הפספוס הערבי: מבט אל 1948

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

ההנהגה הערבית ב-1948: טעויות, הזדמנויות והשלכות

בפרק זה משוחח בוריס גורליק עם ההיסטוריון פרופ’ בני מוריס, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן־גוריון. השיחה עוסקת בניתוח היסטורי של החלטות ההנהגה הערבית בארץ ישראל בשנות ה-40 המאוחרות, בוחנת אם היו לה חלופות פעולה טובות יותר, ודנה בהשלכות של אותן החלטות על הסכסוך הישראלי פלסטיני עד ימינו.

עמדת הפתיחה של הערבים ב-1947

לדברי פרופ’ בני מוריס, ערביי ארץ ישראל נכנסו לעימות של 1947-48 כשהם נהנים מיתרון דמוגרפי ברור, פי שניים יותר יהודים, ונהנו מתמיכה פוטנציאלית של העולם הערבי והמוסלמי. הם הרגישו בטוחים בעצמם. עם זאת, הם לא הכירו ולא רצו להכיר בתביעות היהודיות לארץ, וההיסטוריה היהודית או השואה לא עניינו אותם. כבר מסוף המאה ה-19, מסביר פרופ’ מוריס, הזהירו אינטלקטואלים ערבים שהציונות שואפת להשתלט על הארץ ולדחוק את רגלי הערבים ממנה. חשש זה, יחד עם חוסר ההכרה בשאיפות היהודים, הוביל אותם למחשבה שהכוח הערבי והמוסלמי ימנע את הקמתה של מדינה יהודית.

התפתחות הזהות הפלסטינית

בוריס שואל מתי החלו ערביי הארץ לראות עצמם כעם פלסטיני נפרד. פרופ’ מוריס סבור שהתהליך החל בשנות ה-20 של המאה ה-20. לדבריו, זה היה תוצר לוואי של שינויים גיאופוליטיים: כיבוש הארץ על ידי הבריטים וניתוקה מסוריה הגדולה, שנפלה תחת שלטון צרפתי. הערבים בארץ הבינו שעתידם הפוליטי קשור לבריטים ולאתגר הציוני, ולא למה שמתרחש בדמשק. מאותו רגע, הם החלו לחשוב על עצמם פחות כ”דרום סורים” ויותר כפלסטינים. הוא מדגיש שרוב האוכלוסייה לא הייתה פוליטית, אך התודעה הלאומית הזו התגבשה סופית סביב 1948.

הבחירה במלחמה

פרופ’ מוריס מסביר שהמלחמה לא החלה כהוראה מרכזית של המופתי חאג’ אמין אל־חוסייני, אלא באופן ספונטני, עם תקריות אלימות מקומיות שהתגלגלו למלחמת אזרחים. בפני ההנהגה הערבית עמדו שלוש אפשרויות: לקבל את הצעת החלוקה של האו”ם, להשלים עם שלטון יהודי, או לצאת למלחמה. הם בחרו במלחמה. לדבריו, בהתחשב במצב התודעה שלהם באותה עת, הם כנראה לא יכלו לבחור אחרת. ראשם לא היה בנוי לפשרה עם היהודים.

היתרונות של היישוב היהודי

הצד היהודי, לעומת זאת, נהנה מכמה יתרונות מכריעים. היישוב הצליח להקים “מדינה בתוך מדינה” עם מוסדות מתפקדים. בנוסף, הייתה לו עליונות כלכלית גדולה, שחוזקה במהלך המלחמה על־ידי תרומות נרחבות מיהדות אמריקה. כספים אלה אפשרו רכישת נשק והמשך התפקוד האזרחי. לצבאות ערב, פרט ללגיון הירדני המאומן, לא היו המשאבים, הציוד או ההכשרה למלחמה מחוץ לגבולותיהם. הם נועדו בעיקר לשמירה על המשטרים מבית.

לאחר מלחמת 1948

התבוסה במלחמה הותירה בעולם הערבי תחושת השפלה ורצון לנקמה. במקביל, הם הכירו בכך שישראל חזקה. פרופ’ מוריס מציין שהקמת המדינה היהודית גם יצרה נתק גיאוגרפי בין מזרח העולם הערבי למערבו, דבר שהפריע להם מאוד. החלטת שלושת הלאווים בוועידת ח’רטום ב-1967 הייתה ביטוי לתחושת ההשפלה, אך לדבריו, עמדה זו לא החזיקה מעמד זמן רב. לאחר מלחמת 1973, שנתפסה בעולם הערבי כהישג, היה למנהיגים כמו אנואר סאדאת קל יותר פסיכולוגית להשלים עם קיום ישראל ולפנות לשלום.

סיכויים לשלום והעתיד הפסימי

פרופ’ מוריס פסימי לגבי העתיד. הוא טוען שלא ייתכן שלום אזורי אמיתי ללא פתרון הבעיה הפלסטינית, כלומר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הוא סבור שזהו תנאי הכרחי, גם אם לא בהכרח מספיק, לסיום הסכסוך. לדבריו, ישראל כמעט ולא הציעה פתרון כזה לאורך השנים, וגם כשהציעה (בתקופת ברק ואולמרט), הפלסטינים סירבו. הוא מוסיף נדבך פסימי נוסף: החברה היהודית בישראל הופכת דתית וימנית יותר, והתמיכה בפתרון שתי המדינות נשחקת. במקביל, הטרור הפלסטיני והסרבנות בצד הערבי מחזקים מגמה זו. ללא שלום עם הפלסטינים, הוא מזהיר, קיומה של מדינת ישראל בסופו של דבר יעמוד בסכנה.