המהפכה הימית

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

לקחים ימיים מהמלחמה באוקראינה

בפרק זה מתארח פרופ׳ שאול חורב, ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה ימית במרכז הלאומי לכלכלה כחולה וחדשנות בחיפה. השיחה עוסקת בלקחים מהלוחמה הימית במלחמת רוסיה-אוקראינה, בדגש על לוחמה א-סימטרית, שימוש בכלים בלתי מאוישים, וההשלכות האסטרטגיות על ישראל והמזרח התיכון.

לוחמה א-סימטרית וחשיבות נקודות המשנק

לדברי פרופ׳ חורב, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה מדגימה היטב את עקרונות הלוחמה הא-סימטרית, שבה צד חלש יחסית מנצל את יתרונותיו כדי לגרום נזק משמעותי לצד החזק. הוא מזהה קווי דמיון בין זירה זו לבין אתגרים שישראל מתמודדת איתם, כמו “מלחמת הצללים” מול איראן במפרץ עדן, שבמהלכה תקפו משמרות המהפכה אוניות סוחר באמצעות כטב”מים, והאיום מצד החות’ים בים האדום.

הלחימה מתרחשת בעיקר באזורים חופיים, המאפשרים תקיפת מטרות ימיות מהחוף. הדוגמה הבולטת היא הטבעת ספינת הדגל הרוסית “מוסקבה” באמצעות טיל נפטון אוקראיני שנורה מהחוף. פרופ׳ חורב מדגיש את החשיבות הגוברת של “נקודות משנק” (choke points) ימיות. כפי שטורקיה שולטת במצרי הבוספורוס והדרדנלים, כך החות’ים שולטים בבאב אל-מנדב, והאיראנים במצרי הורמוז. שליטה בנקודות אלו מאפשרת להשפיע על הסחר הימי העולמי, כפי שניתן לראות בסגירת נמל אילת בעקבות איום החות’ים ובעיכובים בייצוא התבואה מהים השחור.

מגבלות הכוח של ציים גדולים

בוריס גורליק שואל אם חיל הים הישראלי סובל מהזנחה תקציבית, אך פרופ׳ חורב סבור שהבעיה אינה נעוצה במשאבים. הוא מציין שאפילו הצי האמריקאי, על אף עוצמתו, לא הצליח להבטיח את חופש השיט בים האדום מול החות’ים, לא במבצע “שומר השגשוג” של ממשל ביידן ולא במבצע של ממשל טראמפ. העלות הגבוהה של יירוט טילים זולים הפכה את המערכה לבלתי כדאית עבור האמריקאים. לדבריו, הסינים, הזקוקים לנתיב השיט לצורך יוזמת “החגורה והדרך”, העדיפו ככל הנראה לשלם לחות’ים דמי חסות במקום להפעיל את הצי שלהם.

הלקח, לטענת פרופ׳ חורב, הוא שציים גדולים מתקשים להתמודד עם סוג הלחימה החדש. אוקראינה, מדינה כמעט ללא צי משלה, הצליחה להשמיד כשליש מהצי הרוסי בים השחור באמצעות כלים זולים ופשוטים יחסית.

הפיגור הישראלי בתחום הכלים הבלתי מאוישים

לדעת פרופ׳ חורב, זרוע הים של ישראל מפגרת אחרי זרוע האוויר והיבשה באימוץ כלים בלתי מאוישים. הוא מזכיר שחיל הים היה חלוץ בגישת הפלטפורמות הקטנות והמהירות, כמו ספינות הטילים במלחמת יום הכיפורים, אך כיום הוא אינו מוביל בתחום הכלים הבלתי מאוישים.

כדוגמה, הוא מביא את ה”פרוטקטור”, כלי שיט בלתי מאויש (כשב”ם) של רפאל, שהוכיח את עצמו אך נזנח על־ידי חיל הים מ”סיבות לא ענייניות”. כמו כן, החיל בחר לצייד את ספינות הסער 6 במסוק ימי מאויש וכבד, במקום לפתח פלטפורמות בלתי מאוישות. פרופ׳ חורב מסביר שהמחסום הוא בעיקר תפיסתי ודוקטרינרי. קצינים בחיל מתקשים לקבל את הרעיון שמפעילה היושבת בחוף תהיה מוסמכת להפעיל אש מכלי שיט בלתי מאויש, גם אם כל האמצעים הטכנולוגיים קיימים.

איום תת-ימי על תשתיות

השיחה עוברת לאיום מהתווך התת-ימי. פרופ׳ חורב מסביר כי בנוסף לכשב”מים, מתפתח איום משמעותי מכיוון כלים צוללים בלתי מאוישים (קצב”מים). חמאס כבר הראה ניצנים של יכולות כאלה. האיום אינו רק על כלי שיט, אלא על תשתיות קריטיות בקרקעית הים, כמו כבלי תקשורת, צינורות גז וכבלי חשמל מחוות רוח ימיות.

הוא מציין כי זוהי לוחמה היברידית, שקשה לשייך אותה למדינה ספציפית. כדוגמאות הוא מביא את פיצוץ צינור הגז נורד סטרים, פעולה שהוא מייחס לאוקראינים, וניתוק כבלי תקשורת בים הבלטי על־ידי הרוסים. לדבריו, מדינות כמו סין מפתחות כלים תת-ימיים, באמתלה של חקר משאבים, שיכולים לשמש לפגיעה בתשתיות אסטרטגיות, למשל ניתוק טאיוואן מכבלי התקשורת שלה.

העתיד: שילוב כלים מאוישים ובלתי מאוישים

פרופ׳ חורב מתאר כיצד האוקראינים משכללים את יכולותיהם ועוברים משימוש בכלים על-מימיים, שהרוסים למדו להתגונן מפניהם, לשימוש בכלים תת-מימיים החודרים לנמלים מוגנים ופוגעים במטרות אסטרטגיות כמו צוללות וגשרים.

הוא טוען שהעתיד טמון בגישה משולבת של כלים מאוישים ובלתי מאוישים (Man-Unman Teaming). בשיטה זו, פלטפורמה מאוישת גדולה, כמו צוללת או ספינה, משמשת כ”ספינת אם” ונושאת עליה כלים בלתי מאוישים קטנים. כך, הצוללת יכולה לשגר רכב תת-ימי למשימה מסוכנת, כמו פגיעה בכבל תת-ימי, מבלי לסכן את עצמה. לדבריו, ציים מובילים בעולם, ובראשם הצי האמריקאי, כבר צועדים בכיוון זה.