אמונה כדרך לשלום

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

פתרון דתי לסכסוך דתי

הפרק מארח את ינון דן קהתי, מחבר הספר “שמה ישמעאל” ופעיל שלום ימני. בשיחה עם בוריס גורליק, קהתי מציג את גישתו לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, פתרון ששורשיו דתיים ותיאולוגיים ומבוסס על שימוש במקורות האסלאם עצמם.

שורש הסכסוך הוא דתי

לדברי ינון דן קהתי, שורש הסכסוך הוא דתי. האסלאם, שהיה רגיל במשך 1,400 שנה לשלוט ביהודים כבני חסות, מעולם לא נדרש להתמודד תיאולוגית עם מצב של ריבונות יהודית על מוסלמים. הקמת מדינת ישראל, במיוחד על אדמת וקף, נתפסת כהשפלה וכ”תאונה דתית” שהאסלאם שואף למחוק מההיסטוריה.

קהתי מסביר שהוא אינו מבטל את הקוראן או את אמונתם של המוסלמים, אלא מציע לה פרשנות אחרת. פרשנות זו משלימה עם שיבת ציון כהתגשמות נבואותיהם של נביאי ישראל, שהם גם נביאים באסלאם. לפי גישה זו, התנגדות לריבונות היהודית היא למעשה התנגדות לנביאים של האסלאם עצמו. קהתי סבור שאת שיח השלום העתידי צריכים להוביל אנשי הציבור האמוני לאומי, כלומר המתנחלים, ולא הציבור החילוני, שגישתו נכשלה.

שימוש במקורות האסלאם

קהתי מתאר את שיטתו כמעין ג’ו ג’יטסו רוחני: שימוש במקורות האסלאמיים ובאנרגיה האמונית של הצד השני כדי לקדם את הטיעון הציוני. הוא אינו מסתמך על התורה, משום שהמוסלמים יטענו מיד שהיא סולפה (תחריף), אלא על הקוראן עצמו.

כדוגמה, הוא מציין את המושג “וַעְד אללה” (הבטחת האל), שנחשבת בקוראן נצחית ובלתי ניתנת להפרה. מכיוון שהקוראן מזכיר את הברית של אלוהים עם בני ישראל, ומעולם לא נכתב בו שהברית בוטלה, הרי שמוסלמי הפועל נגד ברית זו פועל למעשה נגד אללה.

לגבי הטענה שהתורה סולפה, קהתי משיב שהקוראן עצמו בא “לאשר” את התורה, ומציין שרק “חלק” מהיהודים סילפו אותה. הוא גם מביא חדית’ (סונן אבו דאוד 4449) שלפיו הנביא מוחמד שפט יהודים על פי ספר התורה שלהם. קהתי שואל כיצד ייתכן שנביא אמת ישפוט על פי מקור שהוא עצמו חושב למזויף.

מגלות לריבונות

קהתי טוען שהחברה הישראלית עדיין סובלת מ”תודעת גלות”, ובעיקר מאי נוחות בשימוש בכוח. לדבריו, שימוש בכוח אינו רק הפעלת צבא, אלא גם לקיחת אחריות על כל תושבי הארץ, כולל נדיבות כלפי המקבלים את שלטוננו וענישה של המתנגדים לו. הוא מבקר את האמירה “אני לא רוצה לדאוג לביוב של עזה”, וטוען שכאשר ישראל אינה לוקחת אחריות, “הביוב”, בין אם מדובר בשפכים ובין אם בהסתה במערכת החינוך, זורם בחזרה אליה.

בוריס מעלה את ההשערה שההתנתקות מעזה והיעדר המגע עם יהודים תרמו לדהומניזציה שאפשרה את אכזריות שבעה באוקטובר, ושדווקא ההתנחלויות, היוצרות חיכוך ומגע, עשויות להיות הזדמנות לשלום. קהתי מסכים ומצטט את האלוף (מיל’) גרשון הכהן, שאמר שהחיכוך בין מתנחלים לפלסטינים בגוש עציון יוצר מציאות חדשה ומאפשר להם לראות שיש בצד השני בני אדם.

מתווה מדיני מדורג

בוריס שואל על הפתרון המדיני ועל הסכנה הדמוגרפית. קהתי מבהיר שאינו שואף למדינת הלכה, אלא להנהגה רוחנית שתאחד את כל חלקי העם ותתאים את עקרונות מלכות ישראל לימינו, למשל במבנה פדרלי המבוסס על נחלות ושבטים.

הוא מציע תהליך מדורג של “שיבת ריבונות” (ולא “סיפוח”, כי אי אפשר לספח את מה שכבר שלך). התהליך יתחיל בכמה כפרים כפיילוט, שתושביהם יקבלו מעמד תושב, ובהמשך מסלולי אזרחות בכפוף לתנאים. התנאים מבוססים על שלוש האפשרויות שהציע יהושע בן נון לכנענים: הרוצה לברוח יברח, הרוצה להילחם יילחם, והרוצה להשלים ישלים. לטענת קהתי, מדינת ישראל מעולם לא הגדירה כראוי את אפשרות השלום מתוך המסורת היהודית, ותמיד נצמדה לפרדיגמת ההיפרדות ושתי המדינות.