איפה בן גוריון הפלסטיני?

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סיכום פרק: סאמר סינג’לאווי על הדרך לשלום

בוריס גורליק משוחח עם סאמר סינג’לאווי, פעיל פוליטי פלסטיני מירושלים וחבר פת”ח. סינג’לאווי טוען שהשלום הוא אינטרס פלסטיני עליון, וכי הדרך אליו עוברת דרך בניית אמון עם הציבור הישראלי, רפורמה עמוקה במנהיגות הפלסטינית והכרה הדדית בזכויות ההיסטוריות של שני העמים. הוא מציג חזון של פתרון שתי המדינות המבוסס על אינטרסים משותפים, פיוס ודמיון.

הצורך ברוב ישראלי לשלום

לדברי סינג’לאווי, השלום תמיד נמצא במרחק של מערכת בחירות ישראלית אחת. פתרון מדיני יתאפשר רק כאשר 51 אחוזים מהציבור הישראלי יצביעו בעד אופציה כזו. לכן, על הצד הפלסטיני לפעול כדי לבנות מחדש את האמון עם הישראלים ולשכנע אותם לתמוך בפתרון שתי המדינות. הוא סבור שכל פתרון אחר משמעו ניצחון של צד אחד על השני, דבר שלדעתו אינו אפשרי. המלחמה האחרונה, שלדבריו החזירה את המצב לנקודת ההתחלה של ה־6 באוקטובר, רק מוכיחה זאת.

הצורך ב”בן גוריון” פלסטיני

בוריס מעיר שהשלום הוא “טנגו” הדורש שינוי גם בצד הפלסטיני. סינג’לאווי מסכים ומוסיף שלצד מערכת בחירות אחת בישראל, הפלסטינים זקוקים למנהיג אחד שישנה את המצב. לדבריו, לפלסטינים חסר “בן גוריון” משלהם: מנהיג בעל חזון לבניית מוסדות מדינה ובעל כוח פנימי להפעיל סמכות גם נגד מתנגדים מבית, כפי שעשה בן גוריון בפרשת אלטלנה. הוא מזכיר גם את מנחם בגין, איש ימין שפינה יישובים בסיני תמורת שלום.

כשלים במנהיגות הפלסטינית

סינג’לאווי טוען שהמנהיגות הפלסטינית לאורך ההיסטוריה, מחאג’ אמין אל־חוסייני ועד מחמוד עבאס, לא הבינה את הסכסוך מעיניו של הצד השני. בשנות ה־90, המנהיגות הפלסטינית נקטה אסטרטגיה של הפעלת לחץ ואלימות מתוך מחשבה שכך תשיג הישגים. סינג’לאווי גורס כי לחץ לא עובד על ישראלים, והדרך היחידה להתקדם היא באמצעות שכנוע ודיבור אל ליבם.

מדוע אבו מאזן דחה את הצעת אולמרט

ההזדמנות החשובה ביותר שפוספסה, לדברי סינג’לאווי, הייתה הצעת השלום של ראש הממשלה אהוד אולמרט למחמוד עבאס ב־2008. סינג’לאווי מסביר את הדחייה בשתי סיבות. הראשונה, העיתוי הפוליטי: האמריקאים יעצו לעבאס להמתין לציפי לבני, שהייתה צפויה לנצח בבחירות ולחתום על הסכם דומה. הסיבה השנייה, והמשמעותית יותר, נעוצה באישיותו של עבאס. הוא העדיף להותיר אחריו מורשת של מנהיג שלא ויתר על דבר, במיוחד בנושא זכות השיבה, מאשר מורשת של מנהיג שהשיג 90 אחוזים מהמטרות הפלסטיניות.

תפקידו של אבו מאזן בעליית חמאס

סינג’לאווי מאשים את עבאס ב”גניבת 20 שנה” מחיי העם הפלסטיני. הוא טוען שעבאס ביצע טעויות אסטרטגיות שסייעו לחמאס להשתלט על עזה. תחילה, הוא אישר לאסמאעיל הנייה להקים כוח ביטחון פנימי ברצועה. לאחר ההפיכה של חמאס, הוא הורה ל־50 אלף עובדי הרשות הפלסטינית בעזה להישאר בבתיהם, ובכך פינה את מוסדות השלטון ומסר אותם לחמאס על מגש של כסף.

תנועת השלום והדור הצעיר

בוריס שואל על קיומה של תנועת שלום פלסטינית, וסינג’לאווי מסביר שהוא מייצג דור שרואה בישראל מודל מוצלח לחיקוי ולא אויב. הוא שואף להקים מדינה פלסטינית עם דמוקרטיה פרלמנטרית וכלכלת שוק חופשי, בדומה לישראל. פעילותו, הוא מדגיש, נובעת מאינטרס לאומי פלסטיני. לדבריו, הדור הפלסטיני הצעיר מחובר לעולם דרך הרשתות החברתיות, רוצה לחיות טוב, ופחות מעוניין בסמלים לאומיים. הוא רואה בכך פתח למנהיגות חדשה שתציע תקווה.

דה־רדיקליזציה והכרה הדדית

סינג’לאווי טוען שפירוז עזה מנשק אינו מספיק. יש לטפל ברצון להשתמש בנשק באמצעות תהליך של דה־רדיקליזציה ושינוי הנרטיב. שני הצדדים, לדבריו, ניצבים בפני החלטה קשה. על הישראלים לבחור בין סיפוח להיפרדות. על הפלסטינים לבחור בין פתרון שתי המדינות לבין מימוש זכות השיבה בתוך ישראל, שכן שניהם יחד אינם אפשריים. הוא קורא להכרה הדדית בקשר ההיסטורי של שני העמים לארץ, ומציין שאפילו הקוראן מספר את סיפורי האבות בארץ הזאת. השאלה אינה למי הארץ שייכת, אלא איך שני העמים יכולים להשתייך אליה יחד.

עתיד ההתנחלויות ופיוס

במסגרת פתרון שתי המדינות, סינג’לאווי סבור שיש לאפשר ליהודים שחפצים בכך להמשיך ולגור במקומות כמו חברון, כאזרחי ישראל ותושבי מדינת פלסטין. המדינה הפלסטינית תהיה אחראית לביטחונם ולזכויותיהם. מעל לכל, הוא מדגיש את הצורך בתהליך פיוס. לדבריו, הנזק שנגרם ללבבות גדול מהנזק הפיזי, ואם ישראלים הצליחו להתפייס עם גרמניה, גם שני העמים יכולים להתפייס. הוא אינו סבור שהתהליך מחייב הכרזה על הפסד של צד כלשהו, אלא צריך לנבוע מאינטרס לאומי משותף.

הצורך בדמיון

סינג’לאווי מסיים באנלוגיה. לפני ה־7 באוקטובר, לא היה חוסר במידע על תוכניות חמאס, אלא חוסר בדמיון להאמין שהן יתממשו. כיום, יש סימנים רבים לכך שהאזור רוצה נורמליזציה עם ישראל, אך לישראלים חסר הדמיון לראות את עצמם כחלק מהמזרח התיכון. שני הצדדים, הוא מסכם, צריכים לדמיין את השלום כדי להגשים אותו.