הגבול הימי ישראל-לבנון

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הסכם הגבול הימי עם לבנון: הרקע, המחלוקת והפתרון

בפרק זה מתארח ד”ר בני שפנייר, עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה ימית ובמרכז לכלכלה כחולה של עיריית חיפה, כדי לדון בהסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון. ד”ר שפנייר מסביר את הרקע ההיסטורי והמשפטי שהוביל למחלוקת, מפרט את האינטרסים של כל צד, ומתאר את פרטי ההסכם שהושג בתיווך אמריקאי ואת משמעויותיו כיום.

למה צריך גבול בים

לדברי ד”ר שפנייר, תיחום גבולות בים הוא משימה מורכבת בהרבה מסימון גבולות ביבשה. היסטורית, הצורך בתיחום גבול ימי כמעט לא היה קיים, אך לקראת המאה ה־17 החלו מדינות להבין את החשיבות הכלכלית של המרחב הימי הסמוך להן, בעיקר לצורכי דיג. העיקרון הראשון שהתפתח היה “כלל טווח התותח”, שהעניק למדינה ריבונות על רצועת ים ברוחב של כשלושה מייל מהחוף.

המהפכה האמיתית התרחשה באמצע המאה ה־20, עם גילוי מאגרי נפט וגז טבעי בים. מדינות הבינו שישנם משאבים אדירים בקרקעית הים, והדבר יצר צורך דחוף לקבוע גבולות ברורים כדי להסדיר את זכויות החיפוש וההפקה. אמנת הים של האו”ם משנת 1982, שישראל אינה חתומה עליה אך מקבלת את עקרונותיה, קובעת כי לכל מדינה יש אזור כלכלי בלעדי של עד 200 מייל מהחוף, וכי יש לחלק שטחים חופפים באופן “הוגן ושווה”.

הרקע למחלוקת בין ישראל ללבנון

ד”ר שפנייר מסביר כי עד שנות ה־90, הגבול הימי של ישראל לא היה סוגיה משמעותית. לאחר הנסיגה מלבנון בשנת 2000, ישראל שרטטה באופן חד־צדדי קו גבול ימי שהתבסס על עיקרון של מרחק שווה מהחופים. קו זה, שסומן במצופים בחמשת הקילומטרים הראשונים, הפך לקו הביטחון השוטף.

הסיבוך החל עם שורה של הסכמים אזוריים. בשנת 2003 חתמו מצרים וקפריסין על הסכם גבול ימי. בשנת 2007 חתמו לבנון וקפריסין על הסכם דומה, אך לבנון ביטלה אותו. בשנת 2010 חתמה ישראל על הסכם גבול ימי עם קפריסין. לדברי שפנייר, הבעיה נוצרה מכיוון שישראל, בהסכם עם קפריסין, התחילה את הקו שלה מנקודה צפונית יותר מזו שקבעה בשנת 2000. היא הסתמכה על הנקודה שנקבעה בהסכם המבוטל בין לבנון לקפריסין. מהלך זה יצר “משולש מחלוקת” בשטח של כ־860 קילומטרים רבועים בין ישראל ללבנון.

המחלוקת על השטח החריפה כאשר התברר שבתחומי המשולש הזה נמצא ככל הנראה מאגר גז, שזכה לכינוי “קאנא” בפי הלבנונים. בעוד שלישראל יש מאגרי גז גדולים, לבנון, ששרויה במשבר כלכלי עמוק, לא מצאה גז בשטחה, ומאגר קאנא הפך לתקווה הכלכלית הגדולה שלה. עם זאת, אף חברת אנרגיה לא הייתה מוכנה להשקיע בחיפושים באזור שנמצא במחלוקת.

ההסכם של 2022

על רקע המבוי הסתום והמצב הכלכלי הקשה בלבנון, החל תהליך תיווך אמריקאי בהובלת עמוס הוכשטיין. לדברי ד”ר שפנייר, ממשלת ישראל נתנה למתווכים שלוש הנחיות: להגיע לקו גבול בינלאומי מוסכם, ליצור יציבות אסטרטגית, ולאפשר פיתוח שדות גז בביטחון.

בסופו של דבר, ההסכם שהושג באוקטובר 2022 קבע שישראל חוזרת לקו הגבול המקורי ששרטטה בשנת 2000. בכך ויתרה ישראל על תביעתה לשטח המשולש שיצרה ב־2010. ההסכם אינו הסכם ישיר בין ישראל ללבנון. כל מדינה חתמה על מסמך נפרד מול ארצות הברית, וההסכם הופקד באו”ם.

המצב כיום והסוגיות הפתוחות

ד”ר שפנייר טוען כי ההסכם תקף לפי המשפט הבינלאומי, גם ללא אשרור בכנסת. הוא דוחה את הטענה כי ישראל “ויתרה על שטח”, ומסביר כי מדובר היה בשטח שישראל תבעה באופן חד־צדדי במהלך שהיה מלכתחילה מוטל בספק משפטית. הוא מציין כי מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, הזירה הימית נותרה שקטה וחזבאללה נמנע מירי לעבר אסדות הגז, מה שמעיד לדעתו על כך שההסכם יצר מאזן הרתעה יציב.

עם זאת, נותרו שתי סוגיות פתוחות. הראשונה היא רצועת הים ברוחב חמישה קילומטרים הסמוכה לחוף. אזור זה הוגדר כ”סטטוס קוו”, מכיוון שנקודת המוצא של הגבול ביבשה, באזור ראש הנקרה, עדיין שנויה במחלוקת. פתרון סופי יתאפשר רק לאחר הסדרת 13 נקודות המחלוקת בגבול היבשתי.

הסוגיה השנייה היא מאגר הגז קאנא. קידוחי אקספלורציה שבוצעו במקום לאחר ההסכם העלו כי ככל הנראה אין במאגר כמות גז מסחרית. לדברי ד”ר שפנייר, זהו מצב מצער, שכן אינטרס ישראלי הוא שלבנון תהיה מדינה יציבה כלכלית. הוא מקווה שחיפושים עתידיים צפונית לקו הגבול יניבו תוצאות חיוביות עבור הלבנונים.