בין חופש לפחד

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הרצח של צ’רלי קירק והשיח בעולם הערבי

בפרק זה מתארחת ד”ר מור שפירא, מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר־אילן וחוקרת במכון ממרי לחקר התקשורת במזרח התיכון. השיחה עוסקת בתגובות בעולם הערבי ובעולם המוסלמי לרצח של הפרשן השמרני האמריקאי צ’רלי קירק, שאירע בספטמבר 2024.

צדק פואטי ואירוניה

לדברי מור שפירא, הרצח של קירק יצר דיסוננס בעולם הערבי. מצד אחד, קירק היה אדם דתי ושמרן שתמך בערכי המשפחה ובהחזקת נשק, עמדות שיכלו למצוא אוזן קשבת בקרב קהלים מסורתיים. מצד שני, הוא נתפס כאנטי־אסלאמי ובעיקר היה תומך נלהב של ישראל, במיוחד לאחר אירועי השביעי באוקטובר. הוא הגן על ישראל בחירוף נפש מפני האשמות ברצח עם בעזה, וזו, לדברי שפירא, הסיבה המרכזית לעוינות כלפיו.

בעיתונים ערביים שאינם ממלכתיים, כמו “אל־אח’באר” הלבנוני ורשת אל־ג’זירה, הדגישו את האירוניה ואת מה שנתפס כצדק פואטי. נטען כי קירק, שתמך בתיקון השני לחוקה האמריקאית המאפשר החזקת נשק, נרצח בעצמו באמצעות נשק. פרשנים אף הוסיפו כי הוא, שתמך בשימוש בנשק אמריקאי בעזה, “שתה מאותה הכוס” ונרצח מנשק אמריקאי בידי מתנקש אמריקאי, ולא טרוריסט חיצוני. מוסלמים רבים בארצות הברית הגיבו ברשתות החברתיות באמירות כמו “הוא קיבל את מה שהגיע לו”.

תיאוריות קונספירציה וחרחור מריבה

שפירא מציינת כי לצד הדיון הערכי, צצו גם תיאוריות קונספירציה. היו שטענו כי המוסד הישראלי או אפילו ממשל טראמפ עומדים מאחורי הרצח כדי להפיק רווח פוליטי. היא מביאה כדוגמה שני מטיפים אסלאמיסטים בבריטניה, שייח’ אבן חזם אידריסי ועלי דעווה, שקשרו את ישראל לרצח, בדומה לאחריות שהם מייחסים לה לפיגועי 11 בספטמבר, רצח קנדי ועוד.

רשת אל־ג’זירה, מסבירה שפירא, מנצלת את האירוע כדי לחרחר מריבה. הרשת שואלת אם הרצח, שבוצע על ידי אמריקאי, מבשר על פתיחתה של “פִתְנָה”, כלומר מלחמת אזרחים, בארצות הברית בין הימין השמרני לשמאל הליברלי. זו, לדבריה, טקטיקה מוכרת של הרשת, שמטרתה לזרוע מחלוקת ולהציג את הדמוקרטיות המערביות כמפולגות ומתפרקות מבפנים.

דמוקרטיה וחופש ביטוי כחולשה

הסיקור הערבי של הרצח, ושל הפגנות וסכסוכים פנימיים בישראל ובמערב בכלל, נוטה להציג את הדמוקרטיה וחופש הביטוי כסימן לחולשה והתפוררות פנימית, ולא כמעלה. שפירא מסבירה כי בעוד התקשורת הערבית הממסדית שמחה לאידה של ישראל המפולגת, ישנם גם קולות אחרים, שקטים יותר, המביעים קנאה ביכולת של אזרחים במדינות דמוקרטיות למחות נגד השלטון. היא מזכירה חדית’ (מסורת מוסלמית) המורה על ציות עיוור לשליט, גם אם הוא פוגעני, ובלבד שתימנע “פִתְנָה”, שהיא הפחד הגדול ביותר בתרבות הפוליטית הערבית.

האם ראוי לבקש רחמים על אויב האסלאם?

שפירא מתארת דיון ער שהתפתח ברשתות החברתיות בקרב מוסלמים: האם ראוי לבקש רחמים מאלוהים על אדם כמו קירק, שנתפס כאויב האסלאם. מצד אחד, היו שטענו כי האסלאם הוא דת של רחמים וסובלנות, וגם אם דעותיו של קירק היו מקוממות, אין לשמוח במותו ויש לגלות חמלה, במיוחד כלפי ילדיו. דיון דומה התעורר לאחר מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, שהייתה נוצרייה, ונשאלה השאלה אם מותר למוסלמי להתפלל לעילוי נשמתה.

מצד שני, קולות אחרים דחו כל אמפתיה כלפי קירק. שפירא מצטטת דרשן ממסגד בווירג’יניה, איסמאעיל סלים, שטען כי העולם טוב יותר בלי קירק, וכי אין לגלות רחמים כלפי אדם גזען. לטענת הדרשן, העובדה שקירק היה איש משפחה אינה רלוונטית, וכי ילדיו כנראה ימשיכו את דרכו.

תרבות הדיבייט במערב ובעולם המוסלמי

בסוף השיחה, בוריס שואל אם דמות ציבורית כמו צ’רלי קירק, שיודעת לנהל ויכוחים נוקבים, יכולה להתקיים בישראל. לדעת שפירא, תרבות הדיבייט הציבורי אינה מפותחת בישראל, בניגוד לארצות הברית ובריטניה. היא מציינת שהמקום היחיד שבו מתקיימת התפלפלות דומה הוא בלימוד דף גמרא בישיבות.

בהקשר זה, היא מספרת על המסורת האינטלקטואלית של “עִלְם אל־כַּלַאם” (מדע הדיבורים) באסלאם של ימי הביניים. הייתה זו תרבות תיאולוגית שלמה של ויכוחים ודיונים פילוסופיים, שמטרתם לא הייתה להגיע להסכמה, אלא לחקור סוגיות לעומקן, להעריך את ריבוי הדעות וליהנות מעצם ההתפלפלות האינטלקטואלית.