנפט והשפעתה התקשורתית, ואילו לבנון היא מדינה כושלת וחסרת משאבים דומים.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

אתיופיה, אריתריאה והמאבק על הים האדום

בפרק זה מתארח ד”ר חיים קורן, חוקר ומרצה באוניברסיטת רייכמן ושגריר ישראל לשעבר במצרים ובדרום סודאן, כדי לדון בסכסוך המתחדש בין אתיופיה לאריתריאה. לדברי ד”ר קורן, מה שנראה כסכסוך מקומי על גישה לים הוא למעשה חלק מרשת סבוכה של אינטרסים אזוריים וגלובליים, המשפיעה על כל קרן אפריקה והמזרח התיכון.

רקע היסטורי ומושג ה־Frenemies

ד”ר חיים קורן פותח בהסבר כי העולם נמצא כיום בתקופה של שינויים דינמיים מהירים, בדומה לתקופות שלאחר מלחמות העולם, שבהן התעצבו גבולות וזהויות חדשות. בהקשר זה, הוא מציין את התבססות המושג frenemies בדיפלומטיה, שילוב של חברים (friends) ואויבים (enemies). המושג מתאר מדינות או גופים שמשתפים פעולה בתחומים מסוימים אך מתחרים זה בזה בתחומים אחרים, ולומדים להכיל את ניגודי האינטרסים.

לדבריו, ההיסטוריה של אתיופיה ואריתריאה מורכבת. אתיופיה היא אימפריה עתיקה, אחת המדינות הבודדות באפריקה שמעולם לא היו תחת שלטון קולוניאלי. לעומתה, אריתריאה נשלטה על־ידי איטליה. הגבולות בין המדינות, ששורטטו בחלקם על־ידי האירופאים, חוצים קבוצות אתניות כמו התיגראים, שחיים משני צדי הגבול.

מהסכם שלום למלחמה מחודשת

ד”ר קורן מסביר כי לאחר שאריתריאה זכתה לעצמאות ב־1992 בהסכמה עם אתיופיה, הפכה אתיופיה, מדינה של כ־120 מיליון תושבים, למדינה ללא מוצא לים. כלכלתה, שהסתמכה על נמל אסאב האריתראי, נפגעה.

עם עלייתו לשלטון, ראש ממשלת אתיופיה אבי אחמד חתם על הסכם שלום היסטורי עם נשיא אריתריאה, איסאייס אפוורקי. ההסכם, שכלל אפשרות לשימוש בנמלי אריתריאה, זיכה את אבי אחמד בפרס נובל לשלום. אולם, שנתיים לאחר מכן, פרצה מלחמה במחוז תיגראי שבצפון אתיופיה. בתחילה, אריתריאה שיתפה פעולה עם אתיופיה נגד המורדים התיגראים, אך שיתוף הפעולה התפרק והסכסוך בין המדינות התלקח מחדש. לדברי ד”ר קורן, שורש הסכסוך הוא רצונה העז של אתיופיה להבטיח לעצמה מוצא לים, בעוד אריתריאה מסרבת לשינויים בגבולות.

רשת האינטרסים האזורית והגלובלית

הסכסוך, על־פי ד”ר קורן, יצא מזמן מגבולות שתי המדינות.

• מצרים וסכר הרנסאנס: מצרים חוששת מאוד מסכר הרנסאנס שהקימה אתיופיה על הנילוס הכחול. המתיחות באזור פוגעת במשא ומתן על חלוקת המים והחשמל מהסכר. ד”ר קורן מוסיף כי האיום החות’י באזור הים האדום מהווה סיכון תיאורטי גם לסכר, שפגיעה בו עלולה להיות הרסנית עבור מצרים.
• סומליה וסומלילנד: בחיפושיה אחר מוצא לים, אתיופיה חתמה על הסכם עם סומלילנד, חבל ארץ שהתנתק מסומליה, לשימוש בנמל ברברה. מהלך זה הכעיס את סומליה, שרואה בסומלילנד חלק משטחה. מצרים תמכה בסומליה ואף איימה צבאית על אתיופיה.
• מעצמות המפרץ: איחוד האמירויות תומכת באתיופיה ובסומלילנד, כחלק מהאסטרטגיה שלה להשיג שליטה בנמלים באזור. סעודיה, לעומת זאת, נוטה לצדד באריתריאה. המלחמה בתימן מוסיפה למורכבות, שכן האיום החות’י המשותף דוחף את סעודיה והאמירויות לשתף פעולה, למרות האינטרסים המנוגדים שלהן בקרן אפריקה.
• טורקיה וסין: טורקיה, שהשקיעה רבות בסומליה, מתנגדת למהלך האתיופי בסומלילנד. גם סין, משקיעה מרכזית באתיופיה, מתנגדת להכרה בסומלילנד, בין היתר בשל יחסיה הטובים של סומלילנד עם טאיוואן.

מעורבות ישראל והמצב הנוכחי

בתשובה לשאלת בוריס על תפקידה של ישראל, ד”ר קורן מסביר כי ישראל נמצאת במצב עדין. היא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם אתיופיה ועם אריתריאה. הוא מציין כי מצרים נוהגת להאשים את ישראל בתמיכה באתיופיה בסוגיית הסכר, טענה שהוא מגדיר כתעמולה חסרת בסיס. הקשרים של ישראל עם איחוד האמירויות והדיבורים על שיתוף פעולה עם סעודיה בתימן מוסיפים עוד נדבך למורכבות.

לסיכום, ד”ר קורן טוען כי סכסוך שהחל כמאבק מקומי הפך לסוגיה אזורית ובינלאומית, שבה מעורבים שחקנים רבים. לדבריו, לא ניתן להתעלם לאורך זמן מהצורך של מעצמה אזורית כמו אתיופיה במוצא לים, והתעלמות כזו עלולה להוביל למלחמה רחבה יותר. לכן, גורמים רבים, בהם האיחוד האפריקאי והמעצמות, מנסים כעת לתווך בין הצדדים כדי להגיע להסדר חדש.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

ישראל בנקודת מפנה דמוגרפית

הפרק מארח את פרופ׳ יצחק ששון, ראש המרכז למדעי האוכלוסייה באוניברסיטת תל אביב, לשיחה על המגמות הדמוגרפיות בישראל. הדיון עוסק בשאלה האם ישראל היא אנומליה דמוגרפית, בשינויים המתרחשים כיום בילודה, בתמותה ובהגירה, במעברים בין המגזרים השונים בחברה הישראלית, ובמגמות המקבילות בחברה הערבית ובקרב יהדות התפוצות.

ישראל: חריגה דמוגרפית?

פרופ׳ ששון פותח בהסבר שישראל נתפסת לעיתים קרובות כאנומליה דמוגרפית, בעיקר משום שנוהגים להשוות אותה למדינות אירופה. שיעור הפריון בישראל, קרוב לשלושה ילדים לאישה, הוא חסר תקדים במדינות המפותחות, בפרט בהתחשב ברמת ההכנסה הגבוהה. לדבריו, הוויכוח המרכזי בדמוגרפיה הוא האם הגורם המשפיע על ילודה הוא כלכלי או תרבותי. בעוד שמבחינה כלכלית ישראל אכן חריגה, פרופ׳ ששון טוען שאם משווים אותה למדינות המזרח התיכון, היא הרבה פחות חריגה והמגמות הדמוגרפיות שלה משתלבות בהקשר האזורי.

נקודת מפנה דמוגרפית

בוריס מציין שבשנה האחרונה, לראשונה, בסיס פירמידת הגילים בישראל הצטמצם מעט, כלומר יש פחות תינוקות מאשר ילדים בקבוצת הגיל שמעליהם. פרופ׳ ששון מסכים כי מדובר בשינוי איכותי משמעותי, אך השאלה היא אם זו תנודה רגעית או תחילתו של מפנה. לדבריו, ישראל נמצאת כעת ב”נקודת מפנה דמוגרפית” או “סערה מושלמת”, מכיוון שבשנים האחרונות, מאז 2018 או 2019, נרשם שינוי מגמה בכל שלושת תהליכי היסוד הדמוגרפיים: ילודה, תמותה והגירה. הפריון החל לרדת בכל קבוצות האוכלוסייה, התמותה הושפעה מהקורונה, מהמלחמה ומהפשיעה בחברה הערבית, וההגירה שינתה כיוון.

מאזן הגירה שלילי

בשלוש השנים האחרונות, מסביר פרופ׳ ששון, ישראל הפכה ממדינה קולטת עלייה למדינה עם מאזן הגירה שלילי נטו. הוא מתייחס למחקר של פרופ׳ איתי אטר, שמראה כי גם בניכוי העולים החדשים מרוסיה ואוקראינה שעזבו, המאזן נותר שלילי. מדובר בישראלים ותיקים, רבים מהם ילידי הארץ, שעוזבים. פרופ׳ ששון רואה בכך אובדן של הון אנושי ושינוי תרבותי מדאיג, שבו הגירה הופכת לאפשרות לגיטימית עבור צעירים. הוא מזהיר מפני התמסדות של תהליכי הגירה, כאשר קהילות ישראליות שנוצרות בחו”ל, למשל בקפריסין, מושכות אליהן מהגרים נוספים.

מעברים בין המגזרים

בתשובה לשאלת מאזין, פרופ׳ ששון דן במעברים בין המגזרים בחברה היהודית: חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים. הוא מסביר שקשה מאוד למדוד תופעה זו במדויק בהיעדר נתוני אורך על פרטים. עם זאת, מחקר שערך מצא כי בעשרים השנים האחרונות, החברה החרדית גדלה בהתאם לשיעור הפריון שלה. לעומת זאת, שיעור הדתיים באוכלוסייה כמעט לא השתנה, למרות הפריון הגבוה שלהם, מה שמרמז על עזיבה של בני הקבוצה. שיעור המסורתיים באוכלוסייה קטן, ואילו שיעור החילונים גדל מעט. לדבריו, הקושי למדוד נובע גם מהגדרות נזילות ומהעובדה שאנשים נעים על ספקטרום של דתיות.

פוטנציאל העלייה מול האנטישמיות

בוריס שואל על הסיכוי לגלי עלייה גדולים ממדינות המערב בעקבות גל האנטישמיות. פרופ׳ ששון משיב בזהירות. הוא מכיר בכך שהאנטישמיות מהווה “גורם דחיפה” משמעותי, אך כדי שתתרחש עלייה המונית, נדרש גם “גורם משיכה” חזק מצד ישראל. כרגע, הנתונים אינם מראים עלייה משמעותית במספר העולים ממדינות המערב. הוא מזכיר שהגירה היא התהליך הדמוגרפי הקשה ביותר לחיזוי, ותהליכים היסטוריים כמו העלייה מברית המועצות מראים ששינויים דרמטיים יכולים להתרחש במהירות.

החברה החרדית והחברה הערבית

הדיון עובר לשתי קבוצות אוכלוסייה מרכזיות. לגבי החברה החרדית, פרופ׳ ששון מציין שהיא מהווה כ־12% מהאוכלוסייה אך חלקה גדל. האתגר, לדבריו, הוא פחות דמוגרפי ויותר פוליטי וחברתי. הבעיה אינה בעצם קיומה של “חברת לומדים”, אלא במדיניות המדינה שעלולה לתמרץ אורח חיים שאינו בר־קיימא כלכלית בטווח הארוך. הוא מזכיר ששיעור התעסוקה של נשים חרדיות גבוה, אך אצל הגברים הוא נותר נמוך, סביב 50%.

לגבי החברה הערבית, פרופ׳ ששון מסביר שהיא הטרוגנית מאוד ופחות חילונית מהחברה היהודית. עם זאת, באופן שנראה פרדוקסלי, ההתנהגות הדמוגרפית שלה תואמת את התיאוריות הקלאסיות: עם העלייה ברמת החיים והמודרניזציה, הפריון ירד באופן עקבי, מכמעט עשרה ילדים לאישה בשנות ה־60 לפחות משלושה כיום. דווקא החברה היהודית, שבה הפריון עלה במשך שני עשורים עד 2018, היא זו ששוברת את המודלים הדמוגרפיים המקובלים.

תרבות מול כלכלה

לסיכום, פרופ׳ ששון חוזר לטענה שהגורם המרכזי המשפיע על הפריון בישראל אינו כלכלי אלא תרבותי, ובפרט רמת הדתיות. הוא נותן כדוגמה את שוודיה, שם תמריצים כלכליים נדיבים אינם מצליחים להעלות את הפריון באופן משמעותי. בישראל, לעומת זאת, הערך התרבותי והקולקטיביסטי המיוחס למשפחה ולילדים, גם בקרב חילונים, הוא שמסביר את שיעורי הילודה הגבוהים באופן חריג למדינה מפותחת.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

טורקיה, ישראל וארצות הברית: משולש יחסים במזרח התיכון המשתנה

הפרק מארח את ד”ר גליה לינדנשטראוס, חוקרת בכירה מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומומחית לטורקיה. השיחה עוסקת במערכת היחסים המורכבת בין טורקיה, ישראל וארצות הברית, במדיניות החוץ של אנקרה תחת שלטון ארדואן, ובעתיד הצפוי ליחסים לאחר עידן ארדואן.

יריבות במקום ידידות

לדברי ד”ר גליה לינדנשטראוס, טורקיה וישראל, שתי בעלות ברית חשובות של ארצות הברית, נמצאות כיום במצב של יריבות. היא מתארת את המצב כ”טריאדה לא מאוזנת”, מבנה לא יציב שבו ארצות הברית, תחת מנהיגותו הלא צפויה של דונלד טראמפ, צריכה לתמרן בין שתי ידידות שנמצאות בסכסוך. לדבריה, בטורקיה ובמדינות נוספות באזור ממתינים לתוצאות הבחירות בישראל בתקווה לשינוי. הטורקים אינם מעוניינים בהכרח בהחלשת ישראל, אלא בחזרתה למדיניות רציונלית יותר, כזו שלוקחת בחשבון את האילוצים האזוריים.

בוריס גורליק שואל אם העוינות של נשיא טורקיה, רג’פ טאיפ ארדואן, נובעת מאנטישמיות ולאו דווקא מהתנהלות ישראל. ד”ר לינדנשטראוס מסכימה שהצד הטורקי הוא שהוביל להידרדרות היחסים מאז 2009, אך מדגישה שארדואן הוכיח בעבר יכולת להיות פרגמטי, למשל בשיפור היחסים עם ישראל ב־2016 וב־2022. לטענתה, הוא איבד את הרצון לפרגמטיות בעקבות אירועי 7 באוקטובר והתנהלות ישראלית בסוריה, הנתפסת באזור כמוגזמת וחסרת אחריות.

הנוכחות הטורקית בסוריה

בוריס מציין כי גם טורקיה עצמה שולטת בחלקים מצפון סוריה. ד”ר לינדנשטראוס מבהירה שהנוכחות הטורקית שם הולכת ומצטמצמת, ובניגוד לישראל, גורמי אופוזיציה סוריים רואים בטורקיה בעלת ברית שתמכה בהם. בעוד ישראל נתפסת כמי שמעוניינת להרחיב את השפעתה בסוריה, הטורקים מצהירים כי נוכחותם זמנית. היא מוסיפה כי גם בישראל מתחילים להכיר בכך שבשאר אל־אסד נשאר בשלטון, וכי שלטון מרכזי חזק בסוריה, שיש לו אחריותיות, עשוי להיות תרחיש נוח יותר לישראל מאשר התמודדות עם שחקנים לא מדינתיים.

היום שאחרי ארדואן

בתשובה לשאלת מאזינים, ד”ר לינדנשטראוס מסבירה כי גם לאחר שארדואן יעזוב את השלטון, היחסים עם ישראל צפויים להישאר מורכבים. לדבריה, בציבור הטורקי קיימת עוינות רחבה כלפי ישראל וסימפתיה עמוקה לסוגיה הפלסטינית, שאינה צפויה להיעלם. יורשו של ארדואן יהיה ככל הנראה חלש ממנו פוליטית, ויתקשה לבצע שינוי חד ביחס לישראל, שכן למהלך כזה יש מחיר פוליטי פנימי. כדוגמה היא מביאה את החרם המסחרי שהטילה טורקיה על ישראל במאי 2024, שלטענתה נכפה על ארדואן בעקבות לחץ של כוחות איסלאמיסטיים ושל השמאל, לאחר תוצאות הבחירות המקומיות. עם זאת, היא מציינת כי עזיבתו של ארדואן תרחיב את המרחב הפוליטי ותאפשר יותר מקום לדעות אחרות.

ההתעצמות הצבאית של טורקיה

ד”ר לינדנשטראוס מתארת כיצד טורקיה לומדת לקחים מהנעשה באזור ופועלת להתעצמות צבאית משמעותית. ארדואן דוחף לפיתוח יכולות טילים בכל הטווחים, להקמת מערכת הגנה אווירית דוגמת כיפת ברזל, ואף בוחן אפשרויות בתחום הגרעין. הצלחה מרכזית של ארדואן היא פיתוח התעשייה הביטחונית הטורקית, המשמשת כלי להבטחת עצמאות וגם כמנוף דיפלומטי. לדבריה, התקרבותה של טורקיה למצרים ולערב הסעודית לא הייתה מתאפשרת ללא היכולת שלה לספק כטב”מים מתקדמים.

עם זאת, טורקיה עדיין תלויה במערכות נשק זרות. חיל האוויר שלה נותר נקודת תורפה, לאחר שהוצאה מפרויקט ה־F-35. ייצור מטוס קרב טורקי עצמאי נמצא במרחק של עשור לפחות. ארצות הברית, מצדה, מעדיפה שמדינות האזור ירכשו נשק מטורקיה, בעלת ברית בנאט”ו, מאשר מסין או מרוסיה.

טורקיה, אזרבייג’ן וישראל

השיחה נוגעת גם במערכת היחסים המשולשת עם אזרבייג’ן. ד”ר לינדנשטראוס מסבירה כי אזרבייג’ן אינה חשה בנוח עם המתיחות בין ישראל לטורקיה, ומשתמשת בקשריה עם ישראל כדי לאזן את תלותה באנקרה. ישראל וטורקיה, כל אחת מסיבותיה, מקבלות את המצב המורכב הזה. ישראל מבינה את הרגישות של אזרבייג’ן כמדינה שכנה לאיראן, וטורקיה נמנעת מלבקש ממנה לנתק את קשריה עם ישראל, בין היתר כי היא עשויה להזדקק לה כמתווכת בעתיד.

שאיפות גלובליות ותחזית לעתיד

לדברי ד”ר לינדנשטראוס, החזון של ארדואן אינו שיקום האימפריה העות’מאנית, אלא כינון “המאה הטורקית”, שבה טורקיה תהפוך לאחת מעשר המעצמות המובילות בעולם. שאיפה זו מתבטאת לא רק בהתעצמות צבאית וכלכלית, אלא גם בפעילות דיפלומטית גלובלית, כמו הקריאה לרפורמה במועצת הביטחון של האו”ם והשקעות במקומות מרוחקים כמו סומליה.

במבט לעתיד, היא סבורה כי מצב היחסים בין המדינות יהיה תלוי בעיקר בכיוון שאליו תלך ישראל. אם ישראל תאמץ מדיניות רציונלית יותר, המכירה במגבלות כוחה, גם טורקיה צפויה להתנהל מולה באופן שונה. אם ישראל תמשיך במדיניות של “הליכה נגד המערכת”, טורקיה תהיה חלק מהמערכת הזו.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

דילמת המהמר וסיום מלחמות

בפרק זה מתארח עמר דנק, חוקר סיום מלחמות, לשיחה על האופן שבו מנהיגים מקבלים החלטות על המשך או סיום של עימות צבאי. הדיון מתמקד במושג “דילמת המהמר”, הלקוח מתורת הערך של כהנמן וטברסקי, ובוחן כיצד שנאת הפסדים יכולה להוביל מנהיגים להמשיך ולהסלים מלחמות בתקווה למחוק הפסדים קודמים, גם במחיר של נטילת סיכונים גדולים יותר. המודל מיושם על מלחמת רוסיה־אוקראינה, מלחמת “חרבות ברזל” והעימות עם איראן.

דילמת המהמר של מנהיגים

לדברי עמר דנק, הניתוח שלו את המלחמות הוא ריאליסטי ואינו מתייחס להיבטים מוסריים או לצדקת הדרך, אלא מנסה להבין את האינטרסים והשיקולים של כל הצדדים. המסגרת התיאורטית המרכזית שהוא מציג היא “דילמת המהמר”. על־פי עיקרון זה, הלקוח מעולם הכלכלה ההתנהגותית, בני אדם הם שונאי הפסד. כתוצאה מכך, הם מוכנים לקחת סיכונים גדולים יותר כדי להימנע מהפסד או כדי להחזיר הפסדים שכבר נגרמו, מאשר הסיכונים שהם מוכנים לקחת כדי להשיג רווח.

בכל רגע נתון במלחמה, מנהיג עומד בפני ההחלטה אם להמשיך בלחימה או לפעול לסיומה. לדברי דנק, כאשר מנהיג תופס את המצב כהפסד, הוא עשוי להעדיף להמשיך את המלחמה, גם אם התועלת הצפויה מכך מוטלת בספק, מתוך תקווה שהמשך הלחימה יביא הישג שיאפשר לו למחוק את ההפסד.

פוטין ומלחמת אוקראינה

כדי להדגים את המודל, בוריס מבקש ליישם אותו על מלחמת רוסיה־אוקראינה. עמר דנק מסביר שלשליטים דיקטטורים כמו פוטין יש מערכת שיקולים שונה ממנהיגים בדמוקרטיות. מטרתם העיקרית אינה רווחת האזרחים, אלא הישרדות בשלטון. פוטין, להערכתו של דנק, פתח במלחמה מתוך הנחה שישיג ניצחון מהיר ויחזיר לאוקראינה משטר בובות. כאשר הימור זה נכשל, הוא עמד בפני הפסד ברור. במקום “לחתוך את ההפסדים” ולסיים את המלחמה, הוא בחר להמשיך ולהמר. הוא הגדיל את הסיכון, למשל באמצעות גיוס כוחות נרחב בספטמבר 2022, בתקווה לשנות את המצב ולהימנע מהודאה בכישלון שהיה עלול לסכן את שלטונו.

מלחמת ברירה בעזה ודילמת נתניהו

דנק מיישם את אותו היגיון על המלחמה בעזה. הוא טוען שלאחר השלב הראשוני וה”אוטומטי” של המלחמה, שהסתיים בערך בינואר 2024 עם כיבוש ח’אן יונס ושחרור כוחות מילואים, הפכה המלחמה ל”מלחמת ברירה” עבור ישראל. בשלב זה, מקבל ההחלטות הראשי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, עמד בפני דילמה. להערכתו של דנק, נתניהו תופס את אירועי השביעי באוקטובר כהפסד פוליטי ואישי עצום. מתוך שנאת הפסד זו, ומחשש שבחירות לאחר סיום המלחמה יובילו להפסדו, הוא מעדיף להמשיך את המלחמה ולקחת סיכונים נוספים, בתקווה להשיג ניצחון מוחלט שיאפשר לו למחוק את כתם הכישלון.

בוריס מאתגר את הניתוח ושואל אם ההחלטה להמשיך אינה נובעת משיקול ביטחוני ענייני, כלומר מהחשש להשאיר את חמאס על כנו. דנק משיב שהשאלה המרכזית במודל שלו אינה ההפסד האובייקטיבי, אלא האופן שבו המנהיג ממסגר את המצב באופן סובייקטי. להערכתו, נתניהו ממסגר את המצב כהפסד פוליטי אישי, ולכן הוא פועל כדי להימנע ממנו.

העימות עם איראן

השיחה עוברת לעימות הישראלי־אמריקאי מול איראן. דנק מסביר כיצד גם כאן, ההחלטה להרחיב את העימות למלחמה כוללת נבעה מאותה דילמה. הוא חשב שהצלחה ישראלית בעימות מוגבל מול איראן תהווה הזדמנות טובה עבור נתניהו “לממש רווחים” וללכת לבחירות, אך הדבר לא קרה. לפרשנותו, הסקרים הראו שההישג לא הספיק כדי להבטיח ניצחון, ולכן נתניהו בחר להעלות את ההימור ולהמשיך במלחמה.

מנגד, מטרת העל של המשטר האיראני היא הישרדות. לאחר שארצות הברית פרשה מהסכם הגרעין, איראן איבדה אמון בהסכמים. לכן, האסטרטגיה שלה במלחמה אינה השגת ניצחון צבאי ישיר, אלא מלחמת התשה כלכלית. באמצעות סגירת מצרי הורמוז ופגיעה במדינות המפרץ, איראן מפעילה לחץ על הכלכלה העולמית ועל בעלות בריתה של ארצות הברית, במטרה לאלץ את וושינגטון לסיים את המלחמה.

האפשרויות לסיום המלחמה בעזה

בסיום הדיון, דנק מנתח את האפשרויות העומדות בפני ישראל וחמאס ברצועת עזה. לישראל יש שלוש חלופות עיקריות: כיבוש מלא של הרצועה ושליטה על שני מיליון פלסטינים, מהלך שלדבריו אינו מעשי; המשך המצב הקיים של חיכוך מתמיד; או נסיגה חד־צדדית לקו הגבול.

עבור חמאס, האפשרויות הן להמשיך לשלוט באוכלוסייה בתנאים הנוכחיים, תוך ניצול הסיוע ההומניטרי שישראל נאלצת להכניס, או לקדם תהליך מדיני שיביא לנסיגה ישראלית. לבסוף, דנק מסביר שהמתקפה בשבעה באוקטובר הייתה, מנקודת מבט ריאליסטית של חמאס, מהלך רציונלי שנועד לזעזע את הסטטוס קוו ולשבש את מגמת הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, שדחקה את הסוגיה הפלסטינית לשוליים.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הפלמ”ר: מהפכת הפינוי הרפואי בצה”ל

בפרק זה מתארח ד”ר טוביה בוק, רס”ר במילואים, חובש קרבי ומחבר הספר “גיבורי הפלמ”ר” (Heroes of Palmar). הפרק עוסק בפלמ”ר (פלוגת מרפא), יחידת פינוי רפואי חדשנית בצה”ל, ובמהפכה שחוללה ברפואת הקרב. ד”ר בוק מספר על פעילות היחידה במלחמת “חרבות ברזל”, על הטכנולוגיות שבהן היא משתמשת ועל האתגרים האנושיים של אנשיה.

הקמת הפלמ”ר ו”שעת הזהב”

לדברי ד”ר בוק, הפלמ”ר היא יחידה חדשה שהוקמה בעקבות מבצעים קודמים בעזה, מתוך הבנה שיש לקצר את זמן הפינוי של פצועים משדה הקרב. מטרת היחידה היא לשבור את “שעת הזהב”, פרק הזמן הקריטי שבו יש להעניק טיפול מציל חיים. הוא מסביר כי היחידה הצליחה לקצר את הזמן הממוצע מרגע הפציעה ועד להגעה לחדר הניתוחים לפחות משעה, ולעיתים אף לארבעים דקות. לפי הנתונים שהוא מציג, היחידה הצילה עד כה 2,851 חיילים במלחמה הנוכחית, מתוכם 380 פונו במסוקים בשיתוף פעולה עם יחידה 669.

שיטות הפעולה והחידושים

ד”ר בוק מספר כי הרעיון להקמת היחידה נולד מתוך צורך שעלה במבצע “צוק איתן”. קצין צה”ל, חבר משותף לו ולבוריס, זיהה שחיילים מתים מפציעות שלא היו אמורות להיות קטלניות, והחליט למצוא פתרון. העיקרון המנחה הוא שהטיפול הרפואי אינו מתחיל בבית החולים, אלא נמשך לאורך כל הדרך, מרגע הפציעה בשטח. אחד החידושים המרכזיים, לדבריו, הוא השימוש במנות דם אמיתי מסוג O שלילי בשטח, ולא רק בפלזמה. כל אמבולנס מצויד במנות דם בטמפרטורה הנכונה, מה שמסייע להחלמה מהירה. היחידה, שהחלה כצוות אורגני קטן של רופאים, פרמדיקים, חובשים ולוחמים, גדלה וכיום מונה שמונה פלוגות ומהווה מודל חדש לרפואת החירום בצה”ל.

טכנולוגיה בשירות הרפואה

ד”ר בוק מתאר כלי טכנולוגי המשמש את היחידה: תחליף דיגיטלי לטופס 101, המאפשר תיעוד רציף של הטיפול בפצוע. באירוע רב-נפגעים, חייל רושם את כל הנתונים על מכשיר דמוי טלפון. המידע מועבר בזמן אמת למסוק הפינוי ולבית החולים, וכך כל הגורמים המטפלים יכולים לעקוב אחר מצב הפצוע ולהיערך להמשך הטיפול. הוא מביא דוגמה למקרה שבו חייל פצוע נזקק למורפיום ולקטמין. הצוות בשטח הספיק לתת מורפיום לפני הגעת המסוק, והפרמדיק במסוק, שקיבל את הנתונים, המתין עם מנת קטמין כדי להמשיך את הטיפול באופן מיידי וחלק.

הרוח האנושית של היחידה

ד”ר בוק, בן 58, מספר כיצד התנדב ליחידה בתחילת המלחמה אף שלא שירת במילואים מאז 2006. הוא הגיע לבסיס ללא צו גיוס, התעקש, ובסופו של דבר גויס. הוא מתאר את היחידה כמשפחה המורכבת מאנשים מכל קצוות החברה הישראלית: דתיים וחילונים, יהודים, דרוזים ונוצרים, הפועלים יחד למען מטרה משותפת. לדבריו, קיים מערך תמיכה הדדי חזק, כולל קבוצת וואטסאפ המשמשת גם לעניינים אישיים. היחידה דואגת גם לסטודנטים המשרתים בה ומספקת להם מרחבי למידה שקטים.

פינוי רפואי בגזרה הצפונית

בוריס שואל אם הלקחים מהלחימה בעזה, הקרובה יחסית לבתי חולים, מיושמים גם בגזרת לבנון המרוחקת יותר. ד”ר בוק, המשרת בחודשים האחרונים בצפון, משיב בחיוב. הוא מסביר שפינוי פצועים מהיר ויעיל מתבצע גם שם, ואין מצב שבו חייל פצוע נשאר בשטח ללא פינוי במשך שעות או ימים, כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה. הפינוי מתבצע באמצעות מסוקים לבתי החולים רמב”ם וזיו.

תמיכה נפשית והתמודדות עם טראומה

ד”ר בוק מציין שבכל פלוגה יש שני קציני בריאות נפש (קב”נים) הזמינים לחיילים 24/7. הם חלק אורגני מהיחידה ומקיימים שיחות שבועיות עם הצוותים. הוא מספר על אירועים קשים, כמו מקרה שבו סגן מפקד פלוגה גילה שהפצוע האנוש שבו טיפל הוא גיסו. הוא מדגיש את החשיבות של הטיפול הנפשי, הן במהלך השירות והן במעבר חזרה לאזרחות, ומציין שהתמיכה נמשכת גם כשהחיילים בבית.

הכרה בין-לאומית

לדברי ד”ר בוק, שיטות הפעולה של הפלמ”ר מעוררות עניין רב בעולם הרפואה. רופאים מגיעים מחו”ל כדי ללמוד מהניסיון הישראלי, והוא עצמו הוזמן להרצות על כך באוסטרליה, בקנדה, בבריטניה ובארצות הברית. הוא מספר על אישים לא-יהודים, כמו קולונל ריצ’רד קמפ מהצבא הבריטי, שמביעים תמיכה רבה בצה”ל ובפעילות היחידה.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

חידת הכפר העלווי רג’ר

בפרק מתארח ד”ר ירון פרידמן מאוניברסיטת חיפה כדי לדון בהיסטוריה ובזהות של הכפר העלווי רג’ר. בעקבות סיור שערך במקום, ד”ר פרידמן מנסה לפתור את חידת מקורותיו של הכפר, המהווה אי בודד של התיישבות עלווית, כ־150 קילומטרים דרומית לרצף היישובים העלוויים שבחוף סוריה.

חידת המקורות: יישוב עתיק או פליטי רדיפות?

לדברי ד”ר פרידמן, תושבי הכפר עצמם אינם יודעים בוודאות מהיכן הגיעו. המסורת המקומית מדברת על הגירה מצפון סוריה במאות ה־16 או ה־17, אך אין לכך תיעוד ברור. ד”ר פרידמן מציג שתי תזות מרכזיות בנוגע למקורות הכפר.

התזה הראשונה גורסת כי באזור הגליל התקיימה קהילה עלווית (שנקראה אז “נוסיירית”) כבר בימי הביניים. במאה ה־11, תחת שלטון של שושלות שיעיות, פרחו קהילות עלוויות בסוריה רבתי, כולל בטבריה ובגליל. אחד ממנהיגי העדה הבולטים, מימון אל־טברני, פעל בטבריה. עם זאת, קיים פער עצום של כ־600 שנה, מהמאה ה־11 ועד המאה ה־18, שבו אין כמעט מקורות המתעדים את העלווים באזור. ייתכן שהיסטוריונים ונוסעים לא הבחינו בינם לבין קהילות שיעיות אחרות באזור ג’בל עאמל (דרום לבנון).

שתי מסורות וניב ערבי סורי

ד”ר פרידמן מתייחס לספרם של בני הכפר ג’מאל ואחמד ח’טיב, שתיעד מסורות שעברו בעל־פה. הספר מציג שתי גרסאות סותרות לכאורה. גרסה אחת טוענת שהכפר נוסד במאה ה־11 על ידי השליט השיעי סייף אל־דולה כדי להגן על שיירות. הגרסה השנייה קושרת את הקמת הכפר לבריחה מרדיפות העות’מאנים במאה ה־16.

ד”ר פרידמן מציע תזה המשלבת בין שתי המסורות: ייתכן שיישוב עלווי קטן וקדום מימי הביניים אכן התקיים במקום, ובתקופה העות’מאנית הגיעה אליו קבוצת מהגרים גדולה יותר, שנמלטה מרדיפות כלכליות ודתיות בצפון סוריה. כך נשמרו שתי המסורות זו לצד זו.

חיזוק למוצא הסורי של התושבים מוצא ד”ר פרידמן בניב הערבי המדובר בכפר. לדבריו, זוהי ערבית סורית מובהקת, הדומה לזו של דמשק, ולא לבנונית. עם זאת, יש בה מאפיינים שאינם אופייניים לרוב העלווים בסוריה, מה שיכול להעיד על התפתחות לשונית מקומית והשפעה של השכנים השיעים בלבנון.

שלושה כפרים שהפכו לאחד

ד”ר פרידמן מסביר שרג’ר לא היה כפר בודד. עד 1967 היו באזור שלושה כפרים עלוויים: רג’ר, עין פית וזעורה. תושביהם היו אזרחים סורים ושירתו בצבא סוריה. במלחמת ששת הימים, צה”ל הרס את עין פית וזעורה, ותושביהם ברחו לסוריה.

בין סוריה, לבנון וישראל

גורלו של רג’ר היה מורכב יותר. לאחר כיבושו ב־1967, ישראל נסוגה ממנו מתוך מחשבה מוטעית שהוא שייך ללבנון. צבא לבנון, מצידו, סבר שהכפר סורי ונסוג גם הוא. במשך כמה חודשים נותרו התושבים ללא ריבונות, חשמל או שירותים. לאחר שממשלת לבנון סירבה לקבלם, הם פנו לישראל וביקשו להסתפח אליה כחלק מרמת הגולן. ב־1981, עם חקיקת חוק הגולן, קיבלו תושבי רג’ר תעודות זהות ישראליות.

הבעיות לא תמו. לאחר נסיגת צה”ל מלבנון בשנת 2000, האו”ם שרטט את “הקו הכחול” שעבר בלב הכפר וחילק בתים בין ישראל ללבנון, על בסיס מפות שלדברי ד”ר פרידמן היו שגויות. המצב האבסורדי עורר מחאות של התושבים. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011, ישראל איחדה את הכפר באמצעות גדר, והמצב התייצב לשביעות רצון התושבים. מאז 2022 הוסרו המגבלות על כניסת ישראלים, והכפר חווה פריחה תיירותית.

אתגרים וסוגיות פתוחות

לסיום, ד”ר פרידמן מציין כמה סוגיות פתוחות. ראשית, הקהילה הקטנה והסגורה, המונה כ־3,000 איש, מתמודדת עם בעיה של נישואים בתוך המשפחה, אם כי לאחרונה החלו מקרים בודדים של נישואים עם בני זוג שאינם עלווים. שנית, מקור השם “רג’ר”, שפירושו בערבית “צוענים”, אינו ברור. לפי מסורת מקומית, זהו כינוי גנאי שהדביק להם בעל אדמות כורדי במאה ה־19. לבסוף, הוא טוען שהלחץ של ממשלת לבנון להכיר בחלקו הצפוני של הכפר כשטח לבנוני נובע מדרישות של חזבאללה, המנסה להשתלט על שטח שהיה היסטורית סורי.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הפוליטיקה בחברה הערבית בישראל: סקירה היסטורית ומגמות עכשוויות

בפרק זה מתארח ד”ר יוסרי ח’יזראן, מהמרכז האקדמי שלם ומכון טרומן באוניברסיטה העברית, כדי לדון בהתפתחות הפוליטיקה בחברה הערבית בישראל. ד”ר ח’יזראן מציג סקירה היסטורית רחבה, מנתח את המגמות המרכזיות שמעצבות את הפוליטיקה הערבית כיום, ומתייחס למערכת הבחירות הקרבה.

סקירה היסטורית: שלושה שלבים

לדברי ד”ר ח’יזראן, ניתן לחלק את ההיסטוריה של הפוליטיקה הערבית בישראל לשלושה שלבים מרכזיים.

השלב הראשון נמשך מקום המדינה ועד לביטול הממשל הצבאי באמצע שנות ה־60. תקופה זו התאפיינה במאבק בין שני זרמים: המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שפעלה להדגשת הזהות הלאומית ונאבקה בממשל הצבאי, ומולה ההנהגה המסורתית (מנהיגי חמולות וכפרים) שהתאגדה ב”רשימות לוויין” שהיו קשורות למפא”י, מפלגת השלטון. ד”ר ח’יזראן מציין כי המפלגה הקומוניסטית, שקיבלה לשורותיה פעילים מהליגה לשחרור לאומי, קיבלה את תוכנית החלוקה בהשפעת ברית המועצות. הוא מוסיף כי בשנות ה־50 המדינה שקלה לגייס את כלל אזרחיה הערבים לצבא, אך חזרה בה מחשש ליצירת “צבא בתוך צבא” לאחר שנרשמו כ־26 אלף מתנדבים מוסלמים. במקום זאת, המדינה בחרה לגייס מיעוטים קטנים כמו הדרוזים ולהקים רשויות מקומיות כדי לחזק את הפרגמנטציה החמולתית.

השלב השני החל עם סיום הממשל הצבאי ונמשך עד לאביב הערבי. ביטול הממשל, לצד תהליכי מודרניזציה ועליית דור משכיל, החליש את מעמד ההנהגה המסורתית. במקביל, התחזקה מגמה של פלסטיניזציה ורדיקליזציה פוליטית. מגמה זו קיבלה ביטוי ממסדי בשנות ה־70 עם עליית חד”ש בנצרת והקמת מוסדות ציבור שהדגישו את הזהות הפלסטינית. לדברי ח’יזראן, תהליך זה הגיע לשיאו לאחר הסכמי אוסלו, עם הקמת מפלגת בל”ד על־ידי עזמי בשארה. בל”ד הציגה שיח חדש שקרא לביטול זהותה היהודית של ישראל והפיכתה ל”מדינת כל אזרחיה”.

השלב השלישי החל עם פרוץ “האביב הערבי” בשנת 2011. מאז, מסביר ד”ר ח’יזראן, אנו עדים לעלייתה של אסכולה חדשה, שאותה הוא מכנה “השיח הפוליטי האזרחי הלוקלי”. אסכולה זו, המובלת על־ידי רע”ם, משנה את סדר העדיפויות: היא מנתקת את יחסי הערבים עם המדינה מהתלות בפתרון הבעיה הפלסטינית, ומעמידה במוקד את הדרישה למקסום הזכויות הנובעות מהאזרחות הישראלית.

השתלבות ללא הזדהות

ד”ר ח’יזראן טוען כי הגישה החדשה, המיוצגת על־ידי רע”ם, אינה ישראליזציה או ציוניזציה, אלא אינסטרומנטליזציה. הוא מכנה זאת “השתלבות ללא הזדהות”. לפי גישה זו, ההשתלבות במרחב הציבורי הישראלי היא כלי להשגת מטרות ותקציבים לטובת החברה הערבית, ואין בה מימד של הזדהות רגשית או אידיאולוגית עם המדינה, סמליה או האתוס הציוני. לדבריו, ניתן לתאר זאת במשפט “הלב עם עזה והכיס עם ישראל”.

הוא מציין כי מגמה זו נתמכת על־ידי הציבור הערבי, כפי שעולה מסקרי דעת קהל המראים באופן עקבי שרוב הציבור רוצה לראות את נציגיו בקואליציה כדי להשיג תקציבים ומשרות. גם המדינה, בעיקר מאז 2011, זיהתה את הרצון להשתלבות כלכלית והשקיעה סכומים גדולים באמצעות תוכניות חומש ממשלתיות, מתוך הבנה ששילוב החברה הערבית יתרום לכלכלה הישראלית. התנהלות הציבור הערבי לאחר אירועי 7 באוקטובר, שהייתה מאופיינת בריאליזם פוליטי, מחזקת גם היא את הניתוח הזה.

שתי אסכולות בפוליטיקה הערבית

כיום, הפוליטיקה בחברה הערבית מפולגת בין שתי אסכולות מרכזיות. האסכולה הראשונה היא “השיח הלאומי המגייס”, המיוצגת על־ידי הרשימה המשותפת (חד”ש, בל”ד ותע”ל). היא ממשיכה להדגיש את הזהות והמחויבות הלאומית הפלסטינית כמרכיב מרכזי. מולה עומדת האסכולה של “השיח האזרחי הלוקלי”, המיוצגת על־ידי רע”ם, ששמה דגש על אינטרסים אזרחיים ומוכנה להצטרף לקואליציה ללא תנאים הקשורים לסוגיה הפלסטינית. ד”ר ח’יזראן מדגיש כי הגישה של רע”ם היא פרגמטיות, לא התמתנות אידיאולוגית.

בוריס שואל מה האפשרויות העומדות בפני אזרח ערבי בעל דעות ימין כלכליות. ד”ר ח’יזראן משיב כי מלבד חד”ש, שהיא מפלגה קומוניסטית, שאר המפלגות הן בעיקר לאומיות ואינן מוגדרות כלכלית. הוא סבור שהאזרחים והמפלגות למדו לייצר איזון בין הדגשת הזהות הפלסטינית לבין ריאליזם פוליטי הנדרש לניהול חיי היום־יום.

לקראת הבחירות

למרות המחלוקות האידיאולוגיות, ד”ר ח’יזראן מסביר כי שתי הרשימות, המשותפת ורע”ם, נפגשות בנקודה אחת לקראת הבחירות הקרובות: הרצון להחליף את הממשלה ולמנוע את עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון. הוא מעריך בביטחון ששתי הרשימות ימליצו על מועמד שאינו נתניהו, ללא תמורה, במטרה למנוע ממנו להרכיב ממשלה. הקמפיין של שני הגושים מציג את הבחירות כגורליות, וטוען שהממשלה הנוכחית אחראית למרבית הבעיות בחברה הערבית, כמו פשיעה והיעדר משילות.

העתיד: ישראליזציה או פרגמטיזם?

בוריס שואל האם בעתיד ייתכן תסריט של ישראליזציה עמוקה יותר בחברה הערבית, בדומה למודל הדרוזי או לזה שמייצג יוסף חדד. ד”ר ח’יזראן מביע ספקנות. לדעתו, המודל של חדד נתפס בציבור הערבי כביטול העצמי והנרטיב הלאומי הפלסטיני, ואין לכך תמיכה רחבה. הוא סבור שכל עוד הבעיה הפלסטינית לא תיפתר, לא תתרחש הזדהות עמוקה עם המדינה. המגמה הרווחת תישאר “השתלבות ללא הזדהות”, כלומר, אינטגרציה אינסטרומנטלית שמטרתה להטיב עם החברה הערבית, תוך שמירה על זהותה הלאומית הנפרדת.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

ראשי השנה במזרח התיכון, מאז ועד היום

בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” מתארחת ד”ר תמר עילם גינדין, מזרחנית ומומחית לאיראן, לשיחה על משמעותם של ראשי השנה בתרבויות האזור. השיחה נעה מהמיתוסים של המזרח הקדום, דרך לוחות השנה השונים, ועד למציאות הפוליטית והחברתית באיראן של ימינו.

העולם בסכנה

לדברי ד”ר עילם גינדין, בתרבויות קדומות רבות רווחה האמונה שלפני ראש השנה העולם נתון בסכנה, ונדרש קורבן כדי להצילו. הקורבן יכול להיות האל עצמו או נציגו עלי אדמות, כמו המלך. היא מסבירה שרעיון זה משתקף במנהגים שונים, כמו כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום כיפור, מתוך חשש שלא יצא בחיים. מוטיב נוסף הוא חילופי שלטון סמליים, שבהם המלך יורד מכסאו ופושע נידון למוות מוכתר במקומו ונהרג בסוף החג, כקורבן חלופי.

לוחות השנה באזור

בוריס גורליק פותח בסקירת ארבעת ראשי השנה ביהדות, וד”ר עילם גינדין מרחיבה על ראש השנה למלכים, שחל בניסן ומקביל לחג הנורוז האיראני, המציין את שוויון האביב. היא מסבירה שהמילה “חודש” קשורה למחזור הירח בשפות רבות, כולל עברית, פרסית וסינית. הדיון סוקר את לוחות השנה השונים באזור: הלוח המוסלמי, המבוסס על הירח בלבד ו”זז” על פני עונות השנה; הלוח האיראני, שהוא לוח שמשי מדויק המתחיל בשנייה המדויקת של שוויון האביב; והלוח העברי, המשלב בין מחזורי השמש והירח.

שורשים עתיקים והדים מודרניים

ד”ר עילם גינדין טוענת שחגים רבים, כולל יציאת מצרים, פורים וחג המולד, בנויים סביב מוטיב הסכנה וההצלה בנקודות זמן אסטרונומיות מרכזיות כמו ימי השוויון או היום הארוך והקצר בשנה. היא מציגה את סיפור מגילת אסתר כדוגמה, ומציינת את הדמיון המפתיע בינו לבין סיפור עלייתו לשלטון של המלך דריווש הראשון, אביו של אחשוורוש. גם חג העשוראא השיעי, המציין את מותו של האימאם חוסיין בקרב כרבלא, חל ביום העשירי של השנה המוסלמית. לדבריה, מותו של חוסיין, נציג האל, נתפס כהקרבה שהצילה את השיעה מכליה.

לחיות לפי כמה לוחות שנה

השיחה עוברת לבחינת האופן שבו אנשים במזרח התיכון מתנהלים עם לוחות שנה שונים. ד”ר עילם גינדין מסבירה שהאיראנים חיים את חייהם לפי הלוח הפרסי, ולעיתים קרובות אינם יודעים את התאריך הלועזי המקביל. היא מספרת כיצד בעבר, אי־ההבנה הזו גרמה למדינת ישראל לרשום תאריכי לידה שגויים לעולים מאיראן, מה שהוביל לבעיות בירוקרטיות. לעומת זאת, רוב המוסלמים באזור, כולל בישראל, מתנהלים ביומיום לפי הלוח הלועזי, והלוח המוסלמי משמש בעיקר לצרכים דתיים.

העם האיראני והמשטר

בתשובה לשאלות מאזינים, ד”ר עילם גינדין טוענת שהעם האיראני ברובו המכריע מתנגד למשטר האסלאמי. כהוכחה, היא משווה בין מיליוני המפגינים שיצאו לרחובות במחאות האחרונות, בידיעה שהם מסכנים את חייהם, לבין ההפגנות המאורגנות והדלילות של תומכי המשטר, שאליהן המשתתפים מוסעים ומקבלים אוכל. היא מסבירה את התופעה באמצעות מה שהיא מכנה “מטוטלת הזהויות” האיראנית: ככל שהשלטון כופה זהות אסלאמית, כך העם נוטה יותר לזהות האיראנית הקדומה, הפרסית והחילונית. היא מצטטת סקר משנת 2020, שמצא כי פחות משליש מהאיראנים מזדהים כשיעים, בעוד שרבים מגדירים עצמם כחסרי דת או כזורואסטרים.

עתיד הרפובליקה האסלאמית

ד”ר עילם גינדין מתארת את המשטר האיראני כחושש ומפולג. היא מציינת את החוקים החדשים המגבילים את חופש הביטוי כעדות לפחד של השלטון מגל מחאות נוסף. היא דנה בשמועות על מצבו הבריאותי של המנהיג העליון ח’אמנהאי ובהדלפות המציירות את בנו, מוג’תבא, כמי שמנסה לנהל את המדינה מאחורי הקלעים. היא מסיימת בהשוואה היסטורית: כשם שח’ומייני ארגן את מהפכת 1979 מגלותו בחו”ל, כך יורש העצר הגולה, רזא פהלווי, פועל כיום לגייס תמיכה בתוך איראן ומחוצה לה במטרה להפיל את המשטר.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מפילגש לידועה בציבור: היסטוריה של היחסים החשאיים של ישראל

בפרק זה מתארח פרופ׳ אלי פודה מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר מכון מתווים. פרופ׳ פודה סוקר את ההיסטוריה של הקשרים החשאיים שישראל מקיימת עם מדינות ערב והאסלאם, נושא שעליו כתב בספרו “מפילגש לידועה בציבור”. הוא מסביר מדוע מדינות רבות העדיפו לקיים יחסים מתחת לרדאר, מדוע ישראל הסכימה לכך, וכיצד הסכמי אברהם ומלחמת שבעה באוקטובר השפיעו על דפוס היחסים הזה.

קשרים מאחורי הקלעים

לדברי פרופ׳ אלי פודה, התפיסה שישראל הייתה מבודדת לחלוטין במזרח התיכון אינה מדויקת. לאורך כל שנות קיומה, ישראל קיימה קשרים ענפים וחשאיים עם מדינות רבות באזור. ספרו, שיצא ב־2020, בוחן את התופעה הזו. הוא מציין לדוגמה את איחוד האמירויות, שקיימה קשרים עם ישראל מאז שנות ה־90, ואת מרוקו, שהקשרים איתה החלו כבר בשנות ה־50 סביב עליית היהודים, והתפתחו לשיתוף פעולה מודיעיני נרחב עם המוסד החל מ־1963. שיתוף הפעולה עם מרוקו כלל סיוע ישראלי בפרשת בן ברקה ומתן גישה ישראלית להאזנה לוועידות פסגה ערביות שהתקיימו במדינה. לדבריו, רוב המחקר על יחסי ישראל מתמקד במסמכים גלויים מארכיונים רשמיים, אך המידע על הפעילות החשאית, שרובה נוהלה על־ידי המוסד, נותר חסוי. את המידע לספרו הוא אסף ממקורות מגוונים, כולל מסמכי ויקיליקס וראיונות עם למעלה ממאה איש, רבים מהם אנשי מוסד לשעבר שהיו מוכנים לדבר על פעילותם.

מדוע בחשאי?

הסיבה המרכזית לחשאיות היחסים, מסביר פרופ׳ פודה, היא חששם של מנהיגי ערב מפגיעה בלגיטימציה שלהם. דעת הקהל בעולם הערבי מזוהה מאוד עם הסוגיה הפלסטינית, ושליטים, גם במדינות לא דמוקרטיות, חוששים מתגובת הציבור. הוא מזכיר מנהיגים כמו המלך עבדאללה הראשון, בשיר ג’ומייל ואנואר סאדאת, ששילמו בחייהם על קשריהם עם ישראל. אפילו גמאל עבד אל־נאצר, מנהיג העולם הערבי בשנות ה־50 וה־60, קיים מגעים חשאיים עם ישראל אך הביע חשש להירצח אם הדבר יתגלה. לכן, האלטרנטיבה שעמדה בפני מנהיגי ישראל הייתה בין קיום יחסים חשאיים לבין היעדר יחסים כלל. הם בחרו באפשרות הראשונה מתוך הבנה שזהו האינטרס הישראלי, גם אם הדבר כרוך בתסכול. נציגים ישראלים באיראן של השאה, למשל, התלוננו על כך שישראל מסייעת רבות למדינה אך אינה זוכה להכרה פומבית.

הדלפות וכללי המשחק

לפעמים, מנהיגים ישראלים הם אלו שמדליפים מידע על פגישות חשאיות מתוך רצון להישג פוליטי. פרופ׳ פודה נותן כדוגמה את הדלפת פגישתו של בנימין נתניהו עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, ב־2020. לדבריו, הדלפות כאלה מכעיסות את הצד השני ועלולות להוביל להקפאת הקשרים. הוא דוחה את ההשערה שמדובר בהדלפות מתואמות, ומדגיש כי לאורך השנים הצד הערבי הוא שתמיד דרש לשמור על חשאיות. במקרה של המרונים בלבנון, למשל, הם ביקשו שוב ושוב להימנע מפרסום הקשרים, מתוך הבנה שהם מיעוט במדינה ופרסום כזה מסכן אותם. לדברי שבתי שביט, לשעבר ראש המוסד, החשאיות אינה מוחלטת. בקרב קהילות המודיעין, המידע על הקשרים ידוע ויוצר הרתעה, גם אם הוא לא מגיע לציבור הרחב.

“חצר ביזנטית”: מי מנהל את הקשרים?

ניהול הקשרים החשאיים אינו נחלת גוף אחד. לדברי פרופ׳ פודה, מסוף שנות ה־50 התפתח נוהג שלפיו המוסד, דרך אגף “תבל”, אחראי על הקשרים עם מדינות שאין לישראל יחסים דיפלומטיים איתן. עם זאת, קיימים גופים נוספים שמתחרים על ניהול היחסים, במה שאחד ממרואייניו כינה “חצר ביזנטית”. בין הגופים האלה נמנים משרד החוץ, שמעוניין להיות מעורב גם בקשרים חשאיים; המטה לביטחון לאומי (המל”ל); שליחים אישיים של ראשי ממשלה; וצה”ל, בעיקר אמ”ן, שהיה מעורב בקשרים עם המרונים בלבנון. היריבות בין הגופים השונים, טוען פרופ׳ פודה, גוברת לעיתים על שיתוף הפעולה.

הסכמי אברהם ומלחמת שבעה באוקטובר

הסכמי אברהם, טוען פרופ׳ פודה, היו מהפכה משום שהוציאו את היחסים לאור והתבססו על פרדיגמה חדשה: שלום עם מדינות ערב ללא צורך בפתרון הסוגיה הפלסטינית. הוא מודה שבאותו רגע, תפיסה זו אתגרה את ההנחה המקובלת באקדמיה, שלפיה לא תיתכן התקדמות משמעותית ללא הידרשות לנושא הפלסטיני. עם זאת, אירועי שבעה באוקטובר הוכיחו, לצערו, שההנחה הישנה עדיין תקפה. אחת הסיבות המרכזיות למתקפת חמאס, כפי שעולה ממסמכים, הייתה הרצון לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת עם סעודיה. החדשות הטובות, לדבריו, הן שהסכמי השלום והנורמליזציה שרדו את מבחן המלחמה. עם זאת, הם נסוגו לדפוס הפעולה הישן של יחסים מאחורי הקלעים, ללא מפגשים פומביים.

קשרים עם מדינות נוספות

פרופ׳ פודה סוקר קשרים חשאיים עם מדינות נוספות:

• סעודיה: הוא רואה בכך החמצה היסטורית. לדבריו, הסעודים, בהנהגת המלך פהד, חיפשו קשר עם ישראל כבר משנות ה־70, אך נדחו על־ידי משה דיין. הדפוס של יוזמות סעודיות נמשך בשנים 1981 ו־2002.
• סודאן: סיפור מורכב שכלל קשרים גם עם המוסלמים בצפון וגם עם הנוצרים בדרום, שלהם סייעה ישראל במרידותיהם.
• פקיסטן: קשרים חשאיים התקיימו, בין היתר על רקע החשש הישראלי מהנשק הגרעיני הפקיסטני. ישראל קיבלה הבטחות שהנשק לא יופנה נגדה.
• אינדונזיה: בין שנות ה־70 לשנות ה־90 התקיימו קשרים משמעותיים, כולל סיוע אזרחי ישראלי.
• כווית: זוהי מדינה שכמעט ולא ניסתה ליצור קשר עם ישראל, ככל הנראה מחשש להסתבך, במיוחד לאחר הפלישה העיראקית ב־1990.
• קטר: מתוארת כ”ילד הסורר” של המפרץ, שמנהלת קשרים עם כל הצדדים ושואבת את כוחה מהיחסים עם ארצות הברית.

סיוע הומניטרי ותמיכה במיעוטים

חלק מהקשרים החשאיים כללו סיוע הומניטרי ותמיכה במיעוטים אתניים ודתיים, כמו הקורדים בעיראק, המרונים בלבנון והנוצרים בדרום סודאן. לדברי פרופ׳ פודה, סיוע זה נתפס לעיתים כחובה מוסרית של ישראל, כמיעוט באזור, לסייע למיעוטים אחרים. הוא מציין את מנחם בגין, שהאמין ברעיון “ברית המיעוטים” וראה בסיוע למרונים חובה למנוע מהם גורל דומה לשואה.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

כל מה שרציתם לשאול על האסלאם

בפרק זה, המבוסס על שאלות מאזינים, מתארח ד”ר ירון פרידמן מאוניברסיטת חיפה כדי לדון ביסודות דת האסלאם. השיחה עוסקת בהגדרת האסלאם, התפשטותו ההיסטורית, הזרמים והפלגים השונים בתוכו, והאפשרות לקיומה של מדינה מוסלמית חילונית.

מהו האסלאם

לדברי ד”ר פרידמן, כדי להבין את האסלאם יש להתחיל מהיסודות. הוא פותח בהסבר על ה”מסבחה”, מחרוזת התפילה המוסלמית. היא מורכבת מ־33 חרוזים, וכל חרוז מסמל את אחד מ־99 שמותיו של אללה. לפי האמונה, השם המאה הוא השם המפורש של האל, והוא נסתר. זרמים מיסטיים באסלאם, כמו הסופים או הבהאים, טוענים כי הם יודעים את השם המפורש.

ד”ר פרידמן מסביר כי משמעות המילה “אסלאם” היא כניעות או התמסרות לאל, ולא שלום. מוסלמי הוא אדם הכנוע לרצון האל. הדוגמה המובהקת בקוראן היא אברהם, המכונה מוסלמי מכיוון שציית לאל ללא עוררין, אפילו כשנדרש להקריב את בנו. הכניעות הזו באה לידי ביטוי פיזי בתפילה, בהשתחוויה בפני האל.

מבחינה משפטית, האסלאם מוגדר על־ידי חמשת עמודי האסלאם:

1. ה”שהאדה”: הצהרת האמונה שאין אל מבלעדי אללה ושמוחמד הוא שליחו.
2. ה”צלאה”: תפילה, חמש פעמים ביום.
3. ה”זכאת”: מתן צדקה לעניים.
4. ה”צום”: צום חודש הרמדאן.
5. ה”חג’”: העלייה לרגל למכה, למי שיכול להרשות זאת לעצמו.

התפשטות האסלאם: שכנוע או כפייה?

בוריס שואל כיצד מתיישבת הטענה שהאסלאם הוא “דת של שלום” עם התפשטותו באמצעות מלחמות. לדברי ד”ר פרידמן, האסלאם הוא דת מיסיונרית ששאפה מאז ומתמיד להתפשט בעולם. הוא מציין כי רוב המוסלמים כיום אינם ערבים.

ההתפשטות נעשתה בשתי דרכים. הדרך האחת היא מלחמה וכיבוש, שאפיינה את ימי הביניים, בדומה לנצרות באותה תקופה. עם זאת, ד”ר פרידמן טוען כי רוב המתאסלמים לאורך ההיסטוריה עשו זאת מרצון ולא מכפייה. הסיבה לכך היא שהציוויליזציה האסלאמית בימי הביניים הייתה המתקדמת בעולם. ההתאסלמות הייתה שער למוביליות חברתית, להזדמנויות כלכליות ולהשתייכות לתרבות הדומיננטית והמפותחת של התקופה. עם זאת, היו גם מקרים של כפייה, כמו גיוס הנערים הכפוי (דוושירמה) באימפריה העות’מאנית או האסלום הכפוי של איראן לשיעה במאה ה־16.

כיום, מסביר ד”ר פרידמן, מדינות מוסלמיות מרכזיות כמו מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות נלחמות באופן פעיל באסלאם הקיצוני ובארגונים כמו האחים המוסלמים. לדבריו, שם נמצא האסלאם המתון.

זרמים וקהילות באסלאם

האסלאם הסוני, המהווה את הרוב בעולם המוסלמי, לא התפצל כמעט. עם זאת, גם בתוכו יש גוונים. לצד האסלאם הרציונלי וההלכתי, התפתח זרם מיסטי המכונה “סופיות”. הסופים מדגישים את חשיבות האהבה לאל ומשתמשים במוזיקה, ריקוד ומנטרות כדי להתקרב אליו. הם מאמינים ב”ג’יהאד הנפש”, המאבק הפנימי ביצרים הרעים, כג’יהאד החשוב ביותר.

באסלאם הסוני יש ארבע אסכולות הלכה (מד’הב), שההבדלים ביניהן קטנים יחסית: החנפית (הנחשבת למתונה ביותר), השאפעית (הנפוצה באזורנו), המאלכית (שמרנית) והחנבלית (המחמירה ביותר, נפוצה בסעודיה).

השיעים, לעומת זאת, מאמינים כי ההנהגה נגזלה מיורשו החוקי של מוחמד, עלי בן אבי טאלב. להם יש אסכולת הלכה נפרדת, הג’עפרית, וקיימים הבדלים מסוימים בינם לבין הסונים במצוות ובמנהגים.

ד”ר פרידמן מבהיר כי הכורדים אינם זרם דתי נפרד אלא קבוצה אתנית. רובם סונים, וחלקם משתייכים לזרם הסופי. קהילה נוספת שהוזכרה היא האחמדים, זרם שהתפתח מהאסלאם ודוגל בהפצת הדת בדרכי שלום בלבד, תוך התנגדות מוחלטת לאלימות.

מדינה מוסלמית חילונית

בתשובה לשאלה האם יכולה להתקיים מדינה מוסלמית חילונית, ד”ר פרידמן מביא את טורקיה של אטאטורק כדוגמה שהצליחה, ואת איראן של השאה כניסיון שנכשל. הוא מציין כי רוב הדיקטטורות הערביות במאה ה־20 (מצרים, סוריה, עיראק) היו חילוניות בחוקיהן, גם אם החוקה קבעה שהנשיא חייב להיות מוסלמי. עם זאת, קשה לקבוע אם מדינה מוסלמית חילונית יכולה להיות גם דמוקרטית, מכיוון שכמעט ואין דמוקרטיות בעולם הערבי.

בריתות על בסיס דתי

ד”ר פרידמן מביע ספקנות רבה לגבי יעילותן של בריתות פוליטיות במזרח התיכון המבוססות על דת, כמו הברית המתגבשת בין טורקיה, סעודיה ופקיסטן. לדבריו, בריתות כאלה לא מחזיקות מעמד מכיוון שלכל מדינה אינטרסים שונים ולעיתים מנוגדים. הוא מציין כי אין חזית סונית מאוחדת נגד איראן, וכי גם “ציר ההתנגדות” השיעי בהובלת איראן התגלה כלא אמין, כאשר כל צד דואג לעצמו. ההיסטוריה של האזור, הוא מסכם, רצופה בבריתות שנכשלו ובבגידות.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מגעים חשאיים במזרח התיכון

בפרק זה מתארח ד”ר חיים קורן, דיפלומט ותיק מאוניברסיטת רייכמן שכיהן כשגריר ישראל במצרים ובדרום סודאן. הפרק עוסק במנגנונים של יצירת קשרים ראשוניים בין מדינות עוינות, וכיצד מגעים חשאיים מבשילים לכדי יחסים דיפלומטיים. הדיון נפתח בעקבות דיווח על פגישה חשאית בין ראש המוסד לשר החוץ הסורי.

דיפלומטיה של ביטחון

לדברי ד”ר חיים קורן, יצירת מגעים חשאיים בין ישויות עוינות היא נוהל דיפלומטי ותיק, שנולד מתוך אינטרסים משותפים, לרוב ביטחוניים. הוא מסביר כי מדיניות החוץ של ישראל עוצבה מראשיתה על־ידי תפיסת הביטחון של דוד בן־גוריון. בן־גוריון הבין שללא ביטחון, המדינה הצעירה לא תוכל להתקיים, ולכן העדיף את שיקולי הביטחון על פני כל שיקול אחר. כתוצאה מכך, גופי הביטחון, ובראשם המוסד, הפכו לזרוע מרכזית בניהול קשרי החוץ של ישראל, במיוחד בערוצים חשאיים ועם גורמים שאינם מדינות ריבוניות באופן רשמי.

ברית הפריפריה

ד”ר קורן מסביר כי בן־גוריון יזם אסטרטגיה שזכתה לכינוי “ברית הפריפריה”, במטרה לשבור את הבידוד המדיני שכפו מדינות ערב על ישראל. הרעיון היה ליצור קשרים עם מדינות וישויות לא־ערביות במעגל השני והשלישי סביב ישראל. על דרך האלימינציה, זוהו שותפות פוטנציאליות כמו איראן וטורקיה (מדינות מוסלמיות לא־ערביות) ואתיופיה (מדינה נוצרית). בנוסף, ישראל יצרה קשרים עם קבוצות מיעוט באזור, כמו המרונים בלבנון והנוצרים בדרום סודאן. לדבריו, חלק מהמגעים הללו הצליחו, כמו עם איראן שלפני המהפכה, וחלקם פחות, כמו עם הנוצרים בלבנון. קשרים אלו, גם אם לא הבשילו ליחסים מלאים, יצרו בסיס לשיתופי פעולה עתידיים. למשל, הקשרים עם מרוקו אפשרו לה לארח את הפגישות החשאיות בין משה דיין לנציגיו של סאדאת, שסללו את הדרך להסכם השלום עם מצרים.

המוסד כזרוע דיפלומטית: סיפורה של דרום סודאן

כדי להדגים את התהליכים הללו, ד”ר קורן מביא את סיפורה של דרום סודאן. בשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, פנה מנהיג המורדים בדרום סודאן, ג’וזף לאגו, לראש שלוחת המוסד בקניה. הוא ביקש את עזרת ישראל במאבקם נגד ממשלת סודאן, בטענה ש”הערבים הסודנים רוצים להשמיד אותנו כפי שהערבים רוצים להשמיד אתכם”. ראש המוסד דאז הביא את לאגו בחשאי לפגישה עם ראש הממשלה גולדה מאיר.

בעקבות הפגישה, שלחה ישראל משלחת בראשות איש המוסד דוד בן־עוזיאל (שכונה “טרזן”) כדי לבחון את השטח. המשלחת המליצה לסייע למורדים, והאינטרס הישראלי היה להעסיק את מצרים, שתמכה במשטר בסודאן, בחזית נוספת, ובכך להסיט את משאביה ממלחמת ההתשה נגד ישראל. הקשר נשמר לאורך עשרות שנים, ובשנת 2011, כשהתאפשרה הקמתה של מדינת דרום סודאן העצמאית, ישראל הייתה מהמדינות הראשונות להכיר בה. לדברי ד”ר קורן, התהליך ארך 43 שנים, והוא מדגים את חשיבות הסבלנות והראייה לטווח ארוך בדיפלומטיה. עד היום, דרום סודאן היא אחת המדינות היחידות התומכות בישראל באופן עקבי בהצבעות באו”ם.

המגעים עם סוריה והאבולוציה של ג’ולאני

בהקשר הסורי הנוכחי, טוען ד”ר קורן כי המגעים עם אחמד חוסיין א־שרע, המכונה אבו מוחמד אל־ג’ולאני, אינם חדשים. הוא מסביר כי לישראל היה שיתוף פעולה עם ג’ולאני עוד כשהיה מנהיג ג’בהת א־נוסרה, שלוחת אל־קאעידה בסוריה. במסגרת זו, ישראל העניקה סיוע רפואי לפצועים מאנשיו. לדבריו, ג’ולאני זוכר את הסיוע הזה, וההיכרות המוקדמת, שהתבססה על אינטרס משותף נגד משטר אסד, היא הבסיס למגעים הנוכחיים.

ד”ר קורן סבור שג’ולאני עובר תהליך של שינוי תדמית, ומנסה להציג את עצמו כמנהיג סורי לאומי ולא כטרוריסט איסלאמי. הוא אינו בובה של טורקיה, אלא מנהיג שמבין את האינטרסים הסוריים ומנסה לקדם אותם, גם אם הדבר כרוך בדיאלוג עם ישראל.

מפילגש לידועה בציבור

ד”ר קורן מתאר את התפתחות היחסים החשאיים של ישראל בעזרת מטאפורה של מעבר ממצב של “פילגש” למעמד של “ידועה בציבור”. בעבר, מדינות רבות העדיפו לשמור על קשרים חשאיים עם ישראל מחשש לתגובת העולם הערבי. הסכמי אברהם, לדבריו, שינו את המצב, וכיום מדינות כמו איחוד האמירויות ומרוקו אינן מתביישות בקשרים הפומביים עם ישראל. מעמדה של ישראל השתנה, והיא אינה נתפסת עוד כמצורעת. לכן, גם מדינות שבעבר נמנעו מקשר גלוי, מוכנות כיום לבחון אותו. הוא מדגיש כי המפתח להצלחת תהליכים כאלה הוא סבלנות, חשאיות, והימנעות מהדלפות שעלולות להרוס את בניית האמון.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הכנסייה הקתולית וישראל: יחסים מורכבים

האורח בפרק הוא האב דוד נויהאוז, כהן דת קתולי ומרצה למקרא. בשיחה עם בוריס גורליק, הוא סוקר את התפתחות היחסים בין הכנסייה הקתולית לבין מדינת ישראל, החל מהצהרת בלפור ועד ימינו, ומסביר את העמדה הרוחנית והמדינית של הוותיקן כלפי הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

כהן, לא כומר

בתחילת השיחה, האב דוד נויהאוז מסביר מדוע הוא מקפיד על התואר “כהן דת” ולא “כומר”. לדבריו, המילה “כומר” מופיעה בתנ”ך כשבע פעמים, ובכל פעם היא משמשת כמילת גנאי לעובדי אלילים. לעומת זאת, המילה “כהן” היא מונח ניטרלי המתאר תפקיד. נוצרים דוברי עברית מעדיפים את התואר “כהן” מכיוון שהם רואים בעצמם עובדי אלוהים אחד, ולא עובדי אלילים.

נויהאוז מתייחס גם לסוגיית השילוש הקדוש. הוא מסביר שנוצרים דוברי עברית וערבית מעדיפים לדבר על “הרז של אלוהים אחד”, המתגלה לבני האדם כאב, כבן וכרוח הקודש, כדי להדגיש את אחדות האל אל מול הפולמוס היהודי והמוסלמי.

עמדת הוותיקן לפני קום המדינה

לדברי נויהאוז, כדי להבין את יחס הכנסייה הקתולית לישראל, יש לחזור לתקופה שלאחר הצהרת בלפור ב־1917. מכיוון שהכנסייה היא מוסד היררכי, עמדתה הרשמית נקבעת על־ידי האפיפיור והכס הקדוש. כבר ב־1922, בתגובה לתוכניות שהוצגו בפני חבר הלאומים, הביע הוותיקן עמדה ברורה: אין לו התנגדות למתן שוויון זכויות ליהודים בארץ ישראל, אך הוא אינו יכול לתמוך במצב שבו יהיו להם זכויות יתר על פני קבוצות אחרות.

נויהאוז מדגיש שההתנגדות לא נבעה מסיבות תיאולוגיות עקרוניות נגד ריבונות יהודית, אלא מחשש לחוסר שוויון. לדבריו, לכנסייה היו שלושה אינטרסים מרכזיים בארץ הקודש: פרשנות הכתובים, הדאגה למקומות הקדושים והגנה על הקהילות הנוצריות המקומיות. הקמת מדינת ישראל ומלחמת 1948, שגרמו לעזיבת נוצרים רבים, נתפסו כאיום על אינטרסים אלה.

אחרי השואה: פיוס עם העם היהודי

לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה הכנסייה להתמודד עם חלקה בשואה. תהליך זה הוביל לרצון עמוק לפיוס עם העם היהודי. המפנה המשמעותי התרחש לאחר מותו של האפיפיור פיוס ה־12 ועלייתו של יוחנן ה־23, שהיה ידוע ביחסו החם ליהודים. הוא כינס את ועידת הוותיקן השנייה, שהובילה ב־1965 לפרסום המסמך “נוסטרה אטאטה”. מסמך זה חולל מהפכה ושינה את יחס הכנסייה לעם היהודי מתורת בוז לתורת כבוד. עם זאת, המסמך לא התייחס למדינת ישראל, והוותיקן המשיך לא להכיר בה רשמית, בטענה שגבולותיה אינם מוכרים.

כינון יחסים דיפלומטיים

השינוי ביחס למדינת ישראל החל בשנות התשעים, בעקבות תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. לדברי נויהאוז, כשהצדדים החלו לדבר, הכנסייה ראתה בכך הזדמנות. ב־1994 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לכס הקדוש. במקביל, פעל הוותיקן לכינון יחסים עם אש”ף, וב־2015 הכיר במדינת פלסטין.

ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2000 ביטא את עמדת הוותיקן החדשה. הביקור תוכנן בקפידה כדי להראות דאגה וכבוד לשני הצדדים: האפיפיור ביקר ביד ושם ובכותל המערבי, אך גם נפגש עם יאסר ערפאת וביקר במחנה פליטים.

תפקיד הכנסייה: שפה של שלום

בוריס שואל האם הכנסייה יכולה לשמש כמתווכת בסכסוך. נויהאוז משיב שהכנסייה אינה רואה בעצמה מעצמה פוליטית, אלא רוחנית. תפקידה אינו תיווך פוליטי, אלא ניסוח שפה של כבוד, הכרה ושוויון, שתאפשר עתיד טוב יותר. הוא מזכיר את תפילת השלום שערך האפיפיור פרנציסקוס בוותיקן ב־2014 עם שמעון פרס ומחמוד עבאס, כדוגמה למאמצים אלה.

בניגוד לדעתו של בוריס, נויהאוז טוען שהסכסוך אינו דתי במהותו אלא לאומי, בין הלאומיות היהודית ללאומיות הפלסטינית, שנולדו שתיהן במאה ה־19. לטענתו, לאומיות דתית היא מסוכנת במיוחד, מכיוון שהיא מייחסת את תביעותיה לרצון האל. בסיום, הוא חולק את סיפורו האישי: הוא נולד למשפחה יהודית בדרום אפריקה, עלה לישראל, ובבגרותו הפך למאמין בישוע והצטרף לכנסייה הקתולית.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

אירועי 7 באוקטובר בראי הקולנוע הפלסטיני

בפרק זה מתארח סגן־אלוף במילואים אבי שלו, מחבר הספר “יומן אל־קאסמי” וחוקר תרבות ערבית. שלו מנתח את אירועי 7 באוקטובר דרך הפריזמה של סדרת טלוויזיה פלסטינית בשם “קַבְּדַת אל־אחראר”, ששודרה כשנה וחצי לפני המתקפה. לדבריו, הסדרה לא רק חזתה באופן מצמרר את פרטי המתקפה, אלא גם חושפת את עומק הכישלון המודיעיני הישראלי, שנבע מאי־הבנה תרבותית עמוקה של החברה הפלסטינית ושל חמאס.

הסדרה “קבדת אל־אחראר”

אבי שלו פותח בתיאור הסדרה “קבדת אל־אחראר” (“אחיזת בני החורין”), סדרת רמדאן שהפיק חמאס ושודרה באביב 2022. הסדרה, בת 30 פרקים, עוסקת בהכנות של חמאס למלחמה בישראל. הפרק האחרון מתאר מתקפת פתע על יישובי מערב הנגב, הדומה להפליא למתקפת 7 באוקטובר. נראים בה, בין היתר, מחבלי נוח’בה במדי צה”ל, מארבים על צירים, שימוש בטנדרים, חטיפת חיילים וכיבוש מפקדת אוגדת עזה. הסדרה מסתיימת בהורדת דגל ישראל מהבסיס והנפת דגל פלסטין.

שלו מציין כי כחצי שנה לאחר שידור הסדרה, העניק לה יחיא סינוואר פרס בטקס חגיגי בעזה. בנאומו, אמר סינוואר שכל מה שנראה בסדרה הוא תוכניתה של הזרוע הצבאית, וכי בכוונתו לממש אותה במציאות. בתגובה לשאלת בוריס, שלו מאשר כי גורמי פת”ח ביקרו את הסדרה בזמן אמת וטענו שהיא מופרכת ודמיונית.

כישלון מודיעין הכוונות

לטענת שלו, הסדרה היא דוגמה מרכזית לכישלון המודיעיני הישראלי, שהתמקד ב”מודיעין יכולות” (איתור מטרות, זיהוי אויב) והזניח את “מודיעין הכוונות” (הבנת המנטליות, התרבות והתפיסות של הצד השני). מערכת הביטחון הישראלית דבקה בקונספציה שלפיה חמאס מורתע ומתעניין בעיקר ברווחה כלכלית ובשיפור חיי תושבי עזה. שלו מזכיר את ראש אמ”ן לשעבר, אהרן חליוה, שאמר לאחר המתקפה כי גם אם היה מקבל מידע קונקרטי על מלחמה קרבה, לא היה מאמין לו משום שהוא סתר את התפיסה הרווחת.

בוריס מעיר כי קל לנתח דברים בדיעבד, וכי קהילת המודיעין מוצפת במידע ואינה יכולה לשנות את תפיסת עולמה בעקבות כל פריט מידע. שלו מסכים כי הדבר מורכב, אך טוען שהבעיה המרכזית היא בדרך שבה ישראל מנתחת מידע.

הפער בין מודיעין גלוי למודיעין סודי

שלו מסביר כי קהילת המודיעין הישראלית, המשקפת תרבות מערבית, מעניקה חשיבות עליונה למידע סודי שהושג באמצעים טכנולוגיים (סייבר, האזנות) ומזלזלת במודיעין גלוי (OSINT). התפיסה היא שאת האמת אומרים בחדרי חדרים, ואילו הצהרות פומביות הן בגדר “וסח של ערבים”, הגזמות ושקרים.

לעומת זאת, התרבות הערבית המסורתית היא “תרבות בושה” בעלת “מיקוד שליטה חיצוני”. בתרבות כזו, למה שנאמר ונעשה במרחב הציבורי יש משקל מכריע, לעיתים יותר מהאמת העובדתית. הקונספציה הישראלית התבססה על שיחות בארבע עיניים של קציני מתפ”ש עם גורמים עזתיים, בעוד שהתבטאויות פומביות של בכירי חמאס, נאומים במסגדים והפקות כמו הסדרה “קבדת אל־אחראר” זכו להתעלמות.

הונאה והסברה פנימית

לדברי שלו, הסדרה לא נועדה רק לאיים על ישראל, אלא שימשה בעיקר ככלי הסברה פנימי של חמאס כלפי תומכיו. היא נועדה להסביר את הסתירה בין האידאולוגיה הג’יהאדיסטית של הארגון לבין המציאות של שקט ביטחוני ותיאום עם ישראל. המסר של הסדרה לקהל העזתי היה שכל השקט וההקלות הכלכליות הם חלק מתוכנית הונאה מתוחכמת, שבסופה תבוא מתקפת פתע.

שלו מביא דוגמאות מהסדרה: דמות הנבל היא סוחר עזתי שמשתף פעולה עם השב”כ, שותה אלכוהול ומתעלל באחותו. הוא מייצג את השחיתות שבקשרים הכלכליים עם ישראל, וחמאס מעביר מסר שהוא יבוא עמו חשבון. דמות אחרת היא בכיר בסייבר של חמאס, שאשתו וחותנתו חושדות בו שהוא עובד עד מאוחר כי התחתן עם אישה שנייה. הוא מסביר להן שיש תוכנית סודית שהוא אינו יכול לחשוף. המסר הוא: סמכו עלינו, יש לנו תוכנית גדולה.

פערי תרבות והשלכותיהם

שלו טוען שהפער התרבותי הוא לב הבעיה. הוא מציין את פירוק יחידת “חצב” (יחידת האיסוף הגלוי של 8200) כדוגמה לזלזול במודיעין הגלוי. הוא מסביר כי בתרבות הישראלית, מידע “שהודלף” משיחה פרטית נתפס כאמין יותר מהצהרה רשמית. לעומת זאת, בתרבות הערבית, להצהרה פומבית יש תוקף מחייב. הדוגמה הקלאסית היא יאסר ערפאת, שנהג לומר דברים שונים באנגלית ובערבית, משום שרק לדבריו בערבית הייתה משמעות אמיתית בעיני הקהל שלו.

לסיכום, שלו טוען שההתעלמות מהמסרים הגלויים של חמאס, כמו אלו שהופיעו בסדרה, נבעה מחוסר הבנה עמוק של התרבות הערבית. במקום לראות בהם תוכנית פעולה והצהרת כוונות, ישראל פטרה אותם כרעשי רקע לא משמעותיים.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הפלישה העיראקית לכווית: סוף הפאן-ערביות

בפרק זה מארח בוריס גורליק את פרופ׳ אמציה ברעם לשיחה על פלישת עיראק לכווית בשנת 1990. פרופ׳ ברעם מנתח את הסיבות שהובילו את סדאם חוסיין לפלוש למדינה השכנה, את השלכות המהלך על העולם הערבי, ואת התפנית שעבר משטרו של סדאם בעקבות המלחמה.

מכת המוות לפאן-ערביות

לדברי פרופ׳ ברעם, הפלישה העיראקית לכווית ב-2 באוגוסט 1990 הייתה מכת מוות לרעיון הפאן-ערביות החילונית, ששלט בעולם הערבי מאז שנות ה-50. הוא מסביר שהיו מכות קודמות לרעיון, כמו התפרקות האיחוד בין מצרים לסוריה ב-1961 והסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979, שהוציא את מצרים מהסולידריות הפאן-ערבית. עם זאת, הפלישה לכווית הייתה קטלנית במיוחד, מפני שהיא החליפה את חזון האיחוד הוולונטרי והאידילי באימפריאליזם ערבי כוחני של מדינה ערבית אחת נגד אחרת. החלום על אחדות מתוך רצון חופשי התנפץ.

הזעזוע בעולם הערבי היה עמוק כל כך, עד שמדינות ערביות כמו סוריה ומצרים שלחו כוחות צבא להילחם לצד ארצות הברית נגד צבא עיראק. בנוסף, המלחמה הובילה את סוריה, בהנהגת חאפז אל-אסד, להיכנס למשא ומתן ישיר עם ישראל בוועידת מדריד ב-1991. בכך, גם סוריה זנחה את הסולידריות הפאן-ערבית לטובת אינטרס לאומי סורי. פרופ׳ ברעם טוען שכאשר הפאן-ערביות החילונית ירדה מגדולתה, עלה כוחו של האסלאם הפוליטי.

הסיבות לפלישה

פרופ׳ ברעם מפרט שורה של סיבות שהובילו את סדאם חוסיין להחלטה לפלוש לכווית.

• מצוקה כלכלית: מלחמת איראן-עיראק הסתיימה בניצחון עיראקי, אך היה זה ניצחון פירוס. עיראק יצאה מהמלחמה עם חוב של 80 מיליארד דולר, כלכלה הרוסה, אבטלה גואה, ותשתיות חרבות, בעיקר באזורים השיעיים בדרום. הכנסות המדינה מנפט צנחו דרמטית.
• התנהלות כווית: סדאם היה זקוק נואשות לכסף. הוא ביקש מכווית לוותר על חוב של 10 מיליארד דולר שעיראק הייתה חייבת לה, אך הכוויתים סירבו. במקביל, כווית והאמירויות הציפו את שוק הנפט ובכך הורידו את מחיריו, מה שפגע עוד יותר בהכנסותיה של עיראק. סדאם ראה זאת כעלבון אישי וכפעולה עוינת.
• שיקולים אסטרטגיים: סדאם ראה בכיבוש כווית פתרון לשתי בעיות אסטרטגיות. ראשית, הוא שאף להשיג נמל מים עמוקים ורציני על המפרץ הפרסי, שכן רצועת החוף של עיראק הייתה צרה ופגיעה. שנית, הוא תכנן להשתלט על נכסיה של כווית, שהוערכו אז בכ-100 מיליארד דולר, ובכך לפתור את משבר החובות של ארצו.
• אור ירוק מארצות הברית (כביכול): בפגישה עם שגרירת ארצות הברית בבגדאד, אפריל גלספי, זמן קצר לפני הפלישה, אמר לה סדאם שאם הדיפלומטיה תיכשל, הוא ישתמש בכוח נגד כווית. לדברי פרופ׳ ברעם, השגרירה השיבה שארצות הברית אינה מתערבת בסכסוכי גבול בין מדינות ערביות. סדאם ככל הנראה פירש זאת כמתן היתר לפעולה צבאית.
• אישיותו של סדאם: פרופ׳ ברעם מתאר את סדאם כ”גאון מרושע” שפותר בעיות בדרך אלימה. הוא מספר כיצד בפרופיל פסיכו-היסטורי שערך לסדאם עוד בשנת 1988, הוא והפסיכיאטר אלי ויצטום הגיעו למסקנה שסדאם יחפש מלחמה חדשה בקרוב.

המלחמה והתבוסה

סדאם תכנן את הפלישה בסודיות מוחלטת. הוא לא שיתף בתוכנית את שר ההגנה או את הרמטכ”ל, אלא רק את מפקד “משמר הרפובליקה”, הכוח המובחר של צבאו. הכוחות נשלחו לגבול במסווה של תרגיל וכבשו את כווית תוך כ-36 שעות.

הפלישה הובילה להתערבות בינלאומית בראשות ארצות הברית. פרופ׳ ברעם מציין שהאמריקאים נמנעו מלהמשיך לבגדאד ולהפיל את משטרו של סדאם משתי סיבות עיקריות, כפי שהסביר לו שר החוץ האמריקאי לשעבר לורנס איגלברגר: חשש מהסתבכות צבאית ארוכה בעיראק, והיעדר לגיטימציה בינלאומית למהלך כזה, שחרג מהמנדט של האו”ם לשחרור כווית.

המרד השיעי והתפנית האסלאמית

מיד לאחר התבוסה, פרצה בדרום עיראק התקוממות שיעית אדירה. המורדים, ששמעו דיווח שקרי ב-BBC כאילו סדאם נמלט מהמדינה עם אוצרותיה, האמינו שהמשטר התמוטט. סדאם דיכא את המרד באכזריות אדירה, ובטבח נרצחו בין 100 ל-200 אלף איש, רובם שיעים.

הקרע העמוק עם האוכלוסייה השיעית, יחד עם המשבר הכלכלי והבידוד הבינלאומי, הובילו את סדאם לזנוח את האידיאולוגיה החילונית של מפלגת הבעת’ ולפתוח ב”מערכת אמונה” חדשה, קמפיין של אסלאמיזציה במדינה. מטרתו הייתה בעיקר לפייס את השיעים ולמצוא בסיס משותף חדש לשלטונו. פרופ׳ ברעם סבור שתפנית זו לא נבעה מאמונה דתית אמיתית של סדאם, אלא הייתה מהלך אינסטרומנטלי. הוא מביא כראיה לכך מסמך סודי שבו סדאם כתב מכתב אישי לאלוהים, ובמקביל תועד שותה משקה שנראה כערק עם בכירי משטרו, כדי לאותת לחבריו החילונים שהוא עדיין אחד מהם.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סאמר סינג׳לאווי על בחירות, מנהיגות פלסטינית חדשה ועתיד הסכסוך

בפרק זה מתארח סאמר סינג׳לאווי, פעיל פוליטי פלסטיני המגדיר את עצמו כאיש אופוזיציה ופועל למען דמוקרטיה בחברה הפלסטינית ודיאלוג עם ישראלים. סינג׳לאווי הוא ממייסדי התנועה הפוליטית “הדרך החדשה” (אל־מסאר אל־ג’דיד). הוא סוקר את המערכת הפוליטית הפלסטינית לקראת הבחירות הקרובות, מנתח את מצבם של פת”ח וחמאס, ומציג את חזונו לפתרון הסכסוך, המבוסס על שינוי פנימי פלסטיני, בניית אמון ושכנוע הציבור הישראלי.

המערכת הפוליטית הפלסטינית והבחירות שבפתח

לדברי סאמר סינג׳לאווי, המערכת הפוליטית הפלסטינית כוללת בחירות לנשיאות ובחירות למועצה המחוקקת (הפרלמנט). הבחירות האחרונות לנשיאות התקיימו ב־2005, ובהן נבחר מחמוד עבאס, נציג פת”ח, לקדנציה של ארבע שנים, אך מאז לא התקיימו בחירות נוספות. בבחירות לפרלמנט ב־2006 זכה חמאס ברוב, וב־2007 השתלט בכוח על רצועת עזה. מאז, קיימת הפרדה שלטונית בין ממשלת חמאס בעזה לרשות הפלסטינית בראשות עבאס בגדה. סינג׳לאווי מוסיף כי ב־2013 ביטל עבאס את המועצה המחוקקת ומאז הוא שולט בגדה באמצעות צווים נשיאותיים.

כעת, לאחר לחץ פנימי ובין־לאומי, נקבע תאריך לבחירות חדשות ל־31 ביולי, לאחר הבחירות בישראל. התכנון הוא שהבחירות יתקיימו במקביל בגדה ובעזה.

אתגרים לוגיסטיים: ירושלים ועזה

סינג׳לאווי מסביר כי קיום הבחירות נתקל בכמה אתגרים. במזרח ירושלים, ההצבעה תלויה באישור ישראלי לשימוש בסניפי הדואר, כפי שהיה בעבר. אם ישראל לא תאשר זאת, הוא מציע כפתרון הצבעה אלקטרונית. אתגר נוסף הוא ברצועת עזה, שם האוכלוסייה מפוזרת כעת בשלושה ריכוזים גדולים. לדבריו, ניתן לפתור זאת באמצעות הקמת שלושה מרכזי בחירות אזוריים.

הוא מעריך שחמאס יאפשר את קיום הבחירות, מכיוון שהארגון פשט את הרגל כלכלית ואינו מעוניין להמשיך לשאת באחריות השלטונית על הרצועה. לדבריו, חמאס מוכן להעביר את השליטה, כולל המשטרה המקומית, לוועדה לאומית שתנהל את עזה, אך השיחות בנושא נתקעו סביב דרישת ישראל והאמריקנים לפירוז הרצועה מנשק כתנאי מקדים.

מפת הכוחות הפוליטית

סינג׳לאווי טוען שהציבור הפלסטיני מאס הן בשלטון חמאס, שהביא הרס על עזה, והן בשלטון עבאס, הנגוע בשחיתות. בתשובה לשאלת בוריס על סקרים המראים תמיכה בחמאס, סינג׳לאווי מביע ספקנות כלפי מהימנותם וטוען שרק קלפי אמיתית תשקף את רצון העם.

להערכתו, לפת”ח בראשות עבאס יש בסיס תמיכה של כ־25 עד 30 אחוזים, הנשען על עשרות אלפי עובדי מנגנוני הביטחון ומאות אלפי עובדי הרשות. גם חמאס, שלדעתו ימצא דרך להשתתף בבחירות, יזכה לכ־25 אחוזים. פירוש הדבר הוא שכ־50 אחוזים מהמצביעים מחפשים אלטרנטיבה חדשה. בין הכוחות החדשים הוא מונה את הזרם של מוחמד דחלאן ואת תנועתו שלו, “הדרך החדשה”, ומקווה לשינוי משמעותי בהנהגה.

“הדרך החדשה”: לשכנע את הישראלים, לא ללחוץ עליהם

התפיסה של “הדרך החדשה”, מסביר סינג׳לאווי, מבוססת על ביקורת עצמית פלסטינית. במקום להרצות לישראלים, על הפלסטינים לבחון את טעויותיהם. האסטרטגיה של שימוש באלימות וגיוס לחץ בין־לאומי נגד ישראל נכשלה. הדרך היחידה להשיג תוצאות היא לשכנע את הציבור הישראלי, ולא לנסות לכפות עליו פתרון. לדבריו, קל יותר לדבר ישירות עם הישראלים, שנמצאים במרחק קילומטרים ספורים, מאשר לנסות לגייס את וושינגטון או פריז.

סינג׳לאווי טוען כי ביטחון אסטרטגי לישראל יושג רק באמצעות מהלכים דיפלומטיים והסדר אזורי. לכן, על כל הנהגה פלסטינית עתידית להציב את ביטחונה של ישראל בבסיס האסטרטגיה הלאומית הפלסטינית, וזאת מתוך הבנת האינטרס הפלסטיני.

חזון לעתיד: שתי מדינות ושיתוף פעולה

סינג׳לאווי קורא לשינוי הנרטיב הפלסטיני. לדבריו, על הפלסטינים להכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ, קשר שלטענתו מוזכר גם בקוראן. במקביל, על הישראלים להכיר בכך שמעולם לא היו לבד בארץ. הפתרון אינו “או אנחנו או הם”, אלא חיים משותפים.

הוא מציע חזון של “שתי מדינות חכמות”, שבו מתנחלים שירצו להישאר ביהודה ושומרון יוכלו לעשות זאת כאזרחים במדינה פלסטינית, בדומה למעמד המיעוט הערבי בישראל. הוא אף מדמיין ברית צבאית שבה צה”ל יתבקש להגן על גבולות שתי המדינות, מה שיאפשר לישראל ולפלסטינים להתמקד יחד באויבים המשותפים באזור, כמו איראן. סינג׳לאווי מספר על פגישה שקיים לאחרונה עם מנהיגים מהציונות הדתית, וטוען כי דווקא שם מצא קרקע פורייה לשיח וסיכוי גדול יותר לשלום מאשר בקרב חוגים אחרים בישראל.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

ד”ר ירון פרידמן על איראן שאחרי ח’אמנאי, עתיד סוריה והעדה העלאווית

בפרק זה, המבוסס על שאלות מאזינים, מתארח ד”ר ירון פרידמן, מרצה לערבית באוניברסיטת חיפה, חוקר השיעה והעדה העלאווית, ומייסד־שותף של הפודקאסט. השיחה, שהוקלטה ב־8 ביולי, עוסקת במאבקי הכוח באיראן לאחר מות המנהיג העליון, במצבה החדש של סוריה תחת שלטון המורדים, בעתידו של חזבאללה, ובגורל העדה העלאווית.

שלוש רשויות מתחרות באיראן

לדברי ד”ר פרידמן, לאחר חיסולו של המנהיג העליון ח’אמנאי, עידן ה”ולאית אל־פקיה”, שלטון איש הדת הבכיר, הגיע לקיצו. כעת מתנהל באיראן מאבק כוחות בין שלושה מוקדים עיקריים. הראשון הוא הנשיא המתון מסעוד פזשכיאן, ששם בראש סדר העדיפויות את הכלכלה וחתירה להסכם מהיר עם ארצות הברית כדי להקל על המשבר החמור במדינה. מולו ניצב הקו הניצי של משמרות המהפכה, בהובלת אחמד וחידי, האיש החזק באיראן כיום. וחידי מתנגד למשא ומתן ומנסה לחבל בו, למשל באמצעות ירי על מכליות נפט. בין שני הקטבים נמצא יושב ראש הפרלמנט, מוחמד באקר קליבאף, שמוביל את המשא ומתן אך מציב דרישות נוקשות: הוא רוצה הסרת סנקציות, אך גם להשאיר את תוכנית הגרעין ואת השליטה במצרי הורמוז בידי איראן.

ד”ר פרידמן סבור כי המשא ומתן מתנהל כ”שיח חרשים”, שכן ארצות הברית דורשת ויתורים שאיראן אינה מוכנה להם. בינתיים, המצור האמריקאי חונק את הכלכלה האיראנית, והמצב כה קשה עד שייתכן שבקרוב לא יהיה כסף אפילו לתרופות. הוא גם מביע חוסר אמון במדינות המתווכות: עומאן, שלדבריו משתפת פעולה עם איראן, פקיסטן וקטאר הפרו־חמאסית.

האם התקיפה הצבאית באיראן הייתה נכונה

בתשובה לשאלת מאזין, טוען ד”ר פרידמן כי הפעולה הצבאית באיראן הייתה בלתי נמנעת, הן בשל התקדמותה של איראן לפצצה גרעינית והן בשל מערך הטילים העצום שלה. הוא מדמה את המצב לטיפול רפואי: התקיפות הראשונות היו כמו מנה דחופה של אנטיביוטיקה, והמלחמה המשותפת עם ארצות הברית הייתה מנה חזקה יותר. אולם כעת, הטיפול הופסק, וה”סרטן” האיראני, כלומר המשטר, ממשיך להתפתח. לדבריו, הפסקת טיפול אנטיביוטי באמצע היא מסוכנת, והדבר נכון גם במקרה של איראן.

העם האיראני והמשטר

בוריס שואל מדוע המשטר, שנחלש משמעותית, עדיין לא נופל למרות ההפגנות. ד”ר פרידמן מסביר שהמכות הצבאיות לא הספיקו כדי לערער את שליטת המיליציות ברחוב. המשטר עדיין מדכא הפגנות וגם מוציא לרחובות תומכים, שלעיתים מקבלים תשלום או מזון כדי להשתתף בהפגנות תמיכה. הוא מוסיף כי למשטר עדיין יש בסיס תמיכה נאמן, בעיקר בקרב שכבות חלשות, דתיות וכפריות, ולכן לא ניתן לקבוע שהרוב באיראן מתנגד למשטר.

סוריה תחת אחמד א־שרע

ד”ר פרידמן סבור כי סוריה תחת המנהיג החדש, אחמד א־שרע, יציבה יותר מכפי שהייתה תחת שלטון אסד. בעוד אסד ייצג מיעוט עלאווי שהיה תלוי לחלוטין ברוסיה ובאיראן, א־שרע מייצג את הרוב הסוני במדינה. אף שהיה בעברו ג’יהאדיסט, הוא מציג את עצמו כמתון ומנסה לאחד את העם הסורי. יציבותו נשענת על תמיכה מטורקיה, והוא רשם הצלחות כמו הפלת משטר אסד, השתלטות על דמשק ועל אזור החוף, וחיסול האוטונומיה הכורדית. אויביו העיקריים כיום הם ארגונים ג’יהאדיסטיים קיצוניים יותר, כמו דאעש, הרואים בו משתף פעולה של ארצות הברית.

סוריה, לבנון וחזבאללה

בניגוד לחשש שכוחות חזבאללה ייכנסו לסוריה, ד”ר פרידמן מעריך שהתרחיש הסביר יותר הוא שאחמד א־שרע ינסה להיכנס ללבנון. חזבאללה נמצא בשפל היסטורי: תקציבו מאיראן נחתך, המעבר היבשתי דרך סוריה נסגר, והוא נאלץ לגייס נערים צעירים לשורותיו. עם זאת, א־שרע הוא מנהיג זהיר, ולדברי ד”ר פרידמן, הוא לא יסתכן בפלישה ללבנון כל עוד אינו בטוח לחלוטין בחולשתו של חזבאללה. פלישה כזו עלולה להצית מלחמת אזרחים אכזרית, שבה הג’יהאדיסטים יטבחו בשיעים, מה שיגרור תגובה איראנית קשה עם ירי טילים על דמשק. תרחיש כזה עלול לדרדר את האזור כולו למלחמה רחבה יותר. בינתיים, המשטר החדש בסוריה חתם על הסכם עם ממשלת לבנון לשיתוף פעולה במלחמה בסמים ובטרור, מהלך שמטרתו לשתק את צירי הפעולה של חזבאללה.

עתיד הפליטים והעדה העלאווית

לדברי ד”ר פרידמן, שיקום סוריה מתחיל באיטיות, עם כספים שזורמים מסעודיה, האמירויות וקטאר. למדינה יש סיכוי להתאושש כלכלית, בניגוד לאיראן החנוקה מסנקציות. חזרת הפליטים מאירופה היא איטית, שכן המדינה עדיין לא יכולה לקלוט אותם, ורבים מהם מזהירים אחרים ברשתות החברתיות לא לחזור.

במקביל, מצבה של העדה העלאווית בסוריה הוא קטסטרופלי. לאחר נפילת משטר אסד, החל מסע נקמה אכזרי נגדם, שכלל מעשי טבח, פיטורים המוניים והפקעת רכוש. ד”ר פרידמן מתאר זאת כ”רצח זוחל”. לעלאווים אין מדינת חסות שתגן עליהם. הקהילות הקטנות בטורקיה ובלבנון מאוימות גם הן. הקהילה היחידה שנמצאת במצב בטוח היא זו שבכפר ע’ג’ר בישראל, שחבריה הם אזרחים ישראלים. לדבריו, העדה העלאווית משלמת כעת את המחיר על 50 שנות שלטון של משפחת אסד, שקידמה אותם וכעת הביאה עליהם את הנקמה.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

היסטוריה וגיאופוליטיקה של מצר הורמוז

בפרק זה מתארחת ד”ר מורן זגה, גיאוגרפית, מזרחנית ומומחית למדינות המפרץ מאוניברסיטת חיפה. השיחה עוסקת בהיסטוריה של מצר הורמוז, בחשיבותו הגיאופוליטית לאורך הדורות, ובכוחות שעיצבו את המרחב עד ימינו.

גיאוגרפיה לפני מזרחנות

ד”ר זגה פותחת ומסבירה מדוע היא מגדירה את עצמה קודם כל כגיאוגרפית ורק אחר כך כמזרחנית. לדבריה, הדיסציפלינה המרכזית שלה היא גיאוגרפיה, והיא בוחנת כיצד המרחב, הטריטוריה, הגבולות, נתיבי הסחר וההגירה השפיעו על ההיסטוריה. התרבות וההתפתחות ההיסטורית הן כלי עזר להבנת המרחב, ולהפך. לטענתה, המפה מספקת תשובות רבות שקשה למצוא בטקסטים היסטוריים. היא מדגישה שהמפה היא תמיד מסמך פוליטי, שכן כל החלטה, כמו את מי להכליל או להדיר, או כיצד לכנות מקום (למשל, המפרץ הפרסי או המפרץ הערבי), היא החלטה פוליטית.

חשיבותו ההיסטורית של המצר

לדברי ד”ר זגה, מצר הורמוז היה תמיד צומת מסחרי מרכזי שדרכו עבר הסחר בין מזרח למערב. המצר נקרא על שם האי הורמוז, שהיה במאות ה־11 עד ה־13 אחד המקומות העשירים בעולם. סחרו בו בדים, תבלינים, זהב ובעיקר פנינים. היא מסבירה שתעשיית הפנינים הייתה “הנפט הקדום” של האזור. תנאי המים הרדודים והחמים בצד הערבי של המפרץ יצרו סביבה אידיאלית לגידול פנינים, ושלייתן הייתה מקור ההכנסה המרכזי של שבטי האזור במשך מאות שנים.

החשיבות האסטרטגית של המצר משכה אליו כוחות רבים לאורך ההיסטוריה. לאחר ממלכת הורמוז המקומית, השתלטו על האזור הפורטוגזים, ואחריהם האימפריה הספווית, העומאנים, שבט הקוואסם מהצד הערבי, ולבסוף הבריטים.

עלייתה ונפילתה של ג’ולפאר (רס אל-ח’ימה)

ד”ר זגה מציינת שבמפות מוסלמיות עתיקות, מהמאה התשיעית והעשירית, מופיעים שמות מוכרים כמו הורמוז ומוסנדם (חצי האי העומאני). שם נוסף וחשוב היה ג’ולפאר, שהייתה עיר נמל בצד הערבי, מול הורמוז. ג’ולפאר היא למעשה רס אל־ח’ימה של ימינו, האמירות הצפונית באיחוד האמירויות.

היא מסבירה שבעבר, ג’ולפאר הייתה הבירה האזורית והמקום החשוב ביותר בחלק הצפוני של המפרץ הערבי. דובאי ואבו דאבי כלל לא הופיעו במפות עד המאה ה־18. שבט הקוואסם, שבירתו הייתה ג’ולפאר, החזיק בצי הימי הגדול באזור לאחר נפילת הפורטוגזים. כוחם אפשר להם להתפשט, לנגוס בשטחים שהיו תחת נאמנות הסולטן של עומאן, ואף להשתלט על חלקים מהחוף הפרסי. התפשטות זו היא הסיבה ההיסטורית לכך שחצי האי מוסנדם הוא כיום מובלעת עומאנית, ללא רצף טריטוריאלי עם עומאן.

נפילתה של ג’ולפאר הגיעה בשנת 1820, כאשר הבריטים השמידו את הצי של הקוואסם. הבריטים כינו את גביית המיסים של הקוואסם מאוניות חולפות “פיראטיות”, בעוד שהקוואסם ראו בכך את מקור פרנסתם הלגיטימי. השמדת הצי שברה את כוחה של משפחת אל־קאסימי, וכיום האמירויות שלה, רס אל־ח’ימה ושארג’ה, נחשבות לחלשות יותר באיחוד.

גבולות, שבטים ומובלעות

בוריס שואל על מצבם של השבטים המפוצלים כיום בין איחוד האמירויות לעומאן. ד”ר זגה משיבה שהגבול בין המדינות הוא גבול בינלאומי מפוקח, עם ביקורת דרכונים, בניגוד לעבר. עם זאת, היא מציינת מקרה ייחודי של מובלעת בתוך מובלעת בשם מדחא־נחווה, אזור שבו הגבול פתוח והמעבר חופשי מתוך הבנה שאין טעם לנהל פרוצדורת גבול מלאה עבור יישוב אחד.

תגובת מדינות המפרץ לתוקפנות האיראנית

לקראת סוף הפרק, בוריס שואל על אירועי תקיפה איראניים שאירעו לאחרונה, ועל התגובה המתונה של מדינות המפרץ, שנראית כחולשה. ד”ר זגה מסבירה שלא הייתה קואליציה מפרצית מאוחדת נגד איראן. ערב הסעודית, כמובילת האזור, חששה מפתיחת חזית נוספת מול החות’ים בתימן. קטר לא שיתפה פעולה, והייתה אכזבה כללית מיכולות ההגנה של ארצות הברית. היא מוסיפה כי מעורבותה של ישראל בסכסוך היוותה גורם מסבך, שכן מדינות כמו ערב הסעודית לא רצו להזדהות בפומבי עם פעולה ישראלית, בניגוד לאיחוד האמירויות שהעדיפה את שיתוף הפעולה הביטחוני.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

התגובות בעולם הערבי להסכם בין ארצות הברית לאיראן

בפרק זה מתארחת מור שפירא, מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון ממרי לתקשורת המזרח התיכון. השיחה עוסקת באופן שבו ההסכם בין ארצות הברית לאיראן מסוקר ומתקבל בעולם הערבי, ובאסטרטגיות החדשות שמדינות האזור מאמצות בעקבותיו.

הסכם זמני ולא סופי

לדברי מור שפירא, כמעט ואין גורמים משמעותיים בתקשורת הערבית הרואים בהסכם הישג אמריקאי. רוב מדינות העולם הערבי אינן שלמות עם ההסכם, והדבר היחיד שמרגיע אותן מעט הוא העובדה שמדובר בהסכם זמני לתקופה של שישים יום, שאינו חתום סופית. התפיסה היא שבמהלך תקופה זו עוד דברים רבים יכולים להשתנות.

חיבוק הדוב של מדינות המפרץ

שפירא מסבירה כי מדינות המפרץ, ובראשן איחוד האמירויות ובחריין, חוות אכזבה עמוקה מארצות הברית, שאותה הן תופסות כ”נמר של נייר”. הן חשו שהאמריקאים לא הגנו עליהן כראוי מפני תקיפות איראניות, שפגעו לא רק בבסיסים אמריקאיים אלא גם בתשתיות אזרחיות כמו בתי מלון ושדות תעופה.

כתוצאה מכך, מדינות אלו עושות חישוב מסלול מחדש. הן אינן יכולות להרשות לעצמן לוותר על החסות האמריקאית, אך הן גם מבינות שאינן יכולות להילחם באיראן באופן ישיר. האסטרטגיה החדשה שלהן היא מה ששפירא מכנה “חיבוק דוב”: יצירת תלות כלכלית הדדית עם איראן כדי להרתיע אותה מתקיפה עתידית.

שלום כלכלי ככלי הרתעה

התפיסה המפרצית, כפי שמתארת אותה שפירא, היא שאם כלכלתה של איראן, שנמצאת על סף התרסקות, תהיה תלויה בכספים, בנמלים ובהשקעות של מדינות המפרץ, לטהראן יהיה הרבה מה להפסיד במקרה של עימות. לכן, מדינות כמו סעודיה ואיחוד האמירויות מיהרו להציע לאיראן הסכמי סחר, השקעות ותיירות. המטרה היא להפוך תקיפה נגדן ללא משתלמת עבור איראן עצמה.

תפקידה של קטר כמתווכת

קטר, לדברי שפירא, היא דוגמה מצוינת למדינה שיישמה אסטרטגיה זו בהצלחה. היא ביצרה את מעמדה כגשר כלכלי ומדיני בין איראן לעולם הערבי, וכתוצאה מכך ספגה את הפגיעה המועטה ביותר. קטר פועלת רבות מאחורי הקלעים, אך יודעת גם לתפוס את מרכז הבמה כשיש צורך, כפי שהודגם בנוכחות הבולטת של ראש ממשלתה בטקס החתימה על ההסכם, בעוד סגן הנשיא האמריקאי נדחק הצידה.

הסיקור באל-ג’זירה ובתקשורת הסעודית

בוריס שואל על הסיקור ברשת אל-ג’זירה הקטרית. שפירא משיבה שהסיקור הפך למורכב יותר מבעבר. הרשת עדיין נותנת במה נרחבת לגורמים איראניים, אך כיום הכתבים גם מקשים עליהם בשאלות נוקבות על הפגיעה במדינות ערב.

בתקשורת הסעודית, לעומת זאת, הקו הכללי זהיר יותר. ישנם קולות המבקרים את ההחלטה שלא לתקוף את איראן, אך הם אינם בזרם המרכזי. האינטרס הכלכלי החזק וההבנה שאיראן חזקה יותר מבחינה צבאית מובילים את סעודיה לנקוט קו של שתיקה יחסית ולא לבקר את ההסכם בפומבי.

הסוגיה הלבנונית

השיחה עוברת לעיסוק בכריכת הסוגיה הלבנונית בהסכם על־ידי איראן. שפירא מציינת כי בניגוד לתפיסה שאיראן מפגינה נאמנות לבעלי בריתה, ישנם שיעים בלבנון שחשים מנוצלים. לטענתם, איראן דואגת בעיקר לפרוקסי שלה, חזבאללה, ולא לאינטרס הלבנוני הרחב. הם רואים את המהלך כ”מעט מדי, מאוחר מדי”.

הרעיון להכניס את סוריה ללבנון

שפירא מנתחת את הרעיון שהעלה טראמפ, שלפיו יש לתת לסוריה “לטפל” בחזבאללה בלבנון. לדבריה, רעיון זה מעיד על חוסר הבנה עמוק של המזרח התיכון. היא מסבירה שמהלך כזה יתעלם מהטראומה הלבנונית מהכיבוש הסורי, ועלול להצית מלחמת אזרחים שתשרת דווקא את חזבאללה, שיציג את עצמו כמגן השיעים מפני “הפולשים הסונים”. בנוסף, היא טוענת כי למשטר הסורי החדש אין את היכולת הצבאית להתמודד עם ארגון כמו חזבאללה.

משבר האמון בארצות הברית

בוריס מציין שורה של מהלכים אמריקאיים בעשורים האחרונים שנתפסו כבגידה בבעלי ברית. שפירא מאשרת כי זוהי תפיסה רווחת בעולם הערבי. ארצות הברית נתפסת כשותפה הפכפכה, שמונעת משיקולים פוליטיים קצרי טווח כמו מחירי הדלק והבחירות בארצות הברית, ולא מתוך מחשבה על ביטחון ארוך טווח באזור. הנשיא טראמפ, במיוחד, נתפס כדמות לא רצינית, ובתקשורת הערבית אף מכנים אותו “כלב שנובח ולא נושך”.

“כוס התרעלה”: ההישרדות כניצחון איראני

מנקודת מבט איראנית, ההסכם מושווה ל”כוס התרעלה” המפורסמת של ח’ומייני, שנאלץ להסכים להפסקת אש במלחמת איראן-עיראק כדי להבטיח את שרידות המשטר. שפירא מסבירה כי עבור האיראנים, עצם ההישרדות הוא הניצחון. הם מכנים זאת “גמישות גבורתית”. המילה “כניעה” (אסתסלאם) אינה קיימת בלקסיקון שלהם, והעיקרון המנחה הוא שהישרדות המשטר קודמת לכל, גם במחיר של פשרות כואבות. לכן, גם אם כלפי חוץ נראה שהם נכנעו, מבחינתם הם ניצחו בכך שהמשטר שרד.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

קרב כרבלא והשפעתו על איראן המודרנית

בפרק מתארחת ד”ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן. השיחה, שהוקלטה ערב יום העשוראא, עוסקת במשמעות של קרב כרבלא ומות האימאם חוסיין עבור השיעים. ד”ר עילם גינדין מנתחת את השורשים המיתולוגיים של הסיפור, את השפעתו על המנטליות של המשטר האיראני, ואת האופן שבו הוא בא לידי ביטוי בקרעים הפנימיים בצמרת, במשא ומתן עם המערב ובתפיסת השלטון והחוקה.

הקרע בצמרת האיראנית

לדברי ד”ר עילם גינדין, יום העשוראא רלוונטי במיוחד להבנת אירועים אקטואליים באיראן. היא מצביעה על אי־הוודאות סביב מצבו של מוג’תבא ח’אמנהאי, בנו של המנהיג העליון המנוח. מאז ניסיון ההתנקשות בחייו, מוג’תבא לא נראה בציבור, ויש דיווחים סותרים על מצבו. בעוד גורמים המזוהים עם משמרות המהפכה מדליפים כי פניו הושחתו, הערוצים הרשמיים ממשיכים לפרסם הודעות בשמו.

היא מסבירה כי הוואקום הזה תורם לקרע גלוי בין הממשל, בראשות הנשיא פזשכיאן, לבין משמרות המהפכה. היא מביאה דוגמאות לכך: הנשיא התנצל בפני מדינות המפרץ על ירי רקטות, ושעות ספורות לאחר מכן משמרות המהפכה שיגרו ירי נוסף. באופן דומה, לאחר שהושג מזכר הבנות לפתיחת מצרי הורמוז, משמרות המהפכה ירו לעבר ספינות במפרץ. גורמים קיצוניים כמו סעיד ג’לילי, המבטא את עמדת משמרות המהפכה, אף הטילו ספק פומבי בכך שמוג’תבא עומד מאחורי ההחלטות המתקבלות בשמו, ודרשו הוכחה בקול או בווידאו להסכמתו למשא ומתן.

משא ומתן ככניעה

בוריס שואל מדוע האיראנים רואים במזכר ההבנות האחרון עם המערב ויתור משפיל, בעוד במערב הוא נתפס ככניעה איראנית מוחלטת. ד”ר עילם גינדין מסבירה כי עבור הזרם הקיצוני, עצם ניהול המשא ומתן עם “רוצחי המנהיג” הוא השפלה עמוקה ובגידה בהבטחה לנקום את דמו.

היא מתארת טקטיקה איראנית המכונה “מיקוח צורפים”. בשיטה זו, צד אחד (משמרות המהפכה) מציג עמדה קיצונית כדי לגרום לעמדת הצד השני (הממשל) להיראות כפשרה סבירה, גם אם היא עדיין גבוהה מאוד. ייתכן שההפגנות נגד ההסכם באיראן הן חלק מהצגה כזאת, שנועדה להראות למערב את הלחץ הפנימי שבו נתון הממשל. עם זאת, היא סבורה שהקרע בצמרת הוא גם אמיתי, ומבוסס על חיכוכים ממשיים בין שני הגופים.

השורשים המיתולוגיים של העשוראא

ד”ר עילם גינדין טוענת כי סיפור קרב כרבלא אינו רק אירוע היסטורי, אלא בנוי כסיפור מיתולוגי. היא מצביעה על קווי דמיון למיתולוגיה האיראנית הקדומה, כמו סיפורו של איראג’, הבן הצעיר והצדיק שנרצח על־ידי אחיו הקנאים.

לדבריה, הסיפור מכיל מוטיבים מיתולוגיים אוניברסליים: הקרב מתרחש ביום העשירי של השנה, לחוסיין יש 72 חברים (מספר טיפולוגי, כמו 72 הבתולות), והוא מגלם את רעיון האל או המלך המקריב את עצמו כדי להציל את העולם בראש השנה. היא מוצאת קשרים למיתוסים מסופוטמיים קדומים ואף למסורות יהודיות כמו יום הכיפורים, שבו הכהן הגדול היה מסכן את חייו בכניסה לקודש הקודשים.

מות קדושים כניצחון

המסר המרכזי של קרב כרבלא, על־פי ד”ר עילם גינדין, הוא שמוות בכבוד עדיף על חיים של השפלה וכניעה. זהו האתוס של האימאם חוסיין, שבחר למות ולא להיכנע לח’ליף המושחת יזיד. מנטליות זו מעניקה למשטר האיראני יתרון משמעותי במשא ומתן. הם אינם חוששים “להפסיד” במובן המקובל, מכיוון שמות קדושים (שהאדה) נחשב לניצחון האולטימטיבי. על־פי האמונה השיעית, חטאיו של השהיד נמחלים, גופתו טהורה, והוא מצטרף לאימאם הנעלם (המהדי) כדי לשוב עמו באחרית הימים. אמונה זו באה לידי ביטוי בהודעות אבל רשמיות על אנשי משמרות המהפכה, המדברות על “קידומם לדרגת שהיד” ועל תאריך “חזרתם” העתידית.

חוקה ותמרונים פוליטיים

השיחה נוגעת גם בחוקה האיראנית ובמאבקי הירושה. ד”ר עילם גינדין מסבירה שכאשר עלי ח’אמנהאי נבחר לרשת את ח’ומייני, הוא לא עמד בדרישות החוקה, שכן לא היה איאתוללה בכיר. החוקה תוקנה ושונתה כדי להתאים למידותיו, במהלך שהוביל אכבר האשמי רפסנג’אני, שרצה להציב בראש המדינה דמות חלשה שיוכל לתמרן.

תוכניתו של רפסנג’אני נכשלה. הוא שכח שתפקיד הנשיא מוגבל לשמונה שנים, בעוד המנהיג העליון מכהן לכל חייו. עם הזמן, ח’אמנהאי צבר כוח והתברר כי לנשיא אין סמכות ממשית. המצב הנוכחי, שבו מוג’תבא ח’אמנהאי מוצב כיורש למרות שאינו עומד בקריטריונים הדתיים והפוליטיים, הוא דוגמה נוספת לאופן שבו החוקה מכופפת לצרכים פוליטיים.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

יריקות וביזוי נוצרים בירושלים

בפרק זה מתארחת יסכה הרני, חוקרת נצרות ופעילה לקידום היחסים בין יהודים לנוצרים. השיחה עוסקת בתופעה הגוברת של הטרדות, יריקות וביזוי של אנשי כמורה נוצרים ותיירים נוצרים בירושלים, בעיקר מצד יהודים. הרני מנתחת את שורשי התופעה, את ההקשר ההיסטורי והתאולוגי שלה, ואת תגובת הרשויות והחברה האזרחית.

היסטוריה של דו־קיום ואיבה

לדברי יסכה הרני, התופעה הנוכחית של ביזוי נוצרים ברחובות ירושלים היא חדשה יחסית. היא מסבירה כי אף שהיו ימים קשים של עימותים אלימים בין יהודים לנוצרים לאורך ההיסטוריה, היו גם אלפיים שנים של שכנות וחיים משותפים. היא טוענת שהזיכרון הקולקטיבי נוטה למדר את התקופות החיוביות, כמו שיתופי פעולה כלכליים ותרבותיים, ולהתמקד רק בטראומות ובאירועים השליליים. הרני מדגישה כי יהודים ונוצרים לא “דיממו” אלפיים שנה ללא הפסקה, וכי היו קהילות יהודיות שפרחו בארצות נוצריות.

השורש התאולוגי: האם הנצרות היא עבודה זרה?

הרני מסבירה שהחשבון של היהדות עם הנצרות הוא ייחודי, ושונה מהיחס לאסלאם. בעוד האסלאם נתפס ביהדות כאמונת ייחוד, הנצרות נתפסת על־ידי רבים כעבודה זרה. הסיבה לכך נעוצה בשני יסודות מרכזיים. הראשון הוא הרעיון שאלוהים התגשם בגוף אדם, ישוע, מה שסותר את התפיסה היהודית והמוסלמית על אלוהות טרנסצנדנטית שאין לה דמות הגוף. השני הוא עקרון השילוש הקדוש, שנתפס ביהדות כריבוי אלים, אף שהנוצרים עצמם רואים בו מופעים שונים של אל אחד. השימוש בפסלים ובתמונות בזרמים רבים בנצרות מחזק את הדימוי הזה של עבודת אלילים. הרני מציינת שהטרמינולוגיה שבה השתמשה היהדות למלחמה בפגאניות, כמו “פסלי אלוהיהם תגדעון”, מופנית כעת כלפי הנצרות.

מחלוקת פנים־יהודית

עם זאת, הרני טוענת שהפסיקה היהודית אינה אחידה בנושא. היא מציגה ציטוטים מרבנים לאורך הדורות שהציעו גישה מתונה יותר. למשל, היא מזכירה פוסק מהמאה ה־12 שקבע כי נוצרים בזמנו אינם עובדי עבודה זרה אלא מחזיקים ב”שיתוף”, כלומר, הם מאמינים באלוהי ישראל אך משתפים עמו כוח נוסף. לדבריה, שיתוף אמנם אסור ליהודים, אך הוא נחשב חמור פחות מעבודה זרה קלאסית. היא מצטטת גם את הרמב”ן, שכינה את הנוצרים “נוחלי התורה” מכיוון שאימצו חלקים ממנה. הרמב”ם, לדבריה, פסק שיש לבקר חולים של עובדי כוכבים ומזלות ולסייע להם “מפני דרכי שלום”. הרני מדגישה שהשאלה היא באילו מקורות בוחרים להשתמש.

התגברות התופעה בשנים האחרונות

הרני מדווחת על עלייה דרמטית ומזעזעת בהיקף ההתנכלויות לנוצרים. לדבריה, אין יום שעובר בירושלים ללא מקרה של יריקה. התופעה אינה מוגבלת לעיר העתיקה ומתרחשת גם במקומות אחרים. היא מספרת על תקריות של קריאות נאצה, הפרעה לתהלוכות דתיות, ונדליזם שיטתי של שלטים המכוונים לאתרים נוצריים, ואף תקיפות פיזיות. לטענתה, רובם המכריע של התוקפים הם יהודים חובשי כיפה, מכל הזרמים: חרדים, חסידים, ליטאים, ש”סניקים, ובשנים האחרונות גם דתיים־לאומיים, כולל חיילים. היא מוסיפה כי תיוג הנוצרים כמיסיונרים הוא דרך נפוצה להצדיק את הפגיעה בהם, אף שרק קבוצות קטנות, בעיקר אוונגליסטיות, עוסקות במיסיון פעיל.

תגובת הרשויות והחברה האזרחית

בוריס שואל מדוע המשטרה אינה אוכפת את החוק, במיוחד בעיר העתיקה המרושתת במצלמות. הרני משיבה שהמשטרה לרוב אינה ממצה את יכולותיה, ותלונות רבות נסגרות מחוסר עניין לציבור או בטענה שלא נמצא חשוד. לטענתה, רק כאשר יש לחץ בינלאומי המשטרה פועלת ביעילות. היא מבקרת גם את ההנהגה הרבנית, שלדבריה אינה יוצאת בהוראה חד־משמעית נגד התופעה, ואת עיריית ירושלים, שאינה פועלת להצבת שלטים נגד יריקות או להגברת הנראות של הנוכחות הנוצרית בעיר. מול האוזלת היד הזו, היא הקימה ארגון מתנדבים שמטרתו להגן על נוצרים מהתנכלויות, לתעד מקרים, להגיש תלונות וללוות אנשי כמורה החוששים ללכת לבדם. היא רואה בפעילות החברה האזרחית הזו נקודת אור אופטימית.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

נועה שוסטרמן דביר על חמאס, עזה והיום שאחרי

הפרק מארח את נועה שוסטרמן דביר, ראש תוכנית פלסטינים והאזור ב”מיינד ישראל”, מרכז לייעוץ מדיניות, ביטחון לאומי ואסטרטגיה. שוסטרמן דביר מנתחת את הסיבות לכך שחמאס עדיין שולט בעזה גם לאחר שחרור החטופים, את הדינמיקה שהובילה להפסקת הלחימה, ואת האתגרים העומדים בפני שיקום הרצועה והיום שאחרי המלחמה. היא דנה במצב ההומניטרי, במשא ומתן על פירוז הרצועה, ובמעורבות של גורמים בינלאומיים ואזוריים, כולל מצרים וטורקיה.

החטופים: מנכס לנטל

לדברי נועה שוסטרמן דביר, חטיפת השבויים בשבעה באוקטובר נועדה במקור להביא לשחרור אסירים, אך במהלך המלחמה הם הפכו לקלף מיקוח של חמאס לשימור עצמי ולניסיון למתן את התגובה הישראלית. הדינמיקה השתנתה כאשר חמאס הבין שהחזקת החטופים הופכת לנטל תדמיתי ומקשה עליו לרתום את הקהילה הבינלאומית לטובתו. ברגע שקיבל ערבויות מספקות לכך שישראל לא תחזור ללחימה עצימה, העדיף הארגון “להיפטר” מהחטופים, להחזירם לישראל ולקבל בתמורה את האסירים, כפי שהייתה מטרתו המקורית.

המשא ומתן והערבויות להפסקת הלחימה

שוסטרמן דביר מסבירה כי לאחר הפסקת האש הראשונה, שישראל חזרה ממנה ללחימה, חמאס הבין שהחטופים אינם ערובה מספקת. לכן, בכל סבבי המשא ומתן הבאים, הוא התעקש לקבל ערבויות בינלאומיות, בעיקר אמריקאיות, לכך שישראל לא תחזור להילחם. המתווה הנוכחי, המכונה “תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ”, דומה מאוד למתווה קודם של ממשל ביידן שישראל דחתה. לדבריה, נתניהו הסכים למתווה הנוכחי רק לאחר לחץ אמריקאי כבד. ההסכם כולל התחייבות ישראלית מול המתווכות, מצרים וטורקיה, שלא לחזור ללחימה עצימה, וזו הסיבה שחמאס הרגיש בטוח מספיק לשחרר את החטופים.

מדוע חמאס עדיין בשלטון?

הסיבה המרכזית לכך שחמאס עדיין עומד על רגליו, טוענת שוסטרמן דביר, היא היעדר אלטרנטיבה. במקום שבו השכר הממוצע נמוך מאוד, מי שמחזיק בכוח, במשאבים ובנשק הוא שקובע את סדר היום. כיום אין אף גורם, צבאי או אדמיניסטרטיבי, שמסוגל לאתגר את חמאס ברצועת עזה. היא מוסיפה כי כניסה קרקעית נוספת של צה”ל לאזורים שנותרו בשליטת חמאס היא משימה קשה ומסוכנת, במיוחד כשהארגון מחזיק בעיקר בנשק קל, וישנו אזור חיץ משמעותי המפריד בין האוכלוסייה העזתית לישראל.

נכונות חמאס לוותר על השליטה האזרחית

משיחותיה עם גורמים פלסטינים, שוסטרמן דביר מבינה שחמאס כבר נתן הסכמה עקרונית להעברת המושכות האדמיניסטרטיביות של הרצועה. הארגון מבין שאין לו יכולת לנהל את שיקום הרצועה, שעלותו מוערכת ביותר מ־50 מיליארד דולר. כארגון טרור מוכר, חמאס לא יקבל את הכספים הנדרשים מהקהילה הבינלאומית, כולל ממדינות כמו סעודיה ואיחוד האמירויות. לכן, הוא מוכן לוותר על הניהול האזרחי, אך השאלה היא באילו תנאים ומהם הנכסים, בעיקר הנשק, שהוא רוצה להחזיק בידיו. שיחות על פירוז הרצועה מתקיימות בקהיר, אך חמאס מסרב לדון במנגנונים לפני שישראל תעמוד בכל התחייבויותיה לפי “תוכנית 20 הנקודות”.

הסיוע ההומניטרי והכלכלה ברצועה

חמאס טוען שישראל אינה עומדת בהתחייבויותיה לפי ההסכם. למשל, היא אינה מאפשרת הכנסת 600 משאיות סיוע ביום ואינה מאפשרת תנועה חופשית במעבר רפיח כפי שהתחייבה. כלכלת הרצועה כיום תלויה כמעט לחלוטין בסיוע הומניטרי בינלאומי. ארגונים בינלאומיים רוכשים מוצרים, לעיתים בישראל, ומכניסים אותם לרצועה. בעבר ניסתה ישראל “לייבש” את הרצועה ממזומנים, מה שהוביל להתפתחות כלכלת חליפין המבוססת על סחורות כמו סיגריות. בנוגע להברחות הנשק, שוסטרמן דביר טוענת, על סמך שיחות עם גורמי ביטחון, כי בניגוד לתפיסה הרווחת, רוב המנהרות בין מצרים לעזה נאטמו כבר ב־2016.

כוח ייצוב בינלאומי ותפקיד מצרים

במסגרת “תוכנית 20 הנקודות”, מתקיימים דיונים על כוח ייצוב בינלאומי. טורקיה, שמעורבת בתיווך, לא תהיה חלק מכוח כזה, על פי דרישת ישראל. המדינות ששמן עלה כמועמדות לשלוח כוחות הן מרוקו, אלבניה, קוסובו, קזחסטן ואינדונזיה. עם זאת, אינדונזיה, שהייתה אמורה להיות התורמת המרכזית, הקפיאה את מגעיה, וקיים פער גדול בין מספר החיילים הנדרש לבין ההתחייבויות הקיימות. שוסטרמן דביר מדגישה את חשיבותה של מצרים, שמסרבת לקלוט פליטים מחשש לייבוא טרור לשטחה ולפגיעה בהסכם השלום עם ישראל. היא מציינת תופעה מדאיגה של התגבשות “רביעייה סונית” חדשה, הכוללת את מצרים, סעודיה, פקיסטן וטורקיה. ציר זה, שאינו ברית רשמית, נועד לאתגר את מדיניות ישראל, וישראל צריכה להתייחס לכך ברצינות כדי למנוע משבר ביחסים.

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

איחוד האמירויות: מנורמליזציה למוקד הביקורת

בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” מתארחת מור שפירא, מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון ממרי. השיחה עוסקת בשינוי הדרמטי במעמדה של איחוד האמירויות, שהפכה ממדינה ניטרלית ומוכוונת עסקים לשחקן גיאופוליטי מרכזי ושנוי במחלוקת, שמעורר עליו ביקורת חריפה מאיראן ומרוב מדינות ערב.

ממדיניות של “גם וגם” לשחקן גיאופוליטי אסרטיבי

לדברי מור שפירא, איחוד האמירויות זנחה את מדיניות ה”גם וגם” שאפיינה אותה ואת שאר מדינות המפרץ במשך שנים. בעבר, מדינות אלה ניסו לשמור על יחסים טובים עם כל הצדדים: גם עם ציר ההתנגדות והאסלאם הפוליטי, וגם עם המערב, תוך קידום כלכלה ומסחר. כיום, מסבירה שפירא, האמירויות נוקטת עמדה ברורה וחד־משמעית, ובכך הפכה לשחקן השנוי ביותר במחלוקת במזרח התיכון.

הביקורת כלפיה אינה נובעת רק מהנורמליזציה עם ישראל, שנתפסת כבר כ”חדשות ישנות”, אלא בעיקר מפעולותיה בזירות אחרות: מעורבותה במלחמות האזרחים בסודן ובתימן (שם שילבה זרועות עם סעודיה נגד החות’ים), ומלחמתה הנחרצת במה שהיא מכנה “הטרור האסלאמי”. האמירויות מציגה את עצמה כאלטרנטיבה וכשחקן מרכזי חדש בעולם הערבי, מהלך שסעודיה, הרואה בעצמה את מנהיגת האזור, אינה אוהבת.

קרע עם סעודיה

אחד הביטויים המובהקים למתיחות בין המדינות הוא יציאתה של איחוד האמירויות מארגון אופ”ק. לדברי שפירא, אף שמומחי אנרגיה עשויים לראות בכך דרמה קטנה, במישור היחסים הבין־ערביים מדובר בצעד חסר תקדים של התרסה נגד סעודיה, מובילת הארגון. המהלך נתפס כהפגנת עצמאות, במיוחד בכל הנוגע למדיניות כלפי איראן. בעוד סעודיה חותרת להסכם עם טהראן בתיווך אמריקאי, האמירויות, שספגה תקיפות איראניות, דורשת קו תקיף יותר.

שפירא מסבירה כי פרישה מאופ”ק מאפשרת לאמירויות להציף את השוק בנפט, להוריד מחירים, ובכך לפגוע ישירות בתוכניות הכלכליות של סעודיה, כמו “חזון 2030”. המהלך נתפס כבגידה, במיוחד לאחר שיתוף הפעולה ההדוק בין המדינות במלחמה בתימן ובחרם על קטר. שפירא מוסיפה כי קיים גם מימד אישי, שכן יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, היה בעבר בן טיפוחיו של שליט האמירויות, מוחמד בן זאיד.

“ישראל המזרחית”

הסיבה המרכזית לעוינות כלפי האמירויות, טוענת שפירא, היא הנורמליזציה עם ישראל. היא מצטטת את האקדמאי הפלסטיני עזאם תמימי, שטוען כי האמירויות שאפה תמיד להיות בעלת ברית של ישראל, וכי העולם הערבי ואיראן מאמינים שהיא שיתפה פעולה עם ישראל וארצות הברית במלחמה נגד איראן. נשיא תוניסיה לשעבר, מונסף מרזוקי, אף כינה את האמירויות “ישראל המזרחית שבירתה אבו דאבי”, וטען שהיא כלי שרת בידי ישראל.

איומים מגיעים גם מכיוון איראן. חבר פרלמנט איראני הצהיר כי לאחר נסיגת ארצות הברית מהאזור, איראן “תעביר את האמירויות גיהינום”. גורמים איראניים נוהגים ללעוג לגודלה הזעיר של האמירויות, וטוענים כי יוכלו להשיב אותה לתקופה שבה תושביה רכבו על גמלים.

רכישת נכסים אסטרטגיים

שפירא מתארת כיצד האמירויות משתמשת בכוחה הכלכלי לא רק לתרומות, אלא לרכישת נכסים לאומיים אסטרטגיים במדינות אחרות כדי לבסס את השפעתה הפוליטית.

• מצרים: האמירויות חילצה את הכלכלה המצרית מקריסה באמצעות עסקת ענק לפיתוח רצועת חוף ליד אלכסנדריה. השקעה זו, לצד רכישת אחזקות בחברות, בנקים ונמלים, העניקה לאבו דאבי מנוף לחץ אדיר על קהיר, והיא אחת הסיבות לכך שמצרים נמנעת מביקורת פומבית חריפה על ישראל.
• ירדן: האמירויות מממנת את עסקת “מים תמורת חשמל” בין ישראל לירדן. תלותה של ירדן בכספי האמירויות מונעת מהמלך עבדאללה לנקוט צעדים נגד הסכם השלום עם ישראל או נגד מהלכי הנורמליזציה של האמירויות.
• סודן: האמירויות חתמה על הסכמים לבניית והפעלת נמלים חדשים בחופי הים האדום של סודן, ובכך הבטיחה לעצמה שליטה בנתיב שיט בינלאומי חיוני.

התערבות צבאית וכפיות טובה פלסטינית

בניגוד לתדמיתה בעבר, האמירויות הפכה למעורבת צבאית בסכסוכים אזוריים. היא השתמשה בשכירי חרב אמריקאים בתימן, והיא תומכת באופן פעיל בכוחות הסיוע המהיר (RSF) במלחמת האזרחים בסודן, מה שהוביל את ממשלת סודן להגיש נגדה תלונה על רצח עם בבית הדין הבינלאומי בהאג.

במקביל, הרחוב הפלסטיני, שבעבר נהנה מסיוע כלכלי נרחב מהאמירויות, רואה בה כיום בוגדת. בעזה שורפים את תמונותיו של מוחמד בן זאיד, והסיוע ההומניטרי מטעמה נתפס כ”סוס טרויאני” שנועד לקדם את אויבו של חמאס, מוחמד דחלאן, המתגורר באבו דאבי ומשמש כיועצו של בן זאיד.