שיחה נדירה ומטלטלת עם השייח’ סעיד אמון, מנהיג דרוזי מסוריה, על הטבח בסווידה, על בגידות פנימיות והמאבק על עתיד הדרוזים מול משטר אכזרי. איך ישראל התערבה? מה קורה בין ההנהגות? והאם זו תחילתה של אוטונומיה דרוזית היסטורית? פרק מטלטל שמגלה את הקצב האמיתי של המזרח התיכון.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, דרוזים, סוריה, אוטונומיה, ישראל
בפרק מסעיר במיוחד, בוריס ואלכס גרינברג צוללים לעומק הסבך האיראני–סורי: למה העם באיראן לא מתקומם למרות השחיתות והדיכוי? איך קרסו כוחות אסד, ומה תפקידה של ישראל בהגנת הדרוזים בדרום סוריה? ניתוח נוקב, חד ונטול סנטימנטים, שמחבר היסטוריה, מודיעין וגיאופוליטיקה – ופותח שאלות קשות על עתיד האזור.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, איראן, סוריה, דרוזים, ביטחון, מודיעין, אל־קאעידה, חיזבאללה, גיאופוליטיקהש
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה מתארח אלכס גרינברג, מזרחן וחוקר במכון ירושלים לביטחון ואסטרטגיה. השיחה עוסקת ביציבות המשטר באיראן למרות התסיסה העממית, ועוברת לנתח את קריסת משטר אסד בסוריה כבסיס לדיון על דינמיקת הכוח, על בריתות ועל האסטרטגיה הישראלית הנדרשת במזרח התיכון החדש.
בוריס פותח בשאלה מדוע העם האיראני, שלכאורה שונא את משטר האייתוללות, אינו מורד בו למרות הפגיעות הקשות שספג המשטר. לדברי אלכס גרינברג, התשובה נעוצה בחוסר היכולת של ישראלים רבים להבין את הניואנסים והדקויות של החברה האיראנית. הוא מסביר כי העובדה שהעם אינו תומך במשטר היא שאפשרה את הפעולות המודיעיניות של ישראל בתוך איראן, שכן קל יחסית לגייס סייענים. עם זאת, שנאת המשטר אינה מתורגמת בהכרח לנכונות למרוד.
גרינברג טוען שהציפייה הישראלית להתקוממות עממית נובעת מתפיסה ישראלו-צנטרית שאינה תואמת את המציאות. הוא משווה את המצב לרוסיה, שם האזרחים אינם מורדים בפוטין, לא מתוך אהבה אליו, אלא מחשש שהאלטרנטיבות גרועות יותר. לדבריו, הרעיון של “עם” שמתקומם הוא מיתוס. מהפכות מונהגות על־ידי גרעין קטן ומוכן להקרבה, ולא על־ידי ההמונים.
הוא מצטט בלוגר איראני אנונימי שמסביר כי הנוער העירוני והליברלי בטהראן, אף שהוא מתנגד למשטר, אינו מסוגל או רוצה ליזום מרד אלים. אנשים אלה חיים ברמת חיים סבירה ואינם מוכנים לסכן את חייהם ורכושם, בפרט כשאין אלטרנטיבה שלטונית ברורה. מרד יפרוץ רק כשיש סדק באליטות, או כשלציבור אין מה להפסיד, וזה אינו המצב כיום באיראן.
השיחה עוברת לסוריה כמקרה מבחן, שבו משטר נפל לאחר התקוממות חמושה. גרינברג מדייק וטוען שאסד לא טבח ב”בני עמו”. לדבריו, בני עמו הם העלווים, והוא נלחם באיסלאמיסטים שאיימו להשמיד את כל המיעוטים. לכן, האליטות הסוניות בדמשק תמכו בו, לא מתוך אהבה, אלא מתוך הבנה שהוא הרע במיעוטו לעומת הג’יהאדיסטים.
קריסת משטר אסד, מסביר גרינברג, התאפשרה מכמה סיבות. ראשית, חזבאללה, שהיה הכוח הלוחם העיקרי שתמך באסד, נחלש בעקבות המכות שספג מישראל ולא היה יכול לשלוח תגבורות לסוריה. שנית, רוסיה הייתה עסוקה במלחמה באוקראינה ולא יכלה לסייע באופן משמעותי. הגורם המכריע, לדבריו, היה הרכב צבא סוריה. רוב החיילים הפשוטים הם סונים, ובלי התמיכה של חזבאללה, לא הייתה להם שום מוטיבציה להילחם נגד אחיהם הסונים. הם פשוט נטשו את נשקם וברחו.
כיום, טוען גרינברג, אין מדינה סורית. במקומה ישנו כאוס. במרכז הכאוס עומד אבו מוחמד אל-ג’ולאני, מנהיג המורדים, שהיה בעברו מפקד בכיר בסניף של אל-קאעדה. גם אם כוונותיו הנוכחיות טובות והוא מנסה להקים צבא סורי מאוחד, הוא אינו יכול להתנער מעברו הג’יהאדיסטי. יתרה מכך, אם יתקרב מדי למערב, הוא יסכן את חייו וייחשב כבוגד וסוכן של היהודים.
הסכנה המיידית היא המצב באזור הר הדרוזים (סווידא). לדברי גרינברג, כוחות ג’יהאדיסטיים, שכוללים כעת גם יחידות של אל-ג’ולאני המצוידות בטנקים, מנסים לפלוש לאזור. בין אם ג’ולאני מורה על כך ובין אם אינו שולט בכוחותיו, התוצאה מסוכנת. הדבר מוכיח כי גם אם ג’ולאני מצהיר על מתינות, המציאות בשטח אלימה ומסוכנת, במיוחד עבור המיעוטים.
בוריס שואל מדוע פעולה ישראלית בסוריה היא הכרחית. גרינברג משיב ברוח מקיאוולי: ישראל אינה יכולה להישאר ניטרלית כשהיא מוקפת בכוחות אלימים. הוא מספר על שיחה עם דיפלומט ממדינה מוסלמית ידידותית, שטען כי האזור מצפה מישראל להציג חזון גיאופוליטי ברור. הגישה הישראלית של “רק תעזבו אותנו בשקט” נתפסת כילדותית ולא רצינית באזור שבו אימפריות כמו איראן וטורקיה פועלות עם חזון ארוך טווח.
החזון הישראלי, לדעת גרינברג, צריך להיות “פַּקס ישראליאנה” (שלום ישראלי), בדומה ל”פַּקס רומנה”. אין הכוונה לכיבוש, אלא להבטחת סדר וביטחון אזורי. ישראל צריכה להבהיר שכל מי שיאיים עליה או על בעלי בריתה יספוג מכה קשה. זה מה שהאוכלוסיות המקומיות, כולל הדרוזים והסונים, רוצות: יציבות וביטחון.
באופן קונקרטי, אם ג’יהאדיסטים יאיימו על הדרוזים בסווידא, ישראל צריכה להגיב בעוצמה, למשל באמצעות הפצצת יעדים כמו העיר דרעא, כדי ליצור הרתעה. אם סוריה תהפוך ל”ארץ הפקר”, איראן עלולה לחדור אליה, ולישראל לא תהיה דרך לעצור אותה. לכן, יש צורך להפגין כוח כעת כדי למנוע אלימות גדולה יותר בעתיד.
גרינברג מדגיש כי המוסר במדיניות חוץ הוא אמינות ונאמנות. ישראל חייבת להגן על בעלי בריתה, כמו הדרוזים, אך עליה גם להגדיר בבירור את גבולות הכוח שלה. ישראל יכולה להגן על סווידא, אך אינה יכולה להגן על דרוזים בדמשק או בחלב. אסור להבטיח הבטחות שאי אפשר לקיים.
במקביל, אסור לישראל לחזור על טעויות העבר, כמו במלחמת לבנון הראשונה, ולהסתמך באופן בלעדי על המידע שבעלי בריתה מספקים לה. על ישראל לפתח הבנה עצמאית ומעמיקה של המתרחש באזור. נאמנות לדרוזים אין פירושה שישראל צריכה לעשות כל מה שהם רוצים. האינטרסים שלהם חשובים, אך גם לישראל יש אינטרסים משלה. בסופו של דבר, הוא מסכם, במזרח התיכון אין הבחנה ברורה בין שלום למלחמה, והכוח הוא שמכתיב את כללי המשחק.
מדוע בגידה היא מילת המפתח להבנת קריסת ציר ההתנגדות. ד״ר ירון פרידמן מסביר איך שרשרת בגידות ערערה את הבריתות, חשפה חולשות והשאירה את הציר מבודד וחלש. פרק על בגידות גדולות, ציפיות מנופצות ולקחים מהעבר.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, בגידה, איראן, חמאס, סוריה, לבנון, אסד, נסראללה, ציר הרשע, ציר ההתנגדות, חיזבאללה
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה מתארח ד”ר ירון פרידמן. לדברי פרידמן, את התמוטטות ציר ההתנגדות האיראני בחודשים האחרונים ניתן להסביר באמצעות שרשרת של בגידות והפרות הסכמים. הוא סוקר את הבגידות הללו, שהחלו עוד במלחמת האזרחים בסוריה והגיעו לשיאן במלחמה הנוכחית.
פרידמן פותח בבגידה הראשונה בשרשרת, שהתרחשה לדבריו במלחמת האזרחים בסוריה. לאחר שהנהגת חמאס עברה לדמשק ב־1999 וזכתה לאירוח נדיב ממשטרו של בשאר אל־אסד, היא החליטה לתקוע לו סכין בגב. בשנת 2012, על רקע עליית האחים המוסלמים במצרים ובתוניסיה ותחושה שאסד עומד ליפול, חמאס בחר לתמוך באופוזיציה הסורית. פרידמן מסביר שאסד מעולם לא סלח לחמאס על כך. גם כאשר חזבאללה ניסה לארגן פיוס שנים לאחר מכן, אסד הסכים להיפגש עם נציגי חמאס אך סירב בתוקף לפגוש את ח’אלד משעל, שעמד בראש הלשכה המדינית של הארגון בזמן הבגידה.
לפי פרידמן, חמאס מעולם לא היה חבר טבעי בציר ההתנגדות השיעי, מכיוון שהוא ארגון סוני. למרות זאת, הנהגתו לקחה ברצינות את התעמולה האיראנית ואת הצהרותיו של נסראללה על השמדת ישראל. חמאס ציפה שכאשר יפתח במתקפה ב־7 באוקטובר, כל חברי הציר יצטרפו אליו למערכה כוללת. הציפייה הייתה שגם הפלסטינים ביהודה ושומרון וערביי ישראל יצטרפו למאבק, בדומה לאירועי “שומר החומות” (שכונה בערבית “חרב ירושלים”).
אולם, דבר מכל זה לא קרה. חמאס מצא את עצמו לבד במערכה. חזבאללה אמנם הצטרף למחרת, אך הסתפק במלחמת התשה על אש קטנה ולא פתח חזית מלאה. הרשות הפלסטינית גינתה את המתקפה וכינתה אותה הרפתקה מטורפת. העולם הערבי, כולל מצרים וירדן, נותר מנגד. מצרים אף חסמה את מעבר רפיח, וירדן מנעה מצעדות להגיע לגבול עם ישראל. מנקודת מבטו של חמאס, כולם בגדו בו.
גם חזבאללה, טוען פרידמן, חווה בגידה. לאחר חודשים של לחימה בעצימות נמוכה, ישראל פתחה בספטמבר 2024 במתקפה נרחבת שהרסה את התשתיות של הארגון בדרום לבנון. חזבאללה ציפה שאיראן, הפטרונית שלו, תתערב לטובתו, או שלפחות המיליציות הפרו־איראניות בעיראק והחות’ים בתימן יבואו לעזרתו כפי שהבטיחו. זה לא קרה.
פרידמן מוסיף לרשימת הבוגדים גם את משטר אסד, שבשטחיו לא התקיימה אפילו הפגנה אחת למען עזה. ההפגנות היחידות בסוריה נערכו באזורים שבשליטת המורדים, כמו אידליב. ייתכן, לדבריו, שזו הייתה נקמתו של אסד בחמאס.
בנוסף, חזבאללה חש נבגד על ידי העולם השיעי הרחב. הארגון קיווה שהסמכות הדתית העליונה בעולם השיעי, האייתוללה עלי סיסתאני מעיראק, יוציא פסק הלכה (פתווה) הקורא לג’יהאד נגד ישראל. פסק כזה לא הגיע. פרידמן מסביר שהדבר משקף את הפער בין השיעה הלוחמנית והנקמנית של איראן לבין השיעה המתגוננת והמסורתית יותר של נג’ף, המיוצגת על ידי סיסתאני.
החוליה האחרונה בשרשרת היא איראן עצמה. כאשר ישראל תקפה ישירות בשטחה, המיליציות שאיראן טיפחה והשקיעה בהן מיליארדים במשך עשרות שנים לא באו לעזרתה. מנקודת המבט האיראנית, מסביר פרידמן, זוהי בגידה מובהקת, בדומה לכללי הנאמנות בעולם הפשע המאורגן.
איראן נבגדה לא רק על ידי שלוחיה, אלא גם על ידי בנות בריתה הגדולות. רוסיה, שלמלחמתה באוקראינה סיפקה איראן אלפי כטב”מים, סירבה להעביר לה מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-400. פרידמן מזכיר שגם לפני כן, רוסיה אפשרה לישראל לתקוף מטרות איראניות בסוריה. גם סין, לדבריו, בגדה באיראן כשחתמה על הסכם סחר עצום עם ארצות הברית מיד לאחר סיום סבב הלחימה בין ישראל לאיראן.
פרידמן מציין שהתופעה של חוסר תיאום ובגידות הדדיות בצד הערבי אינה חדשה, והוא מזכיר כדוגמה את מלחמת העצמאות ב־1948. הוא טוען שחשוב להבין את הכישלונות בצד השני ולא לייחס את כל ההצלחה רק ליכולותיו של צה”ל.
בניגוד לשרשרת הבגידות בציר האיראני, פרידמן מצביע על הנאמנות שהפגינו בנות בריתה של ישראל. הוא מדגיש את תפקידה של ארצות הברית, שנשיאיה, הנוכחי והקודם, התייצבו לצד ישראל במילים ובמעשים. כמו כן, מדינות ערב כמו מצרים וירדן שמרו על הסכמי השלום, וירדן אף סייעה ביירוט טילים איראניים. העובדה שמטוסי קרב ישראליים יכלו לעבור במרחב האווירי של מדינות ערב בדרכם לתקוף באיראן, מסכמת לדבריו את התמונה.
מור שפירא ובוריס בוחנים את 12 ימי התקיפות הישראליות באיראן וחושפים כיצד קריסת ״הרתעת האייתוללות״ מעוררת לגלוג במפרץ, חרדה בקהיר ושתיקה בטהראן. השניים שואלים היכן נעלמו ארגוני הפרוקסי, האם ישראל מתבססת כהגמון אזורי, ואיזו פסיכולוגיית לחימה משגעת את העולם הערבי.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, איראן, ישראל, מלחמה, שלום, קטאר, מצרים, הרתעה, פרוקסי
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה מתארחת מור שפירא, מרצה לערבית באוניברסיטת בר־אילן וחוקרת במכון ממר”י. שפירא מנתחת את האופן שבו התקשורת והציבור בעולם הערבי ובאיראן הגיבו למתקפה הישראלית על איראן, את התמוטטות מיתוס ההרתעה האיראני, ואת הנרטיבים השונים שהתפתחו בעקבות האירועים.
לדברי מור שפירא, התגובה הבולטת בעולם הערבי, בעיקר במדינות המפרץ, היא לעג לכישלון האיראני. פרשנים אמירתים, למשל, כינו את האירוע “הנכבה של האיראנים” ולגלגו על כך שתוכנית הגרעין “התאדתה” והגנרלים הפכו ל”פוסטרים לכישלון”. התפיסה הרווחת היא שכל מיתוס ההרתעה שאיראן בנתה במשך שנים קרס, והיא אינה יותר מנמר מנייר. עם זאת, שפירא מציינת שזו אינה התגובה היחידה. בקרב פלסטינים, היו שראו במתקפה האיראנית על ישראל נקמה אלוהית. אחרים, המאמינים ב”הבטחה הנאמנה” (אלוועד אלסאדק), רואים בכישלון האיראני תחנה זמנית בדרך לגאולה האסלאמית ולכיבוש הארץ.
שפירא מסבירה כי איראן רואה את עצמה כמעצמה היסטורית ומביטה בהתנשאות על מדינות ערב, שלתפיסתה הן ישויות מלאכותיות שנוצרו בהסכם סייקס־פיקו. לאחר מלחמת איראן־עיראק, המשטר האיראני בנה תפיסת הרתעה בלתי קונבנציונלית המבוססת על שלושה מרכיבים: שלוחים (פרוקסי) שילחמו עבורה, תוכנית טילים בליסטיים ותוכנית גרעין. מטרת־העל של אסטרטגיה זו, לדבריה, היא שימור הלגיטימיות השלטונית, שהאיום עליה הוא הפחד הגדול ביותר של המשטר. המתקפה הישראלית ערערה את תפיסת ההרתעה הזו והובילה מדינות ערביות לתהות אם פחדו מאיום אמיתי.
בתשובה לשאלת בוריס, שפירא מבהירה כי האופוזיציה באיראן חלשה, מפוצלת ומדוכאת ביעילות על־ידי המשטר. האופוזיציה הגולה במערב אינה מהווה אלטרנטיבה רצינית. היא מדגישה שהמשטר האיראני בנוי בצורה ממוסדת וחכמה, כך שנפילתו של המנהיג העליון ח’אמנאי לא תוביל לקריסת המערכת כולה. ישנם מנגנונים, כמו מועצת המומחים, שיבטיחו המשכיות שלטונית. לטענתה, ניסיון חיצוני להפיל את המשטר, בדומה למה שקרה בעיראק או במדינות האביב הערבי, עלול להוביל לוואקום שלטוני, לכאוס ולעליית גורמים קיצוניים אף יותר.
אחת התגובות המעניינות, לדברי שפירא, הגיעה ממצרים, שם עלה חשש קיומי מפני ניצחון ישראלי. התפיסה היא שאם ישראל הצליחה להביס את איראן, היא תהפוך להגמון הבלתי מעורער של המזרח התיכון. המצרים חוששים שישראל תרגיש חופשייה לפעול באופן חד־צדדי נגד כל איום שתגדיר, למשל בריקון עזה מתושביה, ואף מדינה ערבית לא תוכל להתנגד לה. החשש הוא שישראל תציב עובדות בשטח ללא כל התנגדות.
שפירא מתארת כיצד ירדן, שחוששת מהתפשטות איראנית, פעלה בנחרצות נגד המתקפה וסייעה לישראל ביירוט הטילים והכטב”מים. המשטר הירדני נאבק בניסיונות איראניים לערער את יציבותו באמצעות שלוחים, ואף חשף תשתית לייצור נשק איראני על אדמתו. במקביל, כותבים ליברלים בעולם הערבי הביעו תמיכה בזכותה של ישראל לתקוף, מתוך הבנה שאיראן גרעינית מסכנת גם אותם. בניגוד לכך, רשת אל־ג’זירה הקטרית הואשמה בצביעות. כאשר טילים איראניים פגעו סמוך למטה הרשת בדוחא, היא כמעט לא דיווחה על כך, וגם אז ציטטה רק מקורות איראניים.
המשטר האיראני, על־פי שפירא, מנסה לבנות נרטיב נגדי. היא מצטטת דיפלומט איראני לשעבר, אמיר מוסאווי, שטען כי “ישראל הסתיימה” וכי ניצחונה הושג רק בזכות סיוע צבאי אמריקאי ואירופי. לדבריו, איראן העשירה אורניום לרמה גבוהה רק “דווקא” בגלל פרישת טראמפ מהסכם הגרעין. כעת, לאחר שישראל “הרסה” את תוכנית הגרעין, איראן טוענת שיש לה לגיטימציה לפעול בחשאיות מוחלטת ולשמור על עמימות גרעינית. הדיפלומט גם הציג את מנהיגי איראן כאמיצים שיצאו לרחובות המופצצים, בניגוד ל”ציונים הפחדנים” שהתחבאו במקלטים. שפירא מסכמת כי המשטר מודה שספג מכה קשה, אך פועל לשקם את תדמיתו ולהדגיש שהרעיון המהפכני לא מת.
אמ״לק – תקראו את ״על קיר הברזל״ . זה לא ארוך וזה מאוד מעניין
היום קראתי מחדש את המאמר של ז׳בוטינסקי ״על קיר הברזל״, בו הוא מתאר את עמדתו לגבי הסכסוך הערבי-ישראלי. ז׳בוטינסקי פורס את טיעוניו בצורה מנומסת, קרה ומדוייקת. אבל יחד עם זאת הוא לא מפספס, לא את ההבטים הפרקטיים ולא ההבטים האתיים את חזרתם של יהודים לארץ ישראל.
המאמר נכתב ב-1923, הרבה לפני קום המדינה. מדהים לראות עד כמה אותם ויכוחים והתלבטויות שהיו אז תקפים גם היום. הדבר היחיד שהשתנה המון מאז – ואת זה אפשר לראות אך ורק אם משווים בין הטקסט המקורי ברוסית לבין התרגום לעברית מאותה התקופה – זה העובדה שהמילה ״פלסטין״ מחוץ לשפה העברית שימשה כתרגום לביטוי ״ארץ ישראל״ העברי. לא שני מושגים מנוגדים זה לזה אלא מושגים נרדפים. היום זמנים!
היום קראתי לראשונה גם את מאמר ההמשך, ״על אתיקה של קיר הברזל״, ומה אני אגיד לכם? השתכנעתי משני המאמרים.
אלה מאמרים קצרים וברורים מאוד; שניהם יחד יגזלו מכם לכל היותר חצי שעה. לכן אני מאוד ממליץ לכולם לקרוא אותם. ומי מכם שיודע גם עברית וגם רוסית, תקראו את שתי הגרסאות; ההשוואה בין הנוסחים לפעמים מעניינת.
לינקים לנוחיותכם:
המקור הרוסי [על קיר הברזל]
מאמר ההמשך [האתיקה של קיר הברזל]
התרגום לעברית [על קיר הברזל]
מאמר ההמשך [האתיקה של קיר הברזל]
מה יקרה אם איראן תחסום את מצרי הורמוז? מי ייפגע, ומי דווקא ירוויח? למה נפילת משטר האייתולות עלולה לסכן את האינטרסים של מדינות מפתיעות? ד״ר ערן אפרת, מומחה לשוק האנרגיה, מספק הצצה מרתקת לשדה הקרב של הנפט והגז: בין מצרים וסנקציות, בין סין וטורקיה. גם אשקלון עלתה לדיון.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, איראן, נפט, גז, קטאר, סין, טורקיה, סנקציות
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה מתארח ערן אפרת, מומחה לשוק האנרגיה העולמי, לשיחה על איראן והשפעתה על שוקי הנפט והגז. הדיון עוסק באיום האיראני לסגור את מצרי הורמוז, באינטרסים של מעצמות כמו סין וארצות הברית, ובהשלכות האפשריות של נפילת המשטר בטהראן על מפת האנרגיה העולמית.
בוריס פותח בשאלה על שליטתה של איראן במצרי הורמוז. לדברי ערן אפרת, דרך המצרים עוברים כ־20 אחוזים מהנפט וכ־33 אחוזים מהגז בעולם. עם זאת, הוא מעריך שהסיכוי שאיראן תחסום את המצרים בפועל הוא אפסי. הסיבה המרכזית היא שאיראן עצמה תלויה במעבר כדי לייצא את הנפט והגז שלה, והיא זקוקה נואשות להכנסות.
נוסף על כך, לקוחתה העיקרית של איראן היא סין, שרוכשת כ־90 אחוזים מהנפט האיראני. גם טורקיה היא לקוחה חשובה של סחורות איראניות תחת סנקציות. כלכלותיהן של שתי מדינות אלה מתבססות במידה רבה על חומרי גלם זולים מאיראן ומרוסיה, ולכן יש להן אינטרס מובהק שהמעבר יישאר פתוח. אפרת מוסיף כי מבחינה צבאית, יהיה קשה מאוד לאיראן לחסום את המצרים לאור הנוכחות המאסיבית של ציים זרים באזור.
תרחיש סביר יותר, לטענתו, הוא שאיראן תנסה לשבש את התנועה באמצעות הפחדה, למשל על־ידי ירי טיל לעבר מכלית. אירוע כזה עלול לגרום לחברות הביטוח להפסיק לבטח מעבר במצרים, ובכך לעצור את התנועה דה פקטו, בדומה למה שעשו החות’ים במצרי באב אל־מנדב. עם זאת, אפרת סבור שזהו קלף שהמשטר האיראני, שנמצא במצב שברירי, לא ישתמש בו, מכיוון שזהו צעד התאבדותי שיפגע קודם כל באיראן עצמה.
בתשובה לשאלתו של בוריס מהן החלופות של איראן, מסביר אפרת שהיא יכולה להפעיל את זרועות הטרור שלה באזור. למשל, היא יכולה להורות לחות’ים לחדש את ההתקפות בבאב אל־מנדב, או להפעיל מיליציות עיראקיות לתקוף בסיסים אמריקאיים ומתקני אנרגיה במדינות שכנות. הוא מזכיר את המתקפה על מתקני ארמקו בסעודיה בעבר.
עם זאת, הוא טוען שהעולם מתחיל להתמקד בראש התמנון, כלומר באיראן עצמה, ולא רק בזרועותיה. כל מהלך אגרסיבי יקושר מיד לטהראן ויגביר את הלחץ על המשטר. לדבריו, המשטר האיראני השקיע את כל משאביו בביצור שלוחיו בחו”ל ולא בחיזוק החוסן הפנימי, ולכן הוא פגיע מאוד בתוך ביתו.
אפרת מתאר את האי ח’ארג כמרכז לוגיסטי אדיר של איראן לאגירה וייצוא של נפט. לאחרונה, מחשש לתקיפה ישראלית או אמריקאית, החלו האיראנים לפנות את האי. הפינוי התבצע באמצעות הוצאת מכליות־על שעגנו בו אל לב ים. המכליות ממתינות כעת במים, מכיוון שהסחורה שעליהן עדיין לא מוכנה למשלוח ללקוחות. כתוצאה מכך, האי ח’ארג ריק יחסית.
בוריס שואל על מצב הדלק בלבנון, ומציין שבעבר איראן סיפקה לה דלק אך כיום נראה שאין בעיות אספקה. אפרת מסביר שלבנון היא מדינה שיכולה לרכוש אנרגיה מכל מקור, כולל מדינות אירופה, סוריה, סעודיה וקטר. הוא משוכנע שלבנון מקבלת קווי אשראי, כנראה בתמיכת צרפת, ואין לה בעיות אנרגיה משמעותיות.
בוריס מעלה תרחיש היפותטי של נפילת המשטר האיראני והסרת הסנקציות, ושואל אם סין וטורקיה יהיו מעוניינות בכך. אפרת עונה בשלילה נחרצת. לדבריו, שתי המדינות מבססות חלק ניכר מכלכלתן על רכישת חומרי גלם זולים מאיראן ומרוסיה. אם הסנקציות יוסרו, הן יאבדו את היתרון הזה וייאלצו לשלם מחיר שוק מלא, מה שיפגע בהן כלכלית. לכן, האינטרס שלהן הוא שהמצב הנוכחי יימשך.
אם המשטר באיראן ייפול והסנקציות יוסרו, ההשפעה על שוק הנפט העולמי תהיה קטנה, מכיוון שאיראן אינה יצרנית נפט גדולה. לעומת זאת, מסביר אפרת, איראן היא מעצמת גז, שנייה רק לרוסיה בעתודותיה. כניסתה לשוק הגז העולמי כשחקנית לגיטימית תשנה את המפה לחלוטין. מהלך כזה יכול לפתור את משבר הגז באירופה ולהפעיל לחץ אדיר על רוסיה. עם זאת, הוא מציין שמהלך כזה נוגד את האינטרס של ארצות הברית, שהפכה ליצואנית גז מרכזית לאירופה. אפרת מעריך שהמשטר האיראני לא ישרוד, וכי שינוי צפוי עוד השנה.
לשאלה מה יקרה לחות’ים אם המשטר האיראני יתמוטט, משיב אפרת שהם יקרסו. לדבריו, המודל הכלכלי של החות’ים מבוסס לחלוטין על תמיכה איראנית, שכוללת אספקת נשק ודלקים במחיר מוזל. אין להם יכולת מבצעית או כלכלית עצמאית. הוא חושש יותר מחיזבאללה, שהוא ארגון מתוחכם יותר עם מקורות הכנסה עצמאיים.
לבסוף, אפרת מעריך שמחיר הנפט לא צפוי לזנק, וכי הפוטנציאל להסלמה משמעותית בשוק האנרגיה כבר מאחורינו. הוא מציין שישראל פועלת באופן ממוקד נגד מתקני אנרגיה המיועדים לשוק המקומי האיראני, ככל הנראה בלחץ אמריקאי, ונמנעת מפגיעה בייצוא הגלובלי.
אחרי חודשים של לחימה קשה בגבול הצפון, הציבור הלבנוני מתנער מחיזבאללה ומאיראן. מרים יונס, חוקרת הרשתות החברתיות של לבנון, מתארת איך חיסול נסראללה ערער את תחושת הכוח של חיזבאללה, ואיך נוצרים, סונים ואפילו שיעים דורשים סוף לשליטה האיראנית. תוך כדי תקיפות ישראליות מדויקות באיראן, מתחיל שיח חסר תקדים בלבנון על פיוס, ואפילו שלום, עם ישראל. האם אנחנו בפני עידן חדש?
על מה דיברנו: המזרח התיכון, איראן, חיזבאללה, לבנון, הסכם שלום
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” מתארחת מרים יונס, פעילת שלום ומומחית לחברה הלבנונית וליחסי ישראל־לבנון. יונס, ילידת לבנון, מנתחת את התגובות והמגמות בחברה הלבנונית מאז אירועי השבעה באוקטובר, דרך חיסול צמרת חיזבאללה ונפילת משטר אסד בסוריה, ועד למערכה מול איראן.
לדברי מרים יונס, אירועי השבעה באוקטובר היממו את הלבנונים, אך ההלם הגדול אף יותר הגיע למחרת, כאשר חיזבאללה החליט להצטרף למלחמה נגד ישראל. היא מדגישה כי הדבר נעשה על אפה וחמתה של ממשלת לבנון, שביקשה מהארגון להימנע מכך. יונס מסבירה כי חיזבאללה מתנהל כישות נפרדת לחלוטין מהמדינה, במיוחד על רקע היעדר נשיא ותפקוד ממשלתי חלקי בשנים האחרונות.
הציבור הלבנוני, שהתמודד באותה עת עם משבר כלכלי, פוליטי וחברתי חריף, לא רצה להיות חלק מהמלחמה הזו ולא היה מוכן לשלם את מחירה. יונס טוענת שהשבעה באוקטובר “שבר את תקרת הזכוכית” של השתיקה. כאשר ישראל החלה לתקוף באופן ממוקד את בסיסי חיזבאללה, מחסני הנשק שלו והנהגתו, לבנונים רבים שמחו. הם ראו בכך את תחילתו של שינוי והזדמנות להשתחרר משליטת הארגון במדינה.
יונס מפרטת את העמדות השונות בקרב העדות בלבנון. לדבריה, המצב בקהילה השיעית מורכב. חיזבאללה העצים את העדה, שהייתה בעבר בתחתית הסולם החברתי, והעניק לה כוח, מעמד וכסף. הארגון ניהל עבורה מדינה בתוך מדינה, ולכן התמיכה בו בקרב השיעים חזקה ונובעת מאידאולוגיה מושרשת. עם זאת, היא מציינת שגם בקרב השיעים ישנו אחוז מסוים שמאז השבעה באוקטובר טוען כי “זו לא המלחמה שלנו” ודורש ריבונות לבנונית אמיתית, במנותק מ”ציר הרשע” האיראני.
הסונים, לעומתם, נוטרים טינה עזה לחיזבאללה, בין היתר משום שהארגון חיסל מנהיגים סונים בולטים, כמו רפיק חרירי, ורמס את מעמדם. השנאה כלפי איראן, הפטרונית של חיזבאללה, התחזקה מאוד. יונס מספרת כי תומכי חיזבאללה מכונים לעיתים “איראנים” ולא לבנונים, והשיח נגד המעורבות האיראנית בלבנון הפך למרכזי.
נפילת משטרו של בשאר אל־אסד בסוריה התקבלה בלבנון כהפתעה גמורה. יונס מזכירה כי סוריה שלטה בלבנון עד 2005, והשנאה כלפי משטר אסד עמוקה. בנוסף, לבנון מתמודדת עם נוכחותם של כשני מיליון פליטים סורים בשטחה. לדבריה, לאחר נפילת אסד וחיסול צמרת חיזבאללה, החלו להיראות ניצנים של שינוי: מדינות המפרץ חוזרות לתמוך כלכלית בלבנון, והשיח הציבורי משתנה.
התפתחות מפתיעה במיוחד, לדברי יונס, היא שהתקשורת והרשתות החברתיות בלבנון החלו לדבר בגלוי על שלום עם ישראל. היא מציינת כי הדיפלומט הלבנוני הבכיר נוואף סלאם אף הצהיר על רצון בהסכם שלום. יונס מעריכה שככל שאיראן תיחלש, כך יגבר הרצון הלבנוני בשלום.
בוריס מציין כי החשש ממלחמת אזרחים חדשה מנע בעבר עימות עם חיזבאללה, אך כיום פוליטיקאים לבנונים מדברים בגלוי על פירוז הארגון. יונס מסכימה ומייחסת זאת בעיקר לחיסולו של חסן נסראללה. לטענתה, “חיזבאללה היה נסראללה”, והכריזמה שלו היא זו שהפכה את הארגון למה שהיה. לאחר שישראל חשפה את חולשתו וחיסלה את מנהיגו, הפחד מהארגון פחת.
עם זאת, הטראומה של מלחמת האזרחים עדיין קיימת ומרתיעה רבים מנקיטת צעדים דרסטיים. למרות זאת, הממשלה הלבנונית מציבה כעת גבולות ברורים יותר לחיזבאללה. כדוגמה, היא מספרת שהממשלה אסרה על הארגון לפתוח חזית נוספת במהלך התקיפות באיראן, והארגון ציית.
יונס מתארת את האווירה הכללית בלבנון כאופטימית מאוד, אם כי זהירה. ישנה תקווה לשינוי מהותי במזרח התיכון לאחר המלחמה. כשנשאלה אילו טעויות ישראל עלולה לעשות כדי לחבל בסיכוי לשלום, היא משיבה כי הרשימה ארוכה. הטעות הגדולה ביותר, לדבריה, היא להתייחס ללבנונים, לסורים או לאיראנים כאל מקשה אחת ולהתעלם מהניואנסים התרבותיים והחברתיים העדינים.
היא מדגישה את החשיבות הקריטית של הסברה ישראלית לעולם הערבי. יונס משבחת את פעילותו של דובר צה”ל בערבית, אביחי אדרעי, שהפך לדמות אמינה בעיני לבנונים רבים משום שדיווחיו מהשטח התבררו כמדויקים. היא טוענת כי חסרה דמות מקבילה בתחום הדיפלומטי, שתסביר את עמדותיה ופעולותיה של ישראל ותהווה משקל נגד לתעמולה של רשתות כמו אל-ג’זירה.
האם חמולה מקומית יכולה להחליף את חמאס? ד”ר הראל חורב מנתח את עלייתו של יאסר אבו שבאב בעזה, את הקשרים שלו עם רמאללה וישראל, ואת האסטרטגיה הישראלית ליום שאחרי. שיחה על חמולות, מיליציות, לגיטימציה מקומית וסיכוי אמיתי לשינוי, או אשליה מסוכנת?
על מה דיברנו: המזרח התיכון, עזה, חמולות, יסר אבו שבאב, עזה, הרשות הפלסטינית, חמאס, שלטון מקומי, יום שאחרי.
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
ד”ר הראל חורב, חוקר בכיר במרכז משה דיין, מתארח בפודקאסט כדי לדון בהופעתו של יאסר אבו שבב, דמות מקומית ברצועת עזה המשתפת פעולה עם ישראל, ובוחן את האסטרטגיה הרחבה של הישענות על חמולות מקומיות ביום שאחרי חמאס.
לדברי ד”ר חורב, יאסר אבו שבב הוא צעיר שאינו מוכר במיוחד, בן לחמולה קטנה המשתייכת לקונפדרציית השבטים הגדולה תראבין. לקונפדרציה זו רשת קשרים ענפה בסיני, בנגב, ביהודה ושומרון וברצועת עזה. אבו שבב עצמו עוסק בפשיעה ובהברחות, אך חורב מדגיש כי במציאות ההישרדותית של עזה קשה למצוא צדיקים.
המניע של אבו שבב הוא אופורטוניסטי: הוא שואף לתפוס עמדת כוח בממשל שיוקם ביום שאחרי. הוא אינו אידיאולוג או איש דת, אלא בן למשפחה בדואית שהאינטרסים שלה מקומיים וממוקדים באזור מזרח רפיח. לדברי חורב, עובדה זו היא חדשות טובות, שכן היא שוללת את הטענה שמדובר באיש דאעש.
אבו שבב מקורב לפת”ח ומופעל על־ידי גורמים ברמאללה, ביניהם יועצו של אבו מאזן, מחמוד אל־הבאש, ואנשי מנגנונים נוספים בעלי חשבון אישי עם חמאס.
ד”ר חורב מסביר כי מעמדו של אבו שבב כעזתי מקנה לו לגיטימציה מקומית (שריעה), בניגוד לגורמים חיצוניים שיוצנחו לרצועה. הוא נמצא בעימות ישיר עם חמאס, ואף נעזר בצה”ל כדי להדוף התקפות של הארגון.
עצם התייצבותו מול חמאס מציעה אופק חלופי לתושבים. הוא הקים אזור חסות שאליו עברו כמה מאות משפחות, והן זוכות לביטחון ולסיוע. לדברי חורב, זהו ניצן ראשון לשלטון חלופי.
לאבו שבב יש חזון שחורג מניהול מיליציה. הוא מציג עצמו כיתד לשלטון עתידי וכבר החל לגייס אנשי מקצוע, כמו שופטים, מהנדסים ורופאים, במטרה להקים מנהל אזרחי מתפקד.
בוריס מעלה את ההשוואה לתמיכת ישראל באחים המוסלמים, שהפכו לחמאס. ד”ר חורב דוחה את ההשוואה וטוען שמדובר במיתוס. לדבריו, ישראל תמכה באחים המוסלמים כארגון חברתי לא־מיליטנטי, שהיווה משקל נגד לפת”ח. התמיכה פסקה ב־1987, כאשר יאסין הפך את התנועה לחמאס והעניק לה אידאולוגיה לוחמנית.
חורב סוקר את ניסיונותיה של ישראל בטיפוח כוחות מקומיים ומציין שהתוצאות מעורבות. “משמר כפרי הדרום” בלבנון ב־1982 נכשל במהירות, אך צד”ל פעל בהצלחה במשך יותר מ־20 שנה. המסקנה, לדבריו, היא שכוחות מקומיים יכולים להיות יעילים ברמה המקומית והמוניציפלית, אך הם תמיד יפסידו במאבק מול תנועה לאומית רחבה. לכן, הפתרון הנכון הוא לשלב אותם בתוך מסגרת לאומית, כמו הרשות הפלסטינית.
ד”ר חורב מתנגד לתוכנית “האמירויות הפלסטיניות” של ד”ר מרדכי קידר, שלפיה יש לפרק את הרשות ולהישען על חמולות. הוא טוען שזהו מהלך רגרסיבי שמתעלם מקיומה של זהות לאומית פלסטינית ומהלגיטימציה הבינלאומית של אש”ף.
עם זאת, במצב של ואקום שלטוני בעזה, הוא מציע להשתמש בחמולות כ”יתדות” זמניות ומקומיות שעליהן ניתן יהיה לבנות “בועות שליטה” באזורים שונים. הוא מזהיר מפני הפיכת אבו שבב לשליט כל הרצועה, צעד שיוביל להתמוטטות המבנה כולו אם יקרה לו משהו.
חורב טוען כי חימוש המיליציות בנשק קל הוא הכרח. בלעדיו, הן לא יוכלו להילחם בחמאס ולבצע את “העבודה השחורה” במקום חיילי צה”ל. הוא מזכיר כי אחת הסיבות לתבוסת מנגנוני הרשות לחמאס ב־2007 הייתה הגבלת החימוש שלהם על־ידי ישראל.
לדברי ד”ר חורב, המודל הזה רלוונטי במיוחד בהקשר של עסקת חטופים אפשרית, שעשויה לחייב את צה”ל לפנות שטחים. הוא שואל מה עדיף: ואקום שאליו ייכנס חמאס, או כוח מקומי שישמור על השטח.
אם כוח כזה, הפועל כלגיטימי מטעם הרשות הפלסטינית, יותקף על־ידי חמאס, הדבר יאפשר לישראל להגיב צבאית בגיבוי בינלאומי. חורב מציין כי הרטוריקה של בכירי הרשות כלפי חמאס מחריפה, ואבו מאזן עצמו הבהיר כי לא יסכים לחמאס חמוש ברצועה.
הופעת המיליציה של אבו שבב היא חלק מתהליך רחב יותר של שבירת מחסום הפחד מחמאס והתערערות שלטונו. חורב מסכם כי למרות הסיכונים, יש כאן הזדמנות שישראל צריכה לבחון בזהירות וביצירתיות, תוך למידה מניסיון העבר והימנעות מבניית ציפיות מוגזמות.
כולם עושים היום vibe, גם אני רוצה.
כן, אני מודה, יש בי סלידה קלה שבקלות מהמושג הזה. אבל לפעמים אין ברירה.
כבר יצא לי בעבר לכתוב מאמר תוך עבודה מהירה עם מודלים של שפה גדולה, איטרציות זריזות ותהליך חצי-אינטואיטיבי של חיפוש, ניסוי ותיקון. עכשיו אני מנסה לשחזר את ההצלחה ההיא, מתוך סקרנות אמיתית והבנה שלפעמים הגישה ה”ויבית” פשוט עובדת.
אני מנהל יומן מסע שמתעדכן בלייב. לא מרגיש נוח לשתף אותו בפומבי, אבל אם זה מסקרן אתכם, תשאירו לי הודעה ואשלח לכם גישה.
ירון ובוריס מדברים על עלייתו של ג’ולאני, תהליך האיסלאמיזציה המסוכן בסוריה, שילוב טרוריסטים זרים בצבא החדש ופתיחת מחנה אל-הול של אסירי דאעש. אחרי האיום של משטר אסד הפרו-איראני הקודם, ניצבת ישראל מול איום מסוג חדש.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, סוריה, אל-ג’ולאני, איסלאם סלפי, דאעש, איראן, טורקיה, קטאר
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה מתארח ד”ר ירון פרידמן כדי לדון במצב בסוריה לאחר נפילת משטר אסד. לדבריו, בניגוד לאופטימיות במערב, המדינה הולכת לכיוון איסלאמיסטי וסלאפי מדאיג. הוא מבסס את ניתוחו על מקורות בערבית ומביע חשש מפני התפתחויות שליליות בכמה חזיתות.
ד”ר פרידמן מסביר כי אינו שותף לאופטימיות בנוגע למשטר החדש של אחמד א-שרע, המכונה גם אל-ג’ולאני. הוא מציין כי בשיח הציבורי בערבית, א-שרע אינו מזכיר את המילה דמוקרטיה, וממשלתו מורכבת בעיקר ממקורביו ומיוצאי ארגונו, היאת תחריר א-שאם. לדבריו, נמשכת הפגיעה במיעוטים, בעיקר בעלוואים, מתוך אידאולוגיה סלאפית השואפת להפוך את סוריה ל”סוניסטאן” נקייה ממי שאינם נחשבים מוסלמים. הוא מזכיר כי בתגובה, ההנהגה הרוחנית של הדרוזים פרסמה הצהרה המדגישה את היותם מוסלמים.
הצבא החדש שמוקם בסוריה הוא, לטענת פרידמן, צבא נוקם ואידאולוגי. תמונות מהשטח מציגות חיילים מזוקנים ומפקדים המצטטים מהקוראן, והלוחמים מכונים לעיתים “מוג’אהידון” ולא חיילים. פרידמן מזהיר כי פיטורי הקצונה הוותיקה, שרובה הייתה עלוואית וחילונית, היא פצצת זמן מתקתקת. הוא משווה זאת למצב בעיראק, שם קציני צבא סדאם חוסיין המפוטרים הפכו מאוחר יותר לבסיס ארגון דאעש.
דאגה נוספת היא שילובם של לוחמים זרים, כמו צ’צ’נים ואויגורים, בצבא הסורי החדש, במקום לסלקם מהמדינה כפי שהובטח. פרידמן מדגיש כי מדובר בטרוריסטים עם דם על הידיים, שאין להם קשר רגשי לסוריה, ולכן הם מסוגלים לבצע פשעים חמורים. הוא מזכיר כי ארגונו המקורי של אל-ג’ולאני, ג’בהת א-נוסרה, פירושו “חזית הסיוע”, והזרים הללו רואים עצמם כמי שבאו לסייע להפוך את סוריה למדינה איסלאמית.
פרידמן טוען כי בעוד התקשורת המערבית מדברת על התמתנות, הוא אינו מוצא לכך סימוכין במקורות בערבית. לדבריו, השיח על הסכם אי-לוחמה עם ישראל הוא מהלך שנועד לרצות את האמריקאים אך הוא חסר משמעות, שכן מצב של אי-לוחמה קיים דה-פקטו מאז 1973. לגבי ירי הרקטות האחרון מסוריה, המשטר החדש מיהר להתנער מאחריות והטיל אותה על “ארגון פלסטיני סורר”.
ההתפתחות המדאיגה ביותר, לדעת פרידמן, נוגעת למחנה אל-הול. במחנה כלואים מעל 40,000 איש, רובם נשים וילדים של לוחמי דאעש. הכורדים, ששמרו על המחנה במימון אמריקאי, מעבירים את האחריות למשטר הסורי החדש. דובר משרד הפנים הסורי החדש הצהיר כי יש כוונה לפתוח את המחנה ולשלב את יושביו בחברה הסורית. פרידמן מזהיר כי מדובר באוכלוסייה בעלת אידאולוגיה קיצונית. כתבים שביקרו במקום דיווחו על נשים וילדים שמחזיקים באידאולוגיית דאעש, רואים בכל מי שאינו כמותם “כופר”, ומחנכים את הדור הצעיר בהתאם. שחרורם לחברה ללא תהליך חינוך מחדש הוא סכנה אדירה.
לפי פרידמן, המפתח להשפעה על סוריה הוא כלכלי. הוא סבור כי על ארצות הברית להשתמש בקלף הסנקציות ולא להסירן בבת אחת, אלא בהדרגה ובתמורה לצעדים ממשיים של המשטר. הוא מציין את ההשפעה הגוברת של טורקיה וקטר, התומכות העיקריות של המשטר, שבאה לידי ביטוי למשל בשכתוב ספרי הלימוד כך שיציגו את התקופה העות’מאנית באור חיובי. באשר לאפשרות של אוטונומיה דרוזית בדרום, פרידמן סקפטי ומציין כי הדרוזים עצמם מעוניינים להישאר חלק מסוריה.
את התקווה היחידה הוא רואה בהקשר אזורי רחב יותר. אם המלחמה בעזה תסתיים ויושגו הסדרים אזוריים, מדינות כמו סעודיה והאמירויות, שישתתפו בשיקום סוריה, יוכלו להפעיל לחץ על המשטר להתקרב לישראל ולהתרחק מאיראן, האויבת המשותפת.
למה ג׳וניורים מתקשים להיכנס לתעשייה? ואיך את ואתה יכולים לעזור להם?
מצד אחד יש שפע של מפתחים צעירים, בוגרי תארים, שמחפשים את הדריסת רגל הראשונה.
מצד שני החברות מעדיפות ניסיון, ומתמודדות עם שינויים מהירים בגלל AI.
התוצאה היא שדור שלם של מפתחים מתקשה להיכנס.
כדי להבין מה באמת עוזר או מעכב את הג’וניורים אני עורך מחקר. אני מחפש מנהלים של מפתחים צעירים שישתפו בראיון קצר בזום (עד חצי שעה).
הממצאים יפורסמו באופן פתוח לטובת הקהילה כולה.
🔗 פרטים ותיאום: https://gorelik.net/study study@gorelik.net
שתפו את ההודעה עם מנהלים שיכולים לעזור. אפילו אחד נוסף זה משמעותי.
Activate to view larger image,
Ac
האם העולם מתעלם מהמשבר ההומניטרי הגדול ביותר כיום? עם 14 מיליון פליטים, אלפי מתים ממחלות, מגפת כולרה וחשש לרצח עם חוזר בדרפור – ד”ר חיים קורן חושף את עומק האסון בסודאן, ואת הקשרים המסוכנים בין שליטי סודאן, רוסיה, איראן והאמירויות. שיחה מטלטלת על מדינה קריטית שנעלמה מהמכ”ם.
ד״ר חיים קורן היה השגריר הראשון של ישראל בדרום סודאן, היה שגרירנו במצרים וכיום משמש כמרצה בכיר באונ׳ רייכמן. המאמר שד״ר קורן הזכיר נמצא כאן https://bit.ly/3Hep1G5
על מה דיברנו: המזרח התיכון, סודאן, משבר הומניטרי, ג’נוסייד, גיאופוליטיקה, רצח עם, סוריה, איחוד האמירויות, מגפות, רעב
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” מתארח ד”ר חיים קורן, מרצה באוניברסיטת רייכמן, לשעבר שגריר ישראל בדרום סודאן ובמצרים, ומומחה למזרח התיכון. השיחה עוסקת במלחמת האזרחים העקובה מדם המתחוללת בסודאן, במשבר ההומניטרי החמור שנוצר בעקבותיה, ובסבך האינטרסים של מעצמות אזוריות וגלובליות המעורבות בסכסוך.
לדברי ד”ר קורן, סודאן מעולם לא הייתה יציבה מאז עצמאותה ב-1956. המצב החמיר בשנים האחרונות והגיע לכדי רעב, בריחה של מיליוני אזרחים, התפשטות מחלות והרג המוני. המשבר הנוכחי הוא תוצאה ישירה של התהליכים שהובילו להדחת הרודן עומר אל-בשיר בשנת 2019. אל-בשיר, שהנהיג את המדינה כאידיאולוגיית ג’יהאד, הודח בעקבות מחאה עממית נרחבת על רקע קריסה כלכלית ודיכוי.
את מקומו תפסו שני יורשיו המיידיים: גנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן, רמטכ”ל צבא סודאן, וגנרל מוחמד חמדאן דגלו, המכונה חמתי, מפקד מיליציית “כוחות התמיכה המהירה” (RSF), שהיא גלגולה המאוחר של מיליציית הג’נג’וויד הידועה לשמצה. ד”ר קורן מסביר כי חמתי, מנהיג שבטי מאזור דארפור, שירת את אל-בשיר וביצע עבורו פשעים שהגיעו עד כדי רצח עם בדארפור בשנים 2003-2005. לאחר הדחת אל-בשיר, בורהאן וחמתי ניהלו את המדינה במשותף, תוך שהם מסלקים ניסיון אמריקאי ואירופי לשלב בממשל גורם אזרחי.
ד”ר קורן סוקר את עברה של סודאן כמדינת טרור תחת שלטון אל-בשיר והאידיאולוג חסן א-תוראבי. סודאן חברה לאיראן, שימשה לה שער לאפריקה, ואירחה בשנות ה-90 את אוסאמה בן לאדן ואנשי אל-קאעידה. היא הייתה מעורבת בניסיון ההתנקשות בנשיא מובארכ ב-1995 ובפיגועים בשגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה ב-1998. פעולות אלה הובילו להטלת סנקציות קטלניות שהביאו את כלכלתה לסף קריסה.
כדי להיחלץ מהמצב, החל אל-בשיר לחפש דרך לצאת מרשימת המדינות תומכות הטרור. ב-2015 הוא הצטרף לקואליציה הסעודית שנלחמה נגד החות’ים בתימן, וב-2016 ניתק את היחסים עם איראן. לדברי ד”ר קורן, האמריקאים רמזו לו אז כי הדרך לשיקום היחסים עם וושינגטון עוברת בכינון יחסים עם ישראל. הוא מוסיף כי 90% מהכוח הסודאני שנלחם בתימן הורכב מאנשי המיליציה של חמתי. הדבר סייע להלבין את המיליציה שהואשמה ברצח עם, והפנה אליה את תשומת ליבם של איחוד האמירויות, שהתרשמו מיכולותיו הצבאיות של חמתי וטיפחו עמו קשרים.
השותפות בין בורהאן, נציג האליטה הערבית הוותיקה מצפון סודאן, לבין חמתי, איש שבטים מדארפור שצמח מחוץ לממסד, התפרקה באפריל 2023. חמתי, שחש כי צבר מספיק כוח בתמיכת רוסיה ואיחוד האמירויות, פתח במרד נגד בורהאן. ד”ר קורן מפרט את מערך הכוחות: באופן מסורתי, מצרים וסעודיה תמכו בבורהאן מתוך שאיפה ליציבות. מנגד, חמתי זכה לתמיכת האמירויות, שמעוניינות בביטחון תזונתי ובהשפעה אזורית, וכן לתמיכת רוסיה וכוח וגנר, שהשתמשו בסודאן כמקפצה להרחבת השפעתם באפריקה וקיבלו בתמורה זהב סודאני.
כאשר כוחותיו של בורהאן נחלו תבוסות, הוא ביצע פניית פרסה. ב-8 באוקטובר 2023, מיד לאחר פרוץ המלחמה בישראל, הוא חידש את היחסים עם איראן, ובתמורה קיבל ממנה כטב”מים ומל”טים שאפשרו לו להשיג הצלחות צבאיות. בעקבות זאת, מסביר ד”ר קורן, התחולל מהפך נוסף: רוסיה, שזיהתה את השינוי במאזן הכוחות, העבירה את תמיכתה מחמתי לבורהאן.
ד”ר קורן מדגיש כי למרות הדימוי שלה, סודאן אינה מדינה שולית. מיקומה על הנילוס ועל הים האדום הוא בעל חשיבות אסטרטגית עליונה. היא משמשת נתיב יצוא לנפט של דרום סודאן המיועד לסין, ומעצמות כמו רוסיה וטורקיה חושקות בהקמת בסיס ימי בפורט סודאן. החיבור המחודש בין סודאן לאיראן יוצר ציר מסוכן עם החות’ים ומעניק לטהראן דריסת רגל בדרך לניז’ר, אחת מיצרניות האורניום הגדולות בעולם. באשר לישראל, לדבריו, שני הצדדים הלוחמים חתמו על הסכמי אברהם ועדיין מעוניינים בקשרים עמה, מתוך הבנה שהדרך לוושינגטון עוברת בירושלים.
המלחמה, בשילוב עם תופעות אקלימיות כמו שיטפונות ובצורת, יצרה בסודאן את המשבר ההומניטרי החמור ביותר בעולם כיום, עם מיליוני עקורים, רעב כבד ומחלות. ד”ר קורן טוען כי המשבר זוכה להתעלמות בינלאומית, בין היתר משום שהתקשורת הערבית והעולמית נמנעת מסיקור נרחב של סכסוך שבו ערבים טובחים באפריקאים שחורים, בדומה להשתקה שאפיינה את סיקור רצח העם בדארפור בתחילת שנות ה-2000.
האם העולם מתעלם מהמשבר ההומניטרי הגדול ביותר כיום? עם 14 מיליון פליטים, אלפי מתים ממחלות, מגפת כולרה וחשש לרצח עם חוזר בדרפור – ד”ר חיים קורן חושף את עומק האסון בסודאן, ואת הקשרים המסוכנים בין שליטי סודאן, רוסיה, איראן והאמירויות. שיחה מטלטלת על מדינה קריטית שנעלמה מהמכ”ם.
ד״ר חיים קורן היה השגריר הראשון של ישראל בדרום סודאן, היה שגרירנו במצרים וכיום משמש כמרצה בכיר באונ׳ רייכמן.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, סודאן, משבר הומניטרי, ג’נוסייד, גיאופוליטיקה, רצח עם, סוריה, איחוד האמירויות, מגפות, רעב
תפתחו יומנים: ביום שלישי, ה-8 ביולי, נפגשים בפאב ״בירתנו״ שבעיר הקודש לשיחה עם בעל המקום, לאון שורץ, על תרבות האלכוהול בעולם המוסלמי. כן. כן.
פרק לייב מיוחד. מוזמנים להגיע.
להרשמה: https://whisky-jlm.com/hashavua
בירה אחת כלולה במחיר הכניסה. ממש non-brainer.
נפגש!
בפרק ההמשך על ספרם של עדי שורץ וד”ר עינת וילף, ד״ר עדי שורץ עונה לשאלות המאזינים ומציע ניתוח חד של עומק הסכסוך: לא טריטוריאלי, אלא רעיוני. הוא טוען שהסיבה לכישלון פתרונות העבר נעוצה בהכחשת שאיפות הצד הפלסטיני. האם ייתכן שינוי תודעתי עמוק, ומי יוביל אותו? פרק ישיר, טעון, ומעורר מחשבה שלא משאיר מקום לאשליות.
@einatwilf
ספרם החדש של ד״ר שורץ וד״ר וילף: https://bit.ly/3H1qUG7
על מה דיברנו: המזרח התיכון, סכסוך ישראל-פלסטינים, אידיאולוגיה פלסטינית, אונר”א, פתרון מדיני, שיבת פליטים, אונר”א, תודעה ציבורית, חמאס
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק המשך זה, חוזר ד״ר עדי שורץ, מחבר הספר “שבעה באוקטובר” (יחד עם ד״ר עינת וילף), כדי להציג את החזון שלו לפתרון הסכסוך. לאחר שבפרק הקודם אבחן את שורשי הסכסוך, מתמקד שורץ הפעם בשאלה “מה כן” ומהי האלטרנטיבה המעשית שישראל צריכה לקדם.
לדברי ד״ר עדי שורץ, כל ניסיון להציע פתרון חייב להתבסס על אבחון מדויק של המציאות, ולא על משאלות לב. הוא טוען כי הגישה הנכונה היא לאסוף את העדויות מהשטח ולהגיע למסקנות, ולא להתחיל מהתוצאה הרצויה ולכופף את העובדות אליה. גישה של הונאה עצמית, הוא מסביר, היא שהובילה בחלקה לאסון השבעה באוקטובר. לדבריו, אילו המערכת הישראלית הייתה מפנימה את כוונותיהם האמיתיות של הפלסטינים, היא הייתה מפרשת את הסימנים המקדימים בליל המתקפה באופן שונה.
שורץ טוען כי הטענה שישראל הייתה צריכה לבנות חלופה לחמאס בעזה היא הולכת שולל. לשיטתו, אין חלופה כזו משום שחמאס הוא נציג אותנטי של הציבור הפלסטיני בעזה ובגדה, כפי שעולה גם מסקרים פלסטיניים. הוא מאתגר את המאזינים למצוא תנועה עממית או אינטלקטואלית פלסטינית משמעותית שקמה מאז השבעה באוקטובר וקראה לזנוח את מלחמת מאה השנים בציונות. לדבריו, הכעס הקיים ברחוב הפלסטיני מופנה כלפי חמאס על כישלונותיו הטקטיים והרס הרצועה, אך לא על מטרותיו האידאולוגיות.
בבסיסו, טוען שורץ, הסכסוך הוא משחק סכום־אפס. לרוב המוחלט של היהודים בישראל, מקצה השמאל ועד קצה הימין, יש מטרה אחת משותפת: קיומה של מדינה יהודית ריבונית. הצד הפלסטיני, לעומת זאת, מתנגד לעצם קיומה של מדינה כזו, ולא רק לגבולותיה. לכן, הסכסוך יכול להסתיים רק באחת משתי דרכים: או שהיהודים יוותרו על שאיפתם למדינה, או שהערבים יוותרו על מלחמתם בציונות.
כציוני, שורץ סבור שהפתרון היחיד הוא שהצד הערבי יפסיק את מלחמתו בישראל. כדי להשיג זאת, ישראל צריכה להגדיר מחדש את מטרת המלחמה: לא רק ניצחון צבאי על חמאס, אלא שינוי האידאולוגיה הפלסטינית. לדבריו, אי־אפשר לנצח אידאולוגיה באמצעים צבאיים בלבד. המאמץ הצבאי הוא רק מחצית מהעבודה, והוא חייב להיות מגובה במאמץ מדיני, הסברתי ותודעתי נרחב.
בתשובה לשאלת בוריס אם גישה כזו אינה פטרונית, משיב שורץ כי גם האמריקאים היו פטרונים כלפי יפן וגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, והביאו לשינוי עמוק בחברות אלו. הוא טוען כי אין סיבה לקבל כניטרלית אידאולוגיה רצחנית ששוללת את זכותם של היהודים להגדרה עצמית.
בנוגע ליום שאחרי המלחמה בעזה, שורץ מדגיש שהשאלה החשובה אינה מי ישלוט ברצועה, אלא מה יהיה התוכן של אותו שלטון. כל רשות שתקום, בין אם תהיה ישראלית, בינלאומית או פלסטינית, חייבת להיות כפופה לתנאים ברורים: הפסקת המלחמה בציונות, ויתור על תביעות טריטוריאליות מישראל, ויתור על מעמד הפליטות ועל “זכות השיבה”.
אם הפלסטינים יסרבו לתנאים אלה, טוען שורץ, אסור לשקם את רצועת עזה. לדבריו, שיקום הרצועה ללא שינוי אידאולוגי משמעו סיוע לאויב להתכונן למתקפה הבאה. במצב כזה, יש להקים אזורים הומניטריים מוגנים רק עבור אותם פלסטינים שיסכימו לתנאים, ולבנות עבורם מערכות חינוך ותעסוקה חדשות, ללא מעורבות של אונר”א.
שורץ קורא לישראל לנהל מאבק מדיני ותודעתי חסר פשרות נגד הנרטיב הפלסטיני, ובמיוחד נגד מנגנון הפליטות של אונר”א, שלדבריו מנציח את הסכסוך ומעודד את הפלסטינים להמשיך במלחמתם. הוא מציין כי הקהילה הבינלאומית משדרת לפלסטינים מסר הפוך: לא משנה מה תעשו, אפילו פשעים כמו אלו של השבעה באוקטובר, העולם ישקם אתכם. הוא מסיים באזהרה כי המשך ההתעלמות מהאידאולוגיה הפלסטינית, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומיו האחרונים של אבו מאזן, תוביל לאסונות נוספים.
מכירים את הטענה ש״זה לא משחק סכום אפס״ וששלום עם הפלסטינים אפשרי אם רק נמצא פתרון יצירתי. אז זהו…
האם 7 באוקטובר היה מכת פתע – או התגלמות של רעיון עמוק בן מאה שנים? למה אונר”א דווקא מנציחה את הסכסוך? והאם ישראל מפסידה במלחמה התודעתית? ד”ר עדי שורץ מציג תזה חדה ומטלטלת על שיבת הפליטים, הפנטזיה הלאומית הפלסטינית – והאשליות הישראליות שמונעות פתרון אמיתי.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, שיבת פליטים, אונר”א, תודעה ציבורית, חמאס, פלסטינים
הלינק לספר: ״שיבה באוקטובר: שורש הסכסור, הדרך לפתרון״ https://bit.ly/3H1qUG7
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק מתארח ד”ר עדי שורץ, עמית מחקר במכון משגב ובמכון בן־גוריון, ומחברם המשותף של הספרים “מלחמת זכות השיבה” וספר ההמשך החדש, “מלחמת שבעה באוקטובר”. לדברי שורץ, מתקפת שבעה באוקטובר אינה אירוע חדש במהותו, אלא גילוי נוסף, אכזרי וטרגי במיוחד, של רעיון השיבה הפלסטיני, המהווה את לב הסכסוך כבר מאה שנים.
שורץ מסביר כי לרעיון השיבה הפלסטיני יש שתי משמעויות. הראשונה היא שיבה פיזית ומעשית: השאיפה של פלסטינים לשוב יום אחד לאדמות ולבתים שלפני 1948. סמל המפתח ו”צעדות השיבה” בעזה הם ביטויים קונקרטיים לכך. המשמעות השנייה היא מיתולוגית: שיבה בזמן, חזרה לעידן שלפני הציונות ומדינת ישראל, הנתפס בדמיון הפלסטיני כמעין גן עדן אבוד. המטרה היא למחוק את קיומה של מדינת ישראל, שהיא ה”אסון” בנרטיב זה.
לדברי שורץ, אחד הלקחים המרכזיים מהמתקפה הוא שישראלים חייבים להפסיק לשקר לעצמם. במשך שנים, ישראל פיתחה פנטזיות שלפיהן ניתן לרצות את הפלסטינים באמצעות הטבות כלכליות או איתור “חלופה שלטונית” לחמאס. הוא טוען כי יש להקשיב היטב למה שהפלסטינים אומרים על מטרותיהם העמוקות. בעוד שהם מפיצים דיסאינפורמציה בנושאים רבים, הם אינם מסתירים את שאיפתם לשיבה ואת אי־ההכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית. הוא מאתגר למצוא איש ציבור פלסטיני משמעותי שהכיר בזכות היהודים להגדרה עצמית וויתר במפורש על תביעת השיבה.
שורץ טוען שהחיפוש הישראלי אחר “חלופה שלטונית” לחמאס בעזה הוא אשליה. לדבריו, אין הבדל אידאולוגי מהותי בין חמאס לבין רוב הציבור הפלסטיני, כולל פת”ח, בכל הנוגע לליבת הסכסוך: היחס לציונות ולמדינה היהודית. חמאס צמח מתוך החברה העזתית ומשקף את עמדותיה. סקרי דעת קהל עדכניים מראים תמיכה גורפת בקרב תושבי עזה בהמשך המאבק המזוין של חמאס. שורץ מדגיש כי בהפגנות בעזה נשמעת ביקורת על חמאס בנוגע לקשיי היום־יום, אך לא נשמעת קריאה להפסיק את המלחמה ביהודים.
שורץ שואל כיצד הצד הפלסטיני, החלש צבאית וכלכלית, מצליח לקיים את המאבק במשך מאה שנה. התשובה, לטענתו, אינה בכוחם העצמי אלא בתמיכה חיצונית. בעבר הייתה זו בעיקר תמיכת העולם הערבי והמוסלמי, אך בעשורים האחרונים נוספה לכך תמיכה מכרעת מהמערב. ממשלות, ארגונים בינלאומיים ודעת הקהל במערב מעניקים לפלסטינים חמצן מדיני, כלכלי ותודעתי המאפשר להם להמשיך במאבקם מבלי להתפשר. סוכנות אונר”א, הממומנת כמעט כולה על ידי המערב, היא דוגמה מרכזית לגוף שמנציח את הנרטיב הפלסטיני במקום לפתור את בעיית הפליטים.
הפתרון, לפי שורץ, אינו צבאי בלבד. ישראל חייבת לנהל מאבק כולל בכל הזירות: הצבאית, המדינית, התודעתית והמשפטית. עליה ליזום מהלך הסברה אסטרטגי ועמוק כדי לשנות את הנרטיב העולמי. המסר המרכזי צריך להיות שהסכסוך אינו נובע מהיעדר מדינה פלסטינית, אלא מסירוב העולם הערבי והפלסטיני לקבל את קיומה של מדינה יהודית. הוא מותח ביקורת על הדיפלומטיה הישראלית, שלדבריו כושלת בהצגת עמדה זו וממשיכה להגיב באופן נקודתי במקום לנהל מערכה תודעתית רחבה.
שורץ מציג מבט מורכב על העתיד. מחד, הוא אופטימי במבט היסטורי רחב. מדינת ישראל חזקה מאי פעם, והעולם הערבי הסוני חלש והססן יותר מבעבר. העובדה שאף מדינה ערבית לא הצטרפה למלחמה נגד ישראל היא עדות לכך. מאידך, הוא פסימי לגבי התודעה הישראלית. בניגוד לדור תש”ח, שהבין את מהות המאבק הקיומי, ישראלים רבים היום נוטים להאמין ב”סיפורים” ובפתרונות קסם כמו “ברית אזורית” או “שיקום עזה”, מבלי להבין שהמאבק על עצם קיומה של ישראל עדיין נמשך.
האם חמאס וחיזבאללה איבדו את ההרתעה? ד״ר דניאל סובלמן מציג את מאחורי הקלעים של ציר ההתנגדות, משרטט את דמותו האסטרטגית של נסראללה, ומסביר כיצד חיזבאללה השפיע על חמאס, החות’ים ואיראן. שיחה מרתקת על לוחמה אסימטרית, דיפוזיה רעיונית, ומקומה של ישראל בתוך רשת אזורית משתנה – בעקבות הספר The Axis of Resistance.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, חיזבאללה, חמאס, פלסטינים, איראן, לבנון, לוחמה אסימטרית, ציר ההתנגדות, הרתעה
הלינק לספר: https://a.co/d/dU8Obyt
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה מתארח ד”ר דניאל סובלמן, מרצה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במרכז בלפר באוניברסיטת הרווארד. ד”ר סובלמן, שפרסם לאחרונה את ספרו “The Axis of Resistance”, מסביר את המושג “לוחמה א-סימטרית”, מתאר את התפתחותו של “ציר ההתנגדות” כקהילה אסטרטגית, ומנתח את ההשפעות של המלחמה הנוכחית על הציר ועל תפיסותיו.
בראשית השיחה, ד”ר סובלמן מבהיר כי רוב העימותים בעולם הם א-סימטריים, כלומר מתנהלים בין צדדים בעלי עוצמה שונה באופן מובהק, כמו ישראל מול חמאס או ערב הסעודית מול החות’ים. לדבריו, המושגים “סימטרי” ו”א-סימטרי” הם מודל מחשבתי שמפשט את המציאות לצורכי ניתוח. הוא מוסיף כי גם חלוקות אחרות, כמו בין “מדינה” ל”ארגון טרור”, עלולות להטעות. לעיתים, יעיל יותר להתייחס לכל הגורמים בזירה פשוט כאל “שחקנים”.
ד”ר סובלמן טוען כי גם התפיסה של “שחקני פרוקסי” היא בעייתית. חמאס, למשל, נתפס לעיתים כפרוקסי של איראן, אך במתקפת שבעה באוקטובר הוא לכד את פטרוניו, איראן וחזבאללה, במצב שלא רצו בו ולא תיאמו איתו. תופעה זו, שבה שחקן חלש בברית גורר את שותפו החזק להרפתקה מסוכנת, מוכרת מההיסטוריה, כמו במקרה של רשת הבריתות באירופה לפני מלחמת העולם הראשונה.
התזה המרכזית בספרו של ד”ר סובלמן היא שבשנים האחרונות נוצרה קהילה אסטרטגית אזורית המכנה את עצמה “ציר ההתנגדות” (מחור אל-מוקאוומה). לדבריו, זו אינה רשת היררכית של פטרון וקליינטים, אלא מערכת שבה כל השחקנים לומדים ומלמדים זה את זה.
הוא מסביר כי הבחין בתופעה כאשר זיהה שהשפה והתפיסות האסטרטגיות של חזבאללה, שאותן חקר עוד משנות ה-90, התפשטו בקרב שחקנים אחרים בציר. מונחים כמו “כללי משחק” (ומאוחר יותר “כללי העימות”) ו”משוואות הרתעה”, שטבע חזבאללה, אומצו בידי חמאס, החות’ים ואף האיראנים עצמם.
לטענת ד”ר סובלמן, חזבאללה הוא “המעבדה” המרכזית של ציר ההתנגדות, וחסן נסראללה הוא “הציר של הציר”, המוח המתכנן שכולם נושאים אליו עיניים. אפילו האיראנים, הנחשבים לפטרונים, רואים בו מקור השראה. כדוגמה, הוא מביא את הימים שלאחר חיסול קאסם סולימאני ב-2020. לדבריו, האיראנים פנו תחילה לנסראללה כדי להתייעץ כיצד להגיב, והתגובה האיראנית נשאה “טביעות אצבע” קונספטואליות של חזבאללה, למשל בדגש על תגובה מידתית ובהקשר לפעולה האמריקאית.
ד”ר סובלמן מרחיב על מושג המפתח “כללי משחק”. מדובר בשפה ודפוסי התנהגות בלתי כתובים שנוצרים בין יריבים, גם אם אינם מכירים זה בזה וקיים ביניהם פער כוחות עצום. כללים אלו יוצרים ציפיות הדדיות לגבי מה “מותר” ומה “אסור”. למשל, תקיפה לאור יום נחשבת חמורה יותר מתקיפה בלילה. עם הזמן, שני הצדדים, ואפילו האוכלוסייה האזרחית, לומדים את הכללים ויודעים לצפות את מהלכי היריב.
הוא מסביר כי גם לשחקן החלש יש יכולת לייצר מנופי לחץ. כפי שאסירים ביטחוניים משיגים תנאים טובים יותר באמצעות איומים בהבערת השטח, כך ארגונים כמו חמאס וחזבאללה משתמשים ביכולתם להכאיב לישראל כדי לכפות עליה קווים אדומים ו”כללי משחק” המשרתים אותם.
ד”ר סובלמן מצטט את הנרי קיסינג’ר, שאמר בהקשר של מלחמת וייטנאם כי במלחמה א-סימטרית, החזק מפסיד אם אינו מנצח, והחלש מנצח אם אינו מפסיד. עיקרון זה, לדבריו, מסביר את עליית קרנו של חזבאללה. הארגון נתפס כמנצח ב-2000, כאשר ישראל נסוגה מלבנון, ושוב ב-2006, כאשר שרד מלחמה כוללת מול צה”ל.
בתחילת המלחמה הנוכחית, מנהיגי חמאס השתמשו במפורש באנלוגיה למלחמת וייטנאם. הם טענו שהאבדות הכבדות בעזה הן “מס” (ضريبة) הכרחי בדרך לניצחון, בדיוק כפי שהווייטנאמים איבדו מיליונים אך נתפסו כמנצחים מול ארצות־הברית.
ד”ר סובלמן סבור כי המלחמה הנוכחית הנחיתה מכה קשה על מודל הפעולה של ציר ההתנגדות. האמונה שלפיה אי אפשר להנחית עליהם מכת מנע הרסנית, משום שהם מבוזרים ופועלים מתחת לאדמה, התערערה. הוא משווה זאת לקריסת רעיון הפאן-ערביות לאחר מלחמת ששת הימים.
לסיום, הוא טוען כי הטעות הגדולה ביותר שישראל יכולה לעשות כעת היא לא למנף את הישגיה הצבאיים יוצאי הדופן. לדבריו, הישגים צבאיים, מרשימים ככל שיהיו, הם זמניים אם אינם מעוגנים בהסדרים מדיניים ודיפלומטיים ארוכי טווח. ללא חזון אסטרטגי לתרגום העוצמה הצבאית להסדר מדיני, הצד השני ישתקם בסופו של דבר, וההזדמנות תחמוק.
ד”ר ירון פרידמן פורש תמונה כללית של המזרח התיכון בתקופה של חוסר יציבות: לבנון, סוריה, ירדן, מצרים, הרשות הפלסטינית, טורקיה, איראן, המפרץ הפרסי ומדינות צפון אפריקה. מהן הסוגיות העיקריות מטרידות כל מדינה? האם יש מקום לאופטימיות?
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה מתארח ד”ר ירון פרידמן לסקירה רחבה של ההתפתחויות במזרח התיכון. השיחה עוסקת בחילופי שלטון צפויים ברשות הפלסטינית, במצב השברירי בסוריה ובלבנון, ובמגמות במדינות המעגל השני והשלישי, ממצרים וירדן ועד איראן, טורקיה וצפון אפריקה.
לדברי ירון פרידמן, ברשות הפלסטינית צפויים חילופי שלטון, והיורש המסתמן של אבו מאזן הוא חוסיין א־שייח’. א־שייח’ מגיע מתוך הפת”ח הפנימי, בניגוד להנהגה שהגיעה מתוניס, והיה בעברו איש תנזים. הוא נחשב למתחרהו העיקרי של מרואן ברגותי הכלוא. פרידמן מסביר כי לא־שייח’ ולישראל יש אויבים משותפים, ובראשם חמאס. אויב משותף נוסף הוא ברגותי, שאותו חמאס עשוי לנסות לשחרר כדי לערער את שלטון הרשות.
א־שייח’ הוא האחראי על התיאום עם ישראל, דובר עברית, וזכה ללגיטימציה בארצות הברית. עם זאת, הוא אינו פופולרי בקרב הפלסטינים, ונחשב לאדם עשיר ומושחת. פרידמן טוען כי במזרח התיכון, לגיטימציה ציבורית אינה תנאי הכרחי לשלטון, ומביא כדוגמה את נשיא מצרים א־סיסי, משפחת אסד בסוריה, ואחרים. הוא מוסיף כי ייתכן שגם חמאס איבד את הלגיטימציה שלו בעיני תושבי עזה.
פרידמן מתאר את המצב במצרים ובירדן כסטטי יחסית. האיום המרכזי על המשטר במצרים הוא כלכלי, והוא הוחמר בעקבות פגיעת החות’ים בתנועת הספינות בתעלת סואץ. מצרים נמנעת מפעולה צבאית נגד החות’ים, ומתיישרת עם הקו הסעודי הנוכחי של אי־התערבות בתימן.
בירדן, בנוסף לבעיות כלכליות ומחסור במים, קיימת חוסר יציבות פנימית בעקבות המלחמה בעזה, המתבטאת בהפגנות רבות. המשטר מנצל את המצב כדי להוציא את תנועת האחים המוסלמים מחוץ לחוק. במקביל, נמשכות הברחות סם הקפטגון מסוריה, למרות הצהרותיו של מנהיג המורדים הסורי אל־ג’ולאני כי השמיד את תשתית הייצור.
המצב בסוריה, לדברי פרידמן, נותר כאוטי. שליטתו של אחמד א־שרע, המכונה אל־ג’ולאני, באנשיו מוטלת בספק, כפי שמעידים מעשי הטבח במיעוטים, תחילה בעלוואים וכעת בדרוזים. האידאולוגיה של ארגונו היא סלפית קיצונית ואינה מאפשרת קיום למיעוטים.
פרידמן מסביר כי הדרוזים בלבנון, בהובלת וליד ג’ונבלאט, מנסים כעת לתווך הסכם בין הדרוזים בסוריה לבין כוחותיו של אל־ג’ולאני. מטרתם היא למנוע התערבות ישראלית, שלדעת פרידמן תהיה טעות. הוא אינו צופה התפרקות של סוריה למדינות על בסיס אתני, מכיוון שאף צד לא יוותר על אזורים אסטרטגיים כמו החוף, אזורי הנפט בצפון או האזורים החקלאיים בדרום.
בלבנון, מסביר פרידמן, מתקיים מצב מעבר, והמדינה אולי משתחררת מאחיזת חזבאללה, אך התמונה אינה ברורה. חזבאללה אינו מתפרק מנשקו, אך ישראל תוקפת כעת מטרות בלבנון ללא התחשבות בארגון.
במעגל השני, טורקיה אמנם מאיימת על ישראל, אך המתיחות ביניהן הורדה בתיווך מדינה שלישית, ככל הנראה אזרבייג’ן. בעיראק, המיליציות השיעיות, שהיו פעילות בסוריה, חזרו הביתה וכעת מבקשות להשתלב בצבא העיראקי ולהפסיק את פעילותן העצמאית. לדברי פרידמן, זוהי מכה לאיראן וחדשות טובות לישראל.
פרידמן מביע חשש עמוק מכל הסכם גרעין עם איראן. לטענתו, המשטר האיראני נמצא במצב כלכלי ומדיני קשה, ופרויקט “ייצוא המהפכה” של קאסם סולימאני נכשל. הסכם שיזרים מיליארדים למשטר יהיה חבל הצלה שיאפשר לו לשקם את עצמו ואת המיליציות שלו.
בנוגע למדינות המפרץ, פרידמן לא רואה סיכוי לנורמליזציה עם סעודיה כל עוד המצב בעזה נמשך. הוא מציין לטובה את איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, שהצליחו לשמר את הסכמי אברהם למרות המלחמה.
בצפון אפריקה, מלחמת האזרחים בסודן נמשכת, אם כי נראה שהצבא מתחיל לגבור על המיליציה של חמידתי. בלוב, המדינה עדיין מפוצלת בין שתי ממשלות יריבות. בתוניסיה, הנשיא קייס סעיד הפך לדיקטטור, ובאלג’יריה, המתיחות עם מרוקו החריפה בעקבות הסכמי אברהם.
בזמן שבישראל חוגגים את יום העצמאות, בסוריה הדרוזים עוברים טבח המוני בידי איסלאמיסטים אכזריים, בידיעה ובעידוד המשטר הנוכחי של סוריה. בפרק מיוחד ועצוב זה, דיברתי עם ח׳ליפה ח׳ליפה ועם השייח׳ וזיר אמון על האירועים בסוריה, תחושות הדרוזים שם ובמדינת ישראל, ועל ההבטחה של ראש הממשלה שלנו להגן על הדרוזים – הבטחה שנשארה עד כה בגדר מילים בלבד.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, דרוזים, סוריה, אל-ג׳ולאני, ג׳יהאד, איסלאם, ישראל
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה, שיתוף פעולה עם הפודקאסט “מרד החליפים”, מתארחים חליפה חליפה ושייח׳ וזיר אמון. הם דנים במתקפה הרצחנית על יישובים דרוזיים בסוריה שהתרחשה בסוף אפריל 2022, מסבירים את הרקע לאירועים, ומותחים ביקורת חריפה על אזלת ידה של ישראל.
לדברי חליפה חליפה, שרשרת האירועים החלה בעקבות ביקור של משלחת דרוזים מסוריה בישראל לרגל חג נבי שועייב ב־25 באפריל. הביקור, שהיה מפגן גדול של אחווה וחיזק את הברית בין הקהילות, נתפס כעלבון קשה בצד האסלאמיסטי בסוריה. כתירוץ למתקפה, הוא מסביר, הופצה עלילת דם: קטע שמע של צעיר דרוזי שלכאורה קילל את הנביא מוחמד הוצג יחד עם תמונה של שייח’ מבוגר, כדי ליצור מצג שווא שמנהיג דתי עומד מאחורי העלבון.
העלילה הובילה להכרזת ג’יהאד על הדרוזים במסגדים ברחבי סוריה, בטענה שהם גם בוגדים המשתפים פעולה עם ישראל וגם מעליבים את הנביא. קריאות לטבוח בדרוזים נשמעו בהפגנות, והמצב הסלים במהירות למתקפה צבאית רחבת היקף על שכונות דרוזיות, ובראשן שכונת ג’רמאנה בדמשק. לדברי חליפה, התושבים המקומיים בג’רמאנה נלחמו במשך 48 שעות עד שאזלה להם התחמושת.
הכוחות התוקפים, לדברי האורחים, הם ג’יהאדיסטים דמויי דאעש, חלקם זרים (צ’צ’נים, אוזבקים ואפגנים), הפועלים תחת המעטפת של משטר ג’ולאני החדש ומתחזים לכוחות ביטחון רשמיים. שייח’ וזיר אמון מתאר דפוס פעולה שבו כוחות “מתונים” נכנסים תחילה להרגיע את השטח, ומיד אחריהם מגיעים הג’יהאדיסטים לבצע את הטבח.
לאחר המתקפה בג’רמאנה, המוקד עבר למחוז סווידא, לב הריכוז הדרוזי בסוריה. חליפה מספר שכאשר כוחות תגבור דרוזיים ניסו לצאת מסווידא כדי לסייע לתושבי דמשק, הם נקלעו למארב של שבטים בדואים מאזור דרעא, שהיו עד אז ביחסי שכנות טובים. כתוצאה מכך, העיר סווידא עצמה נכנסה למצור. שייח’ וזיר אמון מוסיף ומספר על מארב מתוכנן אחר, שבו כוחות הביטחון של ג’ולאני הובילו משלחת של נכבדים דרוזים אל מלכודת קטלנית בכביש דמשק־סווידא. במארב זה לבדו נהרגו 38 איש.
חליפה חליפה מביע תחושה עמוקה של בגידה ואכזבה מישראל. הוא מזכיר הבטחות עבר של ראשי ממשלה ושרי ביטחון ישראלים להגן על הדרוזים בסוריה, וטוען כי אין סיכוי שהמודיעין הישראלי לא ידע מראש על היערכות הכוחות המסיבית למתקפה. לדבריו, שתיקתה של ישראל גורמת לה להצטייר כחלשה וחסרת כבוד, ומעמידה במבחן את הברית בין העמים. הוא משווה את תחושותיו לתחושת הבגידה שחשו תושבי עוטף עזה בשבעה באוקטובר.
הוא דוחה את הטענה שישראל חוששת להסתבך בבוץ הסורי כפי שקרה בלבנון, וטוען כי מדיניות לא מנהלים מתוך פחד. לדבריו, על ישראל לעמוד במילתה או להודות בגלוי שאינה מתכוונת להתערב, במקום לעשות “פוליטיקה זולה” על גבם של הנטבחים. שייח’ וזיר אמון מוסיף כי התוקפים לעגו לשבויים הדרוזים ואמרו להם: “תביאו את ישראל שתגן עליכם”.
שייח’ וזיר אמון מסביר כי הקהילה הדרוזית בסוריה אינה עשויה מקשה אחת, אך המנהיגות הרוחנית, ובראשה השייח’ חכמת אל־הג’רי, דוגלת בקו מתון הקורא לסוריה מאוחדת שאינה תחת שלטון אסלאמי רדיקלי. הוא מדגיש כי איש מהדרוזים לא ביקש לספח כפרים לישראל.
הוא פוטר את התירוץ הדתי למתקפה, ומציין כי ישנם ערוצי טלוויזיה שיעיים רבים המשדרים תכנים נגד הנביא מוחמד מבלי לעורר תגובה כה אלימה. הסיבה האמיתית, לטענתו, היא הכעס על הצלחת הביקור בישראל והרצון לפגוע בקשר הנרקם בין הדרוזים לישראל. הוא מבהיר כי הדרוזים רוחשים כבוד לנביא מוחמד ולדמויות מפתח באסלאם, אך מחזיקים בפרשנות תאולוגית משלהם לקוראן, וכל רצונם הוא שיניחו להם לחיות את חייהם הדתיים בפרטיות ואת חייהם האזרחיים בנורמליות.
על השואה בעולם המוסלמי, האנטישמיות של הקהילה המוסלמית בגרמניה, והאם הימין החדש בגרמניה גם הוא אנטישמי? אילו מדינות באירופה נלחמות באנטישמיות – ואילו מעלימות עין? מנסור אשקר, קצין לשעבר ביחידה מובחרת של צה”ל ואיש תקשורת המתגורר בגרמניה, מתארח לשיחה מעמיקה ומפתיעה. @MrSachback
על מה דיברנו: המזרח התיכון, אנטישמיות, אסלאם, גרמניה, שואה, הסברה ישראלית
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה מתארח מנסור אשקר, קצין לשעבר ביחידה מוכרת המתגורר כיום בגרמניה. מאז אירועי שבעה באוקטובר, אשקר הפך לפעיל בולט בהסברה הישראלית. בשיחה עם בוריס גורליק, הוא דן במניעים שהובילו אותו לעסוק בהסברה, מנתח את האידאולוגיה של האסלאם הקיצוני, ומתאר את האתגרים העומדים בפני אירופה וישראל מול האנטישמיות הגואה והאסלאמיזם.
לדברי מנסור אשקר, עד שבעה באוקטובר הוא עבד כקצין ביטחון בספינות תענוגות. כשהתרחשה המתקפה הוא שהה בטקסס, והזעזוע מהמראות גרם לו לרצות לחזור לארץ ולהתגייס למילואים. לאחר שנאמר לו להמתין, הוא החליט שעליו לפעול. הוא צפה גל של אנטישמיות והכחשות בעולם הערבי, וידע שעליו לעמוד לצד מדינתו. הוא החל ליצור סרטונים באנגלית שנועדו לקהל בינלאומי, כדי להפריך את השקרים המופצים על ישראל. הוא ניסה ליצור תכנים גם בערבית, אך חדל מכך בשל תגובות השנאה והאיומים שקיבל.
אשקר מסביר כי האסלאם רואה את עצמו כדת הסופית והמושלמת. על־פי תפיסה זו, יהודים ונוצרים יכולים לחיות תחת שלטון מוסלמי כד’ימים, במעמד מושפל ותוך תשלום מסים כבדים. שיבת היהודים לישראל והקמת מדינה עצמאית מהוות בעיה תיאולוגית ועלבון עמוק לעולם המוסלמי, שכן קבוצה קטנה של יהודים הצליחה להביס אותם שוב ושוב. לדבריו, האסלאם הקיצוני מפרש את ההצלחה הישראלית כעונש על כך שהמוסלמים סטו מדרך האסלאם של “תור הזהב”. הם מאמינים שברגע שיצליחו למחוק את המדינה היהודית, זו תהיה ההוכחה לחזרתם לדרך הנכונה, ומשם יוכלו להמשיך לכיבוש העולם.
אשקר, המתגורר בגרמניה, רואה במדינה זו את התקווה האחרונה של אירופה מול האסלאמיזם. הוא טוען כי הליברלים באירופה, שנלחמים נגד כל סממן של נאציזם, מתעוורים מול אידאולוגיה דומה שצומחת מתחת לאפם. בוריס גורליק מציין את הדילמה הליברלית: הפחד להגביל חופש דת מזכיר להם את שנות השלושים והארבעים. אשקר משיב כי אירופה חוששת “לקרוא לילד בשמו” ולהתמודד עם האסלאם. הוא מספר על טיול בירדן עם צעירה גרמנייה, שם נתקלו ביחס משפיל כלפי נשים מצד מארח בדואי. בת זוגו לטיול התקשתה לגנות את היחס, בעוד שאם גברים גרמנים היו נוהגים כך, הם היו נעצרים מיד. לטענתו, אירופה מעניקה “הנחות” למוסלמים ומתירה להם לקרוא להשמדת יהודים ולדרוש חוקי שריעה, במקום לדרוש מהם לעמוד בסטנדרטים אירופיים.
אשקר סבור כי השנאה כלפי יהודים באירופה מתחלפת בהדרגה בשנאה כלפי ערבים, בשל העלייה בפשיעה ובטרור מצד מהגרים. הוא מתאר כיצד מדינות כמו צרפת והולנד הן “אבודות” ויהפכו לח’ליפויות אירופיות. לדבריו, הוא חזה כבר לפני 17 שנה שהמדיניות הליברלית של “הדלת הפתוחה” תוביל לעליית הימין הקיצוני. אזרחים גרמנים מן השורה, שמאסו בפשיעה, פונים למפלגות כמו “אלטרנטיבה לגרמניה” (AfD) מתוך תחושה שרק הן מגנות על ערכיהם. באופן אירוני, מצביעים אלו נוטים להיות יותר פרו־ישראלים מהשמאל. עם זאת, אשקר מודאג יותר מהדור הצעיר בגרמניה, דור הטיקטוק, שמאס בלימודי השואה והופך פגיע לתעמולה אסלאמיסטית וקומוניסטית המאשימה את היהודים. הוא מספר כיצד הסתנן להפגנות פרו־פלסטיניות ושמע בערבית קריאות להשמדת העם היהודי, לצד תיאוריות קונספירציה מופרכות על תוכניות ישראליות לכבוש את המזרח התיכון.
לטענת אשקר, המערב נמצא בטורניר שחמט בעוד האסלאם נמצא בטורניר סייף. הוא מאמין שהאימפריה המוסלמית מעולם לא ויתרה על הרעיון לכבוש את העולם, ופעילים אסלאמיסטים אומרים בגלוי שבתוך עשורים ספורים הם יהיו הרוב באירופה ויכוננו בה חוקי שריעה. הפתרון, לדעתו, הוא שהמערב יציב סטנדרטים ברורים למוסלמים ויאכוף אותם ללא פשרות. הוא מציין לחיוב מדינות כמו איחוד האמירויות וערב הסעודית, שמנסות לקדם גרסה מודרנית יותר של האסלאם. באשר לישראל, תפקידה הוא להמשיך לשמור על הדמוקרטיה שלה, להאיר בזרקור את סכנות האסלאם הקיצוני כדי להזהיר את המערב, ובעיקר, להמשיך להיות חזקה.
החדשה מציגה חוקה וממשלה תחת הנשיא אחמד א-שרע. האם אלה צעדיה הראשונים של הדמוקרטיה או הסוואה למדינה אסלאמיסטית ? ד”ר ירון פרידמן מנתח את ההתפתחויות הפוליטיות בסוריה, את השפעתן על האזור, ואת המשמעויות עבור הקהילה הבינלאומית.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, סוריה, אחמד א-שרע, אבו מוחמד אל-ג’ולאני, חוקה, אידאולוגיה אסלאמיסטית, פוליטיקה, רפורמות
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק זה מתארח ד”ר ירון פרידמן כדי לדון בהתפתחויות בסוריה לאחר נפילת משטר אסד. השיחה מתמקדת בממשלה החדשה שהרכיב אחמד א-שרע (אל-ג’ולאני), בחוקת המעבר שפרסם, ובשאלה האם סוריה צועדת לקראת דמוקרטיה או דיקטטורה אסלאמית חדשה.
לדברי ירון פרידמן, על פני השטח, הממשלה החדשה שהציג א-שרע נראית מבטיחה. מספר השרים צומצם מ-28 ל-23, ורובם אנשי מקצוע משכילים ובעלי תארים מתקדמים בתחומם. עם זאת, פרידמן מצביע על מספר בעיות מהותיות. ראשית, הממשלה לא נבחרה אלא מונתה על־ידי א-שרע, שתפס את השלטון בכוח. שנית, הייצוג הנשי והמיעוטי בממשלה זעום. ישנה שרה אחת בלבד, נוצרייה, ושני שרים מקרב המיעוטים בתפקידים שוליים יחסית: שר חקלאות דרוזי ושר תחבורה עלווי. זוהי ירידה דרמטית בייצוג העלווים, שהיוו כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה והחזיקו בממוצע שלושה עד ארבעה תיקים בממשלות אסד.
הכוח האמיתי, טוען פרידמן, מרוכז בידי שרים שהם בכירים לשעבר בארגון הטרור היאת תחריר א-שאם (התארגנות לשחרור הלבנט), שלוחת אל-קאעידה בסוריה. כך למשל, שר הפנים החדש היה בעבר אחראי על חיסולים בארגון, ושר ההגנה היה מהנדס שסיפק תמיכה טכנית לפעיליו. שר החוץ, אסעד חסן א-שייבאני, הוא ממייסדי הארגון, אך נחשב למלומד ובעל קשרים באירופה, וא-שרע תולה בו תקוות להסרת הסנקציות הבינלאומיות.
בניגוד לממשלת אסד, שרוב שריה היו תחת סנקציות אישיות, בממשלה החדשה רק שר אחד נמצא תחת סנקציות. כצעד לפיוס, קיבלו הכורדים שני תיקים, כולל תיק החינוך, לאחר שנים של אפס ייצוג. פרידמן מסביר שזהו ניסיון של א-שרע להגיע להסכם עם האוטונומיה הכורדית, אך הכורדים עצמם אינם ממהרים לקנות את המחווה. מסקנתו של פרידמן היא שזו אינה ממשלת כל הסורים, אלא “סוניסטן”: מדינה הנשלטת על־ידי ערבים סונים מהבסיס הפוליטי של א-שרע.
במקביל להרכבת הממשלה, מינה א-שרע מופתי חדש לסוריה, השיח’ אוסאמה א-ריפאעי. לדברי פרידמן, א-ריפאעי הוא איש דת בן 80 בעל לגיטימציה רחבה בקרב הסונים, אך גם בעל אג’נדה של האחים המוסלמים. הוא נמלט מסוריה פעמיים, פעם לסעודיה ופעם לטורקיה, שם קיבל חסות מארדואן. פרידמן מציין כי א-ריפאעי הוא מתנגד חריף לאיראן, מה שמתיישב עם הקו הנוכחי של א-שרע, שטוען כי במלחמתו בנוכחות האיראנית הוא מסיר כל איום על ישראל.
חוקת המעבר שפורסמה מעניקה לא-שרע כוח כמעט אבסולוטי. היא מכוננת משטר נשיאותי ללא ראש ממשלה, שבו הנשיא ממנה את כל השרים, את השופטים הבכירים, וכן שליש מחברי הפרלמנט. בסיס החקיקה הוא השריעה, והנשיא חייב להיות מוסלמי (סעיף שהיה קיים גם בחוקה הקודמת). הנקודה החיובית היחידה, לפי פרידמן, היא קביעת מונופול של המדינה על הכוח הצבאי ואיסור על קיום מיליציות. עם זאת, הוא מעריך שבכירי היאת תחריר א-שאם פשוט יהפכו למפקדי הצבא החדש.
א-שרע נמנע מלהשתמש במילה “דמוקרטיה” ורק רמז שאולי יתקיימו בחירות בעוד כארבע שנים. פרידמן סבור שזו טעות. לדבריו, אם א-שרע היה עורך בחירות כעת, הוא היה זוכה בניצחון סוחף. הרוב הסוני אסיר תודה לו על הפלת משטר אסד, והמיעוטים (כ-30% מהאוכלוסייה) אינם מהווים איום אלקטורלי. ניצחון בבחירות היה מעניק לו לגיטימציה בינלאומית ומסייע בהסרת הסנקציות. המתנה של ארבע שנים, לעומת זאת, חושפת אותו לטעויות שישחקו את הפופולריות שלו, שכבר נמצאת בירידה על רקע המצב הכלכלי הקשה. פרידמן משער שא-שרע אולי אינו מתכוון כלל לקיים בחירות, או שהוא מקווה לחקות את המודל של ארדואן: להשיג תחילה צמיחה כלכלית ורק אז ללכת לבחירות על גל של פופולריות.
המצב הכלכלי בסוריה קשה וממשיך להידרדר. הבטחות לסיוע ממדינות המפרץ טרם מומשו, וא-שרע אינו יכול לעמוד בהבטחתו להכפיל את משכורות עובדי המדינה. הנכס הכלכלי המשמעותי ביותר של סוריה הוא הנפט, אך רוב המאגרים נמצאים באזור שבשליטת הכורדים. לכן, הסכם איתם הוא קריטי עבור א-שרע כדי להזרים נפט לבתי הזיקוק ולהתניע את הכלכלה. הדבר מציב אותו במסלול התנגשות עם טורקיה, המתנגדת לכורדים. במקביל, המאבק של א-שרע בחיזבאללה בגבול לבנון נמשך, מה שמונע ממנו גישה לדלק האיראני הזול שזרם למדינה בתקופת אסד. פרידמן מסכם כי העתיד הקרוב יגלה אם א-שרע ינסה לבנות מדינה לכל אזרחיה או ימשיך בדרכו האידאולוגית ויבסס דיקטטורה סונית.
איך הפך חוף עזה לזירת דיג לכרישים? בפרק יוצא דופן, אקולוג ימי ראם נרי משתף ממחקרו על דייגי הכרישים ברצועה. סיפור על הישרדות וכלכלה אפורה. איך סופרים כרישים בשוקי עזה? איך נראים חיי הדייגים בזמן מלחמה, ולמה זה צריך לעניין גם אותנו?
https://www.youtube.com/watch?v=q-4u4P0kLlo
על מה דיברנו: המזרח התיכון, איכות הסביבה, אקולוגיה, עזה, מלחמה, דגים, כרישים
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
האורח בפרק הוא רעם נרי, אקולוג ימי מקמפוס אילת של אוניברסיטת בן גוריון וחבר עמותת “כרישים בישראל”. נרי מספר על עבודת המאסטר שלו, שבמסגרתה חקר את הדיג הלא־חוקי של כרישים ובטאים (דגי סחוס) ברצועת עזה. המחקר, שהתבסס על איסוף נתונים מהרשתות החברתיות, מספק הצצה נדירה לשוק הדגים העזתי, לשיטות הדיג ברצועה ולהשפעות המלחמה והמצור על הסביבה הימית.
לדברי נרי, המחקר החל בעקבות דיווחים ותמונות שהגיעו לעמותת “כרישים בישראל” מנמל הדייג בעזה. כדי לאסוף נתונים באופן שיטתי, הוא אימץ שיטות של מודיעין ממקורות גלויים (OSINT). הוא איתר ועקב אחר דפי פייסבוק וטיקטוק של חנויות דגים, סוחרים ודייגים משפיענים ברצועה. לשם כך, הוא למד ערבית ואת שמותיהם המקומיים של מיני הדגים השונים.
הסיבה שהשיטה הזו יעילה במיוחד בעזה, מסביר נרי, היא המחסור בחשמל ובאמצעי קירור. סוחרי הדגים חייבים למכור את הסחורה הטרייה במהירות האפשרית. לכן, הם מפרסמים ברשתות החברתיות סרטונים ותמונות של השלל היומי מיד עם הגעתו לשוק, לעיתים בצירוף פתק עם התאריך כדי להוכיח את טריותו. כך נוצר תיעוד יומי כמעט מלא של מה שנדוג ונמכר. המחקר אסף נתונים מתחילת 2020 ועד ינואר 2023, וכן המשיך במעקב גם לאחר פרוץ המלחמה.
בישראל, כל דגי הסחוס, הכוללים כרישים, בטאים (כמו טריגונים ומנטות) וגיטרנים, הם מינים מוגנים מאז 2005. לעומת זאת, בעזה, כמו ברוב מדינות האזור, אין אכיפה של איסורי דיג דומים.
מהמחקר עולה כי כל שלל דגי הסחוס בעזה מיועד למאכל מקומי. בניגוד לשוק האסייתי, שם סנפירי כרישים הם מצרך יוקרתי, בעזה הסנפירים נזרקים או משמשים כפיתיון. נרי מספר כי סביב אכילת בשר כרישים התפתחו אמונות מקומיות, למשל שהוא מחזק את הגבר או שאכילת עובר של כריש זכר מבטיחה שהתינוק שיוולד יהיה בן.
הדיג בעזה, לפי נרי, אינו מנוהל ואינו מפוקח. הדייגים משתמשים בשיטות דיג הרסניות ולא־סלקטיביות, כמו רשתות מכמורת הנגררות על קרקעית הים וגורפות כל מה שבדרכן. כתוצאה מכך, כחמישים אחוז מהשלל הוא שלל לוואי, כלומר דגים ובעלי חיים אחרים ללא ערך מסחרי. אך בניגוד למקומות אחרים, בעזה גם שלל הלוואי מגיע לשוק ונמכר כמזון.
באופן פרדוקסלי, המגבלות שצה”ל מטיל על אזורי הדיג יוצרות מעין שמורות ימיות זמניות. באזורים שאליהם אסור לדייגים להיכנס, אוכלוסיות הדגים יכולות להשתקם, מה שכנראה מונע קריסה מוחלטת של המערכת האקולוגית.
המחקר מראה קשר ישיר בין המצב הביטחוני לבין היקף הדיג ומגוון המינים. לאחר מבצע “שומר החומות”, כשאזור הדיג המותר הורחב עד ל־15 מייל ימי, הדייגים הגיעו למים עמוקים יותר. כתוצאה מכך, הם דגו מינים שטרם ראו, ותיעדו אותם ברשתות החברתיות בשאלה “מה זה הדג הזה?”.
במהלך המלחמה הנוכחית, נמל עזה וחלק גדול מצי הדיג הושמדו. הדיג הצטמצם לסירות קטנות (חסקה) בקרבת החוף. השלל מורכב כעת בעיקר מדגים קטנים וצעירים, מה שמעיד על דיג לצורכי הישרדות תזונתית. המחירים בשוק זינקו: למשל, מחיר קילוגרם של גיטרן, מין בסכנת הכחדה חמורה, קפץ מ־20 שקלים לפני המלחמה ל־100 שקלים. נרי מציין כי כל העסקאות שתועדו היו בשקלים.
נרי מזהיר כי המים מול חופי עזה מזוהמים מאוד, בין היתר בשל קריסת מערכות טיהור השפכים. הזיהום במתכות כבדות מצטבר בגופם של טורפי־על כמו כרישים, ותהליך זה, המכונה ביו־אקומולציה, הופך את בשרם למסוכן למאכל.
בנוסף, בים התיכון נפוץ דג אבו נפחא הרעיל, שגם הוא מגיע לשוקי עזה. הדייגים מודעים לסכנה ומפרסמים אזהרות מפניו. נרי מספר כי דרך פוסטים כאלה הגיע לדף הפייסבוק של המשטרה הימית של חמאס, שבין תפקידיה אוכפת את איסור המכירה של דגים רעילים.
נרי מספר כי כשליש מדפי המדיה החברתית אחריהם עקב הפסיקו לפעול אחרי השבעה באוקטובר. רבים מהדייגים, צעירים תושבי מחנות הפליטים, נהרגו במלחמה. בתקופת הפסקת האש, הוא זיהה רבים מהם בתמונות ההרוגים שפורסמו ברשתות על ידי תושבים שחזרו לבתיהם ההרוסים. למרות זאת, כמה חנויות דגים נפתחו מחדש וחזרו לפרסם את מרכולתן, באותה שיטה בדיוק.
ההפרדה בין אשכנזים לספרדים בריכוזים חרדיים נתפסת כעובדה קיימת, אבל עד כמה היא נוכחת במרחב הפיזי? מחקר חדש של ד”ר בוריס גורליק בוחן זאת בקנה מידה גדול לאורך כעשרים שנה, באמצעות דפוסי הצבעה בבחירות. מצד אחד, החרדים חולקים אורח חיים, אמונה ומוסדות משותפים, ומצד שני – חיים לעיתים במרחבים נפרדים. מה ניתן ללמוד מהנתונים? איך זה משתווה לקהילות אחרות בעולם? ומה מיוחד באשדוד?
https://www.youtube.com/watch?v=8ix-wutbKMk
על מה דיברנו: המזרח התיכון, חרדים, יהודים, אשכנזים, ספרדים, הפרדה, קהילה, אשדוד
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
בפרק מיוחד זה, מגיש הפודקאסט בוריס גורליק אינו מארח מומחה חיצוני, אלא מציג מחקר שערך בעצמו ופורסם לאחרונה בכתב העת “Social Sciences”. המחקר מציע דרך חדשה למדוד את רמת ההפרדה במגורים בין חרדים אשכנזים וחרדים ספרדים בישראל, ומגיע למסקנות מפתיעות ולשאלה אחת שנותרה פתוחה.
בוריס מסביר כי התפיסה הרווחת היא שאשכנזים וספרדים בחברה החרדית נוטים לגור בנפרד, אך עד כה היה קשה למדוד את התופעה באופן כמותי. שיטות קודמות, כמו סקרים поквартирные או ניתוח מוסדות חינוך, היו יקרות, מוגבלות בהיקפן ולא תמיד מדויקות.
השיטה שפיתח בוריס מתבססת על ניתוח תוצאות הבחירות לכנסת ברמת הקלפי. ההנחה היא שרוב מוחלט של החרדים מצביעים לפי שיוך עדתי: אשכנזים לאגודת ישראל וספרדים לש”ס. קלפי, המייצגת אזור מגורים קטן של כמה מאות תושבים, יכולה לשמש כמדגם מייצג. בוריס הגדיר “קלפי חרדית” כקלפי שבה לפחות 75% מהקולות ניתנו לש”ס או לאגודת ישראל. לדבריו, יחס הקולות בין שתי המפלגות בקלפיות אלו משקף באופן מהימן את ההתפלגות העדתית באותו אזור מגורים.
לדבריו, ההפרדה אינה נובעת בהכרח מאפליה מכוונת, אלא מתופעה המכונה הומופיליה: אנשים מעדיפים לגור בקרבת אנשים הדומים להם במנהגים ובמסורות, למשל ליד בית־כנסת שבו מתפללים בנוסח המוכר להם.
הניתוח חושף כי בניגוד לתפיסה הרווחת, החרדים האשכנזים מהווים כשני שלישים מהחברה החרדית, והספרדים כשליש. תפיסה זו נוצרה, ככל הנראה, מכיוון שלש”ס מצביעים גם רבים שאינם חרדים.
בוריס השתמש בנוסחה סטטיסטית מקובלת (אינדקס ההפרדה) כדי לחשב ציון הפרדה לכל ריכוז חרדי גדול, הנע בין 0 (עירוב מלא) ל־1 (הפרדה מוחלטת). הממצאים מראים כי העיר עם רמת ההפרדה העדתית הגבוהה ביותר במגזר החרדי היא אשדוד, עם ציון של 14%. אחריה נמצאות בית שמש (13%), אלעד (13%), בני ברק וירושלים. חיפה היא העיר עם ההפרדה הנמוכה ביותר, אך הקהילה החרדית בה קטנה ומורכבת כמעט כולה מאשכנזים. הריכוז החרדי־ספרדי הגדול ביותר בישראל, שבו יש להם רוב על פני האשכנזים, הוא העיר אלעד.
כדי להבין אם ציון של 14% הוא גבוה או נמוך, היה צורך בנקודת ייחוס. השוואה למחקרים על הפרדה גזעית בארצות הברית, שם המדדים גבוהים בהרבה (40% עד 80%), אינה מדויקת, מכיוון שהמדד מושפע מאוד מגודל יחידות המדידה (קלפיות בישראל לעומת מחוזות מפקד אוכלוסין בארצות הברית).
לכן, בוריס החיל את אותה שיטת מדידה על פילוג אחר בחברה הישראלית: ההפרדה במגורים בין תומכי גוש “רק ביבי” ומתנגדי גוש “רק לא ביבי” ביישובים הלא־חרדיים. הוא מצא כי רמת ההפרדה הפוליטית בערים כמו רחובות, תל אביב וירושלים נעה סביב 12% עד 17%. המסקנה היא שרמת ההפרדה העדתית בתוך הריכוזים החרדיים דומה מאוד לרמת ההפרדה הפוליטית במגורים בערים המעורבות בישראל. כלומר, כשם שבתל אביב ניתן לזהות שכונות “ימניות” ו”שמאליות”, כך גם בבני ברק או באשדוד ניתן לזהות תת־שכונות בעלות אופי ספרדי או אשכנזי.
בעקבות המלצתו של ההיסטוריון ד”ר מנחם קרן־קרץ, בוריס הרחיב את המחקר ובדק את מגמות ההפרדה לאורך זמן, החל מבחירות 1999. הניתוח ההיסטורי גילה תופעה חריגה באשדוד. בעוד שברוב הערים מדד ההפרדה נותר יציב יחסית, באשדוד הוא טיפס באופן עקבי מ־18% בשנת 1999 לשיא של כ־23% בשנת 2009, ונשאר גבוה עד בחירות מרץ 2021.
אז, באופן פתאומי וחד, צנח המדד באשדוד מכ־21% לכ־14%. בוריס מציין כי לא מצא כל הסבר לתופעה. לא הייתה קפיצה חריגה במספר המצביעים החרדים בעיר או הקמה של שכונות חדשות שיכלו להסביר שינוי כה דרמטי. הוא מסיים את הפרק בפנייה למאזינים המכירים את החברה החרדית באשדוד, ומבקש מהם ליצור קשר אם יש להם הסבר אפשרי לתעלומה זו.
לפלסטינים יש אינטרס עמוק יותר בשלום מאשר לישראלים – כך טוען סאמר סינג’לאווי, פעיל פלסטיני שנאבק ברשות הפלסטינית ובחמאס. בחזונו, ישראל ופלסטין מתקיימות זו לצד זו, כשבכל מדינה חי מיעוט אתני – ערבים בישראל ויהודים בפלסטין – שניהם מוותרים על שאיפותיהם הלאומיים. האם פתרון זה יכול לסגור את פצעי העבר?
https://www.youtube.com/watch?v=_F9IPWV648A
על מה דיברנו: המזרח התיכון, פלסטינים, תהליך השלום, פתרון שתי מדינות, חמאס, רשות פלסטינית
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
הפרק מארח את סמר סינג’לאווי, פעיל פוליטי פלסטיני המגדיר את עצמו כחבר באופוזיציה של פת”ח. בשיחה מסביר סינג’לאווי מדוע חשוב בעיניו לדבר עם הציבור הישראלי, מנתח את דעת הקהל הפלסטינית לאחר אירועי שבעה באוקטובר, ומתאר את השינוי המנהיגותי שלדעתו נדרש בצד הפלסטיני כדי להתקדם לפתרון.
בפתח הדברים, סינג’לאווי מתייחס לסימולציה של ועידת ריאד שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב, שבה ייצג את הרשות הפלסטינית. לדבריו, אף שהוא מתנגד לאסטרטגיה של הרשות בעשור האחרון ורואה בה כישלון, הוא ניסה לייצג את עמדותיה נאמנה. הוא טוען שההנהגה הפלסטינית הנוכחית מנותקת לחלוטין מהרחוב הפלסטיני, וניתוק זה הפך אותה ללא רלוונטית. כדוגמה הוא מציין כי בעוד המשתתפים התכנסו באוניברסיטה, יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, כינס ועידה של מנהיגים ערבים בריאד ולא הזמין אליה את מחמוד עבאס.
בוריס מציין סקרים המראים כי גם לאחר שבעה באוקטובר, רוב בציבור הפלסטיני עדיין תומך בפתרון של שתי מדינות. סינג’לאווי מסכים כי הזרם המרכזי בעם הפלסטיני רוצה להגיע למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, אך טוען כי קיים מחסום פסיכולוגי עמוק המונע התקדמות. לדבריו, שני העמים חשים שהצד השני רוצה להשמיד אותם. הפלסטינים רואים בישראלים כובש צבאי השולל מהם חופש וכבוד, בעוד הישראלים רואים בפלסטינים איום ביטחוני וטרור.
הוא מוסיף כי התקשורת בשני הצדדים מלבה את חוסר האמון והפחד. התקשורת הישראלית, לטענתו, מציגה רק סיפורים שליליים על פלסטינים ונמנעה מלהראות את הסבל האנושי בעזה במהלך המלחמה. במקביל, התקשורת הפלסטינית מציגה רק את הכאב הפלסטיני ומתעלמת מהמחיר שהמלחמה גובה מהצד הישראלי.
סינג’לאווי טוען כי האחריות להתחיל בשינוי מוטלת במידה רבה יותר על הצד הפלסטיני. הסיבה לכך, לדבריו, היא א־סימטריה במצבם של שני העמים. לישראל יש מדינה חזקה, כלכלה איתנה וצבא חזק, והיא יכולה להמשיך ולנהל את הסכסוך עוד עשרות שנים. לפלסטינים, לעומת זאת, אין את היכולת הזו.
שינוי פלסטיני אמיתי, לשיטתו, יתבטא בכך שההנהגה הפלסטינית תתחיל להפגין הבנה לדאגות הביטחוניות של ישראל, לא כטובה לישראל אלא מתוך אינטרס לאומי פלסטיני. שינוי כזה יכלול גם שינוי בשיח התקשורתי, ואף יצירת קשרים אישיים וחמים בין מנהיגים פלסטינים וישראלים, כמו ביקורים משפחתיים הדדיים. דינמיקה כזו, הוא מאמין, יכולה ליצור אמון שיאפשר התקדמות.
לדברי סינג’לאווי, העם הפלסטיני מאס הן בשחיתות של הרשות הפלסטינית בגדה והן בהרס שחמאס הביא על עזה, והוא מחפש דרך שלישית ומנהיגות שתספק תקווה. הוא מאמין שמנהיגות כזו תקום לאחר שעבאס יירד מהבמה הפוליטית. הוא מתאר את עבאס ואת ראש הממשלה נתניהו כשותפים שלמעשה משרתים זה את האינטרס של זה: עבאס רוצה להישאר נשיא לכל חייו, ונתניהו רוצה להימנע ממשא ומתן.
סינג’לאווי טוען כי קיים דור שלם של מנהיגים בפת”ח שממתין להזדמנות, ומונה שמות כמו מוחמד דחלאן, נאסר אל־קידווה, תאופיק טיראווי וג’בריל רג’וב. עם זאת, הוא מדגיש כי כל עוד עבאס בשלטון, שינוי כזה אינו אפשרי. לדבריו, לא ניתן לארגן מחאה עממית נגד השלטון בגדה בגלל המחסומים וההגבלות, וכן בגלל דיכוי האופוזיציה בידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, כפי שלמד על בשרו המתנגד הפוליטי נזאר בנאת, שנרצח לאחר שנעצר בידי המשטרה הפלסטינית.
בתשובה לשאלת בוריס, סינג’לאווי שולל את הרעיון של שתי ישויות פלסטיניות נפרדות בעזה ובגדה. הוא מדגיש שהעם הפלסטיני הוא עם אחד, וכי במסגרת פתרון שתי המדינות ניתן יהיה ליצור רצף טריטוריאלי באמצעות מסדרון שיחבר בין עזה לגדה, כחלק מחילופי שטחים.
בנוסף, הוא מתייחס לסוגיית המתנחלים. לדבריו, פתרון שתי המדינות חייב לאפשר את קיומה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית. הוא מוסיף כי על הנרטיב הפלסטיני להכיר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על הארץ. בהתאם לכך, יהודים שירצו לגור במדינה הפלסטינית יוכלו לעשות זאת, כאזרחי ישראל ותושבי פלסטין, ויהיו כפופים לחוק הפלסטיני. הוא מדגיש כי הם יתקבלו כיחידים, בדומה למעמדם של ערביי ישראל, ולא כקולקטיב בעל זכויות לאומיות או הסדרי ביטחון נפרדים.