איך האייתולות שורדים?

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סיכום הפרק: איראן אחרי המלחמה עם ד״ר תמר עילם גינדין

בפרק זה מתארחת הבלשנית ומומחית לאיראן, ד״ר תמר עילם גינדין, לשיחה על המצב באיראן בעקבות המלחמה האחרונה. ד״ר עילם גינדין מנתחת את תגובת המשטר למלחמה, את השימוש המפתיע שלו בלאומיות איראנית טרום־אסלאמית, את הדינמיקה ברשתות החברתיות, את התרחישים לעתיד המשטר ואת המשברים הפנימיים החריפים במדינה, ובראשם משבר המים.

ניכוס הלאומיות האיראנית

לדברי ד״ר תמר עילם גינדין, הרפובליקה האסלאמית מיתגה את המלחמה כניצחון, אך למעשה יצאה ממנה חיה פצועה ומושפלת. מצב זה הוביל להגברת הדיכוי מבית, כולל מעצרים והוצאות להורג, אך גם לתופעה תעמולתית חדשה: ניכוס של סמלים לאומיים איראניים מהתקופה הטרום־אסלאמית. המשטר, שבדרך כלל מזלזל במורשת זו ואף סוגר את הדרכים לקבר כורש ביום כורש, החל לגייס אותה לצרכיו.

כדוגמה היא מביאה שלט חוצות שהציג את בנימין נתניהו כורע ברך בפני המלך הסאסאני שאפור הראשון, בהשראת תבליט סלע עתיק המציג את כניעת הקיסר הרומי ולריאנוס. המסר היה ברור: זה מה שקורה למי שמתעסק עם איראן. במקרה אחר, המנהיג העליון עלי ח’אמנהאי ביקש ממזמר דתי (מַדّאח) לשיר את השיר הלאומי “אֵי איראן”. אפילו רשות השידור שינתה את שמה בכתוביות מ”רשות השידור של הרפובליקה האסלאמית” ל”רשות השידור של איראן”. ד״ר עילם גינדין משווה זאת לשימוש שעשה סטלין בכנסייה האורתודוקסית במלחמת העולם השנייה כדי לגייס את העם.

תגובת הציבור

לפי ד״ר עילם גינדין, הציבור האיראני אינו קונה את התעמולה הזאת. ברשתות החברתיות, הניסיונות לרתום את הרגש הלאומי נתקלים בציניות ולעג. גולשים רבים מגיבים למסרים כמו “עוד תכרעו ברך בפני איראן” בטענה שהרפובליקה האסלאמית, שהם תופסים כמשטר “ערבי” זר, היא זו שתכרע ברך בפני העם האיראני. כל ניסיון של המשטר ליצור אחדות סביב הדגל מתפוצץ לו בפנים, והופך לבדיחה ברשת.

מלחמה ברשתות החברתיות

ד״ר עילם גינדין מסבירה כיצד ניתן לזהות ברשת טוויטר מי הם סוכני משטר ומי מתנגדים. לדבריה, משתמשים המצייצים מתוך איראן ללא שימוש ב־VPN (מה שזכה לכינוי “קו לבן”) הם ככל הנראה סוכני משטר, מכיוון שהרשתות חסומות לאזרח הרגיל. באופן מפתיע, התגלה שגם חשבונות בדלניים, למשל של פאן־כורדים, פועלים עם “קו לבן”, מה שמחזק את החשד שהמשטר מפעיל אותם בעצמו כדי לעשות דה־לגיטימציה למחאה ולהפחיד את הציבור מפני התפרקות המדינה.

עתיד המשטר ותרחישים ליום שאחרי ח’אמנהאי

בוריס שואל מה היה קורה אילו ח’אמנהאי, אדם מבוגר וחולה, היה נהרג במלחמה. ד״ר עילם גינדין מציגה כמה תרחישים אפשריים. תרחיש אחד הוא שהמשטר היה נחלש מספיק כדי שהעם יוכל להפיל אותו. תרחיש אחר הוא השתלטות של גורם עוין, כמו ארגון המוג’אהדין ח’לק, שנחשב גרוע יותר מהמשטר הנוכחי. תרחיש סביר נוסף הוא שמועצת המומחים הייתה ממנה במהירות יורש, אולי מתוך רשימה שח’אמנהאי עצמו הכין. יורש כזה, צעיר ופרגמטי יותר, יכול היה דווקא להציל את הרפובליקה האסלאמית. לבסוף, קיים גם “התרחיש הסיני”, שבו המשטר נשאר על כנו אך מבצע רפורמות כלכליות וחברתיות איטיות כדי להבטיח את הישרדותו.

כישלון ההתקוממות העממית

לדברי ד״ר עילם גינדין, הציפייה בישראל להתקוממות עממית באיראן במהלך המלחמה לא התממשה מכמה סיבות. ראשית, המשטר ניתק כליל את האינטרנט, מה שמנע כל יכולת התארגנות. שנית, תושבים רבים נמלטו מטהראן בזמן ההפצצות, כך שרוב המפגינים הפוטנציאליים כלל לא היו בעיר. שלישית, קשה לארגן הפגנה המונית תחת איום של הפצצות. נראה גם שלא היה תיאום בין ישראל לבין גורמי אופוזיציה כמו יורש העצר הגולה, רזא פהלווי.

אחדות ופילוג

המשטר מנסה להציג את המחאות כיוזמה של מיעוטים בדלניים, אך לדברי ד״ר עילם גינדין, מחאת “אישה, חיים, חופש” התאפיינה דווקא באחדות כלל־איראנית. המחאה, שהחלה בעקבות מותה של צעירה כורדית, סחפה אחריה את כל הקבוצות האתניות במדינה, כולל הבלוצ’ים, האזרים והפרסים, והתפשטה לכל כפר נידח.

משבר המים בטהראן

ד״ר עילם גינדין מתארת משבר חמור נוסף: משבר המים. טהראן, בירה בת יותר ממאתיים שנה, נבנתה בתקופה שבה אוכלוסיית איראן כולה הייתה פחות מעשרה מיליון איש. כיום, רק בטהראן חיים יותר מעשרה מיליון, והתשתיות אינן עומדות בעומס. שנות בצורת, שאיבת יתר של מי תהום לחקלאות בזבזנית וחינוך לקוי לחיסכון במים רוקנו את מאגרי המים התת־קרקעיים. התוצאה היא שקיעת קרקע חמורה, כאשר שכונות מסוימות בטהראן שוקעות בקצב של יותר מ־30 סנטימטרים בשנה, וכן הופעת בולענים. הפתרון היחיד לתופעות אלה הוא פינוי ערים, משימה כמעט בלתי אפשרית במקרה של מטרופולין ענק כמו טהראן.