על היחס הדו־משמעי של מוחמד והאסלאם ליהודים וליהדות. מי הייתה אשתו היהודיה של מוחמד ומה משמעות החרב בעלת שתי הלשונות שאת התמונתה הניפו המפגינים האנטי ישראליים בבחריין? ד״ר ירון פרידמן מסביר
בנוסף להסכת, ד״ר ירון פרידמן וצוות המומחים שאיתו מפרסמים גם סקירת חדשות שבועית בניוזלטר שמגיע אליכם כל שבוע ישירות לתיבת המייל. הרשמו לניוזלטר כאן.
עמוד הבית של בוריס גורליק נמצא כאן
הרשמו להסכת כאן
המיעוט הדרוזי חי בתוך המיעוט הערבי שחי בתוך הרוב היהודי בישראל שחי כמיעוט בתוך הרוב הערבי במזרח התיכון. מה מכתיב את השאיפות המדיניות של העדה הזאת? מתי התעצבה תפיסת הנאמנות של הדרוזים למדינות הלאום בהן הם חיים? ד״ר ענאן והבי, מרצה למדעי המדינה, עמית מחקר וראש מכון מחקר למורשת הדרוזים מספק סקירה היסטורית ועכשיוית וגם נותן תחזית לעתיד הקרוב והרחוק.
בנוסף להסכת, ד״ר ירון פרידמן וצוות המומחים שאיתו מפרסמים גם סקירת חדשות שבועית בניוזלטר שמגיע אליכם כל שבוע ישירות לתיבת המייל. הרשמו לניוזלטר כאן.
עמוד הבית של בוריס גורליק נמצא כאן
הרשמו להסכת כאן
ידעתם שמוחמד אסד, בכיר בממשל הפקיסטני של 1948 נולד כלאופולד וייס, נצר לשושלת רבנית חשובה? המזרחן אלכס גרינברג שב אלינו כדי לדבר על ההיגיון בשיגעון בין אפגניסטן לפקיסטן
בנוסף להסכת, ד״ר ירון פרידמן וצוות המומחים שאיתו מפרסמים גם סקירת חדשות שבועית בניוזלטר שמגיע אליכם כל שבוע ישירות לתיבת המייל. הרשמו לניוזלטר כאן.
עמוד הבית של בוריס גורליק נמצא כאן
הרשמו להסכת כאן
כששירתתי במג״ב בין 1993 ל־1996, בחלק מהמסגרות בהן הייתי, דוברי הערבית היו הרוב האתני. בראשם היו, כמובן, הדרוזים. אני זוכר את השיחות איתם והקונצנזוס ביניהם היה (לפי דבריהם) שדרוזים הם לא ערבים. שזה קצת מוזר: השפה שלהם ערבית, התרבות ערבית, המטבח ערבי, אבל הלאום? לא ערבי? אבל מי אני שאחליט בשבילם? הרי רוב יהודי ברית המועצות דיברו אך ורק רוסית, אכלו אוכל רוסי, התחנכו על תרבות רוסית והיו נטולי דת. מצד שני, אני חושב, וגם אז חשבתי שהדיכוטומיה הזאת נולדה מתוך התפיסה בארץ לפיה ״ערבי״ שווה ״אנט ישארלי״. והרי הדרוזים – מאוד פרו־ישראליים. לא? אז זהו, לאחרונה אני שומע יותר ויותר דרוזים מגדירים את עצמם כערבים (למשל פאדי מקלדה מההסכת ״קול המיעוט״) בלי להפסיק להרגיש שותף לדרך.
חלק מהאנשים רואים בזה בעיה. לא אני. קחו למשל את עפיף אבו מוך שאומר שמטרתו להטמיע את הרעיון שהמילה ״ישראלי״ לא שוות ערך למילה ״יהודי״. אנח מקווה שמתישהו המילים ״ערבי״ ו־״פלסטיני״ לא יהיו שוות ערך ל־״אנטי ישראלי״. אני מקווה שיגיע היום בו אדם יוכל להגדיר את עצמו בלב שלם כערבי־פלסטיני־ישראלי ולא כ־״פלסטיני אזרח ישראל״ או ״ערבי 48״. ואולי גם נראה דגלים פלסטיניים תלויים לצד הדגלים הישראליים בקפר קאסם בדיוק כמו שהדגלים הדרוזיים תלויים לצד דגלי ישראל בגאווה בדליית אל־כרמל. אינשאללה. בינתיים, הנה לינק מעניין לכתבה של ערן זינגר ״תרשם אני ערבי״. שם הכתבה, דרך אגב, לקוח משיר של מחמוד דרוויש
על התפקיד של הכנסיה הרוסית ככלי מודיעיני של ברית המועצות ורוסיה. עם ד״ר דימה קורס – מומחה לרוסיה והמרחב הפוסט־סובייטי.
בנוסף להסכת, ד״ר ירון פרידמן וצוות המומחים שאיתו מפרסמים גם סקירת חדשות שבועית בניוזלטר שמגיע אליכם כל שבוע ישירות לתיבת המייל. הרשמו לניוזלטר כאן.
עמוד הבית של בוריס גורליק נמצא כאן
הרשמו להסכת כאן
שואלים אותי למה הפסקתי עם ההסכת ״רעיון עבודה״. הסיבה האמיתית הי שניסיתי לעשות הסכת הדומה ל – גיקונומי, אבל ולא הצלחתי להגיע לאיכות שלו, ומשום כך גם לא לתפוצה שלו. עומק הראיונות והרעיונות של ראם שרמן כל כך גדולים שהרגשתי שאין לי מה לתרום בתחום הזה.
השבוע במזרח התיכון, לעומת זאת, הוא סיפור אחר. בזמנו הוא היה ההסכת היחיד בעולם בשפה העברית שעסק במזרח התיכון. הערך המוסף שיכולנו, ירון פרידמן ואני, לספק מתוקף היותנו ההסכת היחיד היה עצום. מאז התווספו שני הסכתים חדשים (״בקשיש״ ו־״אוסכות״) שמתחרים על אותם האוזניים. זה קצת מלחיץ (אחרי הכל, כמה הסכתים על המזרח התיכון השוק יכול להכיל?) אבל גם מדברן.
זה הזמן להזכיר את כל מומחי התוכן שבלעדיהם ההסכת לא היה שווה כלום:
ד״ר ירון פרידמן – השותף שלי להסכת, *ה*אותוריטה המקצועית שלו.
בנוסף, האורחים המעולה (בסדר אקראי)
אלכס גרינברג – מומחה לאיראן, מרכז אסיה, רוסיה ודברים רבים אחרים.
פרופ׳ דני אורבך – הסטוריון צבאי ומומחה לענייני מודיעין.
עדי שורץ – ממחברי הספר ״מלחמת זכות השיבה״.
ד״ר חי איתן כהן ינרוג׳ק – מומחה לטורקיה.
האדריכליות פרופ׳ אירית צרף נתניהו וח שמעוני – שדיברו על חלום השיקום של העיר חלב.
פרופ׳ אהרן ממן – בלשן, סגן נשיא של האקדמיה ללשון עברית, שחלק איתי מהידע שלו על שפות יהודיות ערביות.
ד״ר מיכאל ברק – מזרחן ומומחה לאירגוני הטרור.
ניצן דוד פוקס – אנליסט גיאופוליטי, בעל ההסכת ״המשחק הגדול״.
ד״ר רונית מרזן – מזרחנית, מומחית לסכסוף הערבי-ישראלי.
מור שפירא – מזרחנית, אנליסטית וקשבת.
ד״ר דימה קורס – אותו טרם שמעתם, אבל השיחה איתו מוכנה לשידור. מזרחן ואיש מדעי המדינה.
עידית בר – חוקרת התרבות הערבית.
בלעדי כל האנשים המקסימים והחכמים האלה לא היה ״השבוע במזרח התיכון״.
וכמובן, גם המאזינים הרבים, כאלה שכותבים לי הערות וכאלה שלא – אוהב אותכם מאוד. תמשיכו להאזין, שתפו את הסכת עם חברים ומשפחה ואל תעברו למתחרים :-).
העיר ג׳נין ומחנה הפליטים שבה עלו לכותרות בשבוע שעבר. מה אנחנו יודעים על ג׳נין? במה מתגאים תושביה ומה תפקידה בחברה הפלסטינית? איך קרה שהפילוג הפנים־פלסטיני הוחלף בג׳נין באיחוד אוטופי והאם יש לו סיכוי להמשך?
ד״ר ירון פרידמן מנסה לענות על כל השאלות האלה.
בנוסף להסכת, ד״ר ירון פרידמן וצוות המומחים שאיתו מפרסמים גם סקירת חדשות שבועית בניוזלטר שמגיע אליכם כל שבוע ישירות לתיבת המייל. הרשמו לניוזלטר כאן.
עמוד הבית של בוריס גורליק נמצא כאן
הרשמו להסכת כאן
אני זוכר את היום הזה היטב. הייתי טירון במשמר הגבול ובדיוק באותו היום קיבלתי הפניה למרפאת שיניים בירושליים. בגלל ההסכמים התחיל בלגאן בכל השטחים ולקחו את כל הטירונים לתגבר את הכוחות בשטח. אותי שכחו במרפאה. אז השלמתי שעות שינה במרפאה, איכשהו הגעתי לבסיס הטירונים בבית חורון, שהיה כמעט ריק מחיילים. לאף אחד לא היה מושג מה לעשות איתי, אז הלכתי לישון באחד האוהלים והתעוררתי יקיצה טבעית בשתים עשרה בצהריים יום למחורת. אחחח איזה זיכרון מתוק!
הפלסטינים, לעומת זאת, לא זוכרים את היום הזה בערגה כמו שלי, אם לשפוט לפי הקריקטורות המתפרסמות לכבוד הארוע. רק חסר להם לכתוב ״פושעי אוסלו לדין״
ויותר ברצינות. בתור מגב״ניק, אני זוכר את ההשתוממות לנוכח גל האופטימיות ששטף את הציבור הישראלי. אני זוכר את השבועות הארוכים של התפרעויות, זריקות אבנים, צעקות ״יטבח אל יהוד״, פיגועים ובמקביל לכל זה, בדיסוננס עצום, ״רוח השלום״ שנשבה בארץ עד לגל הפיגועים של 95 (לפני ואחרי רצח רבין). במרץ 96, כאשר הייתי חובש קרבי במג״ב נאלצתי לאסוף שאריות אדם ממדרכות ירושלים אחרי עוד פיגוע התאבדות של קו 18.
גל האופטימיות נגמר. הציבור הישראלי נטה חזק ימינה (ואני נטיתי שמאלה), והשאר היסטוריה. אני לא יודע מה היה קורה אילו הסכמי אוסלו לא היו נחתמים. אני לא פרשן פוליטי גדול, ויש לי ידע אפסי בגיאופוליטיקה, היסטוריה ותולדות סכסוכים, אבל בראייה סובייקטיבית נראה לי שמצב שני העמים אחרי ההסכמים פחות טוב ממה שהיה לפניהם. נו, לפחות בזה יש קונצזוס בין הישראלים לפלסטינים.
לפי אתר הוויקיפדיה, יש ארבעה עיתונים ערביים שיוצאים לאור מחוץ למזרח התיכון. כולם יוצאים לאור בלונדון! למה דווקא שם? מה יש בבירת בריטניה שכל כך מושך את אנשי התקשורת הערביים? מור שפירא, מזרחנית, חוקרת, קשבת, ומרצה לערבית מדוברת חולקת איתנו את התובנות שלה.
בנוסף להסכת, ד״ר ירון פרידמן וצוות המומחים שאיתו מפרסמים גם סקירת חדשות שבועית בניוזלטר שמגיע אליכם כל שבוע ישירות לתיבת המייל. הרשמו לניוזלטר כאן.
עמוד הבית של בוריס גורליק נמצא כאן
הרשמו להסכת כאן
סיפור אנוסי משהד חמק מספרי ההיסטוריה ומהתודעה הישראלית. העיר הפרסית, משהד, שימשה במשך שנים כבירת פרס. היא גם הייתה ביתה של קהילה יהודית משגשגת. במרץ 1839 פרצה עלילת דם קלאסית שגררה פרעות רצחניות, אשר בסופן נאלצו יהודי העיר לבחור בין התאסלמות למראית עין למוות.
עידית בר, חוקרת החברה והתרברות הערבית, חולקת איתנו את הסיפור המשפחתי שלה, דרכו נלמד על סיפור אנוסי משהד.
אתר הבית של עידית בר: https://iditaravit.co.il
בנוסף להסכת, ד״ר ירון פרידמן וצוות המומחים שאיתו מפרסמים גם סקירת חדשות שבועית בניוזלטר שמגיע אליכם כל שבוע ישירות לתיבת המייל. הרשמו לניוזלטר כאן.
עמוד הבית של בוריס גורליק נמצא כאן
הרשמו להסכת כאן
