מה קורה מאחורי הקלעים של מלחמת חרבות ברזל? מי הם אלה שעובדים בשקט, בלי תהילה, ומחזיקים את המדינה כשהכול מתמוטט? עם רונן אברמוב, קצין אוכלוסייה בגדוד 419, על אותם “אנשי הדממה”: חיילים, אנשי הרבנות הצבאית, שוטרים, אחים ואחיות, שמבצעים את העבודות הקשות והחשובות ביותר. סיפור על שקט, עוצמה, ורציפות תפקודית בלב הכאב.
זהו פרק רביעי בסדרה של ארבעה פרקים המציינת שנתיים למלחמה. הפרק הראשון – זוועה הפרק השני – גבורה הפרק השלישי – חוסן
על מה דיברנו: המזרח התיכון, חרבות ברזל, פיקוד העורף, גדוד 419, אנשי הדממה, חוסן נפשי
הצטרפו לטלגרם של ההסכת t.me/hashavua זאת הדרך היחידה להשאיר שאלות למרואיינים.
לחץ כאן לסיכום מורחב של הפרק
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
סיפורו של גדוד 419: מאנשי הדממה של 7 באוקטובר ללכידות חברתית
בפרק זה, הרביעי בסדרה המציינת שנתיים למלחמת חרבות ברזל, בוריס גורליק מארח את רונן אברמוב, קצין אוכלוסייה וקצין לכידות חברתית בגדוד 419 של פיקוד העורף. הפרק מוקדש ל”אנשי הדממה”, החיילים והאזרחים שעבדו מאחורי הקלעים בזמן המלחמה, ומתמקד בפעילות הגדוד בעוטף עזה לאחר מתקפת שבעה באוקטובר, בהתמודדות הנפשית עם הזוועות ובחשיבות החוסן והלכידות החברתית.
תפקידו של קצין אוכלוסייה
לדברי רונן אברמוב, תפקיד קצין האוכלוסייה נולד מההבנה שהחזית עברה אל העורף. מאז מלחמת המפרץ ב־1991, האויב הבין שהבטן הרכה של ישראל היא האוכלוסייה האזרחית. פיקוד העורף הוקם כדי להתמודד עם אתגר זה, כשהמטרה המרכזית היא שמירה על רציפות תפקודית. בניגוד לעבר, אז אזרחים נשארו במקלטים שבועות ארוכים, היום המטרה היא לאפשר לאוכלוסייה להמשיך בשגרת חיים מסוימת גם תחת אש.
אברמוב מסביר שתפקידו הוא להבין את צורכי האוכלוסייה ולתווך אותם לפיקוד הצבאי. הצרכים משתנים עם הזמן, והוא נותן כדוגמה אירוע שבו הדרישה העיקרית של אזרחים במקלטים הייתה חיבור לאינטרנט. הוא מספר על שירותו בתקופת הקורונה, אז פיקוד העורף חילק מזון בבני ברק. המשימה חשפה את המורכבות של האוכלוסייה: לכל חסידות יש כללים שונים, דרישות כשרות אחרות ורגישויות שונות. קצין האוכלוסייה חייב להכיר את הניואנסים האלה כדי לתפקד ביעילות.
גדוד 419 בשבעה באוקטובר
בבוקר שבעה באוקטובר, גדוד 419 הוקפץ דרומה. אברמוב מספר שהמשימה הראשונה הייתה אבטחת הצירים הראשיים כדי לאפשר לכוחות להגיע ליעדים אסטרטגיים. לאחר שהשטח טוהר ממחבלים, החלה המשימה המרכזית של הגדוד: סריקת היישובים בעוטף עזה לאיתור נעדרים וגופות.
הוא מתאר את הכניסה ליישובים, כשהדבר הראשון שפגשו החיילים היה ריח המוות. על־פי הנחיית המג”ד, כל בית שנסרק וטוהר סומן בספריי עם המספר 419, שהפך לסמל של עבודת הגדוד. במהלך הסריקות, החיילים אספו גם תחמושת ומידע רגיש מבתיהם של אנשי ביטחון.
אברמוב מפרט את נוהל הטיפול בגופות. לאחר איתור גופה, הוזעקו כוחות הנדסה כדי לשלול אפשרות של מיקוש. לאחר מכן, אנשי הרבנות הצבאית טיפלו בגופה. הגופות פונו בשתי משאיות נפרדות: אחת לבסיס שורה, עבור אזרחים ישראלים ועובדים זרים, והשנייה לבסיס שדה תימן, עבור גופות מחבלים. הוא מציין שמצב הגופות היה קשה מאוד והקשה על הזיהוי.
התמודדות נפשית ועבודה באזורי האסון
בוריס שואל על ההתמודדות הנפשית עם הזוועות. אברמוב משיב שהחיילים עבדו על “טייס אוטומטי” והתמקדו במשימה. עם זאת, הוא מתאר תהליך של התרגלות מסוימת לזוועה, כמו היכולת להבחין בין ריח של גופת אדם לריח של פגר בעל חיים או בשר מקולקל.
בהמשך, המשימות התרחבו לסריקת השטחים הפתוחים, אזור מסיבת הנובה והשדות החקלאיים. בשלב מסוים, צורפו למאמצים גם אנשי רשות העתיקות, שהשתמשו בטכניקות הסינון הארכאולוגיות שלהם כדי לאתר שרידי אדם בבתים שנשרפו כליל. הוא מספר על הרגע שבו נמצאו שרידיה של רות פרץ בתוך אמבולנס שרוף, וכיצד הבין את גודל האירוע רק למחרת, כשראה את תמונתה בחדשות.
שמירה על המורל והמעבר לשגרה
כשהשלב האקוטי של החיפושים הסתיים, המשימות הפכו לשגרת אבטחה, סיורים וליווי גורמים אזרחיים. אברמוב מסביר שכדי לשמור על שפיות ומורל, היה חשוב לייצר ודאות באמצעות לוח זמנים קבוע. גורם משמעותי נוסף היה הופעות של אמנים שהגיעו לשטח. הוא מספר על הופעה של אביתר בנאי שסיפקה לחיילים רגע של קתרזיס וניתוק.
לצד זאת, התקיימו שיחות עם אנשי מקצוע על חוסן ועיבוד חוויות. אברמוב, בתפקידו כקצין אוכלוסייה, יזם בעצמו “מעגלי שיח” לסגירת אירוע. הוא מודה שהשחיקה הייתה גדולה, והנקודה השבירה האישית שלו הגיעה כשהלחץ מהבית גבר. הוא מציין את המחיר הכבד שהמילואים גבו מחיילים רבים: גירושים, עסקים שקרסו ופציעות “שקופות” בנפש.
לכידות חברתית והפקת לקחים
כיום, בתפקידו כקצין לכידות חברתית, אברמוב פועל לחזק את הקשרים בין החיילים. לדבריו, הצבא מבין שהמפקד של היום צריך להיות דמות מחבקת ומכילה, ולא כזה הפועל מכוח הסמכות בלבד. הוא טוען שכאשר נוצרת קהילה חזקה ומלוכדת ברמת הפלוגה, המחויבות של החיילים זה לזה גוברת. הוא מציין לטובה את העובדה שהפוליטיקה נשארה מחוץ לצבא במהלך המלחמה.
לסיום, הוא קורא לאחדות בעם ולהימנע מחזרה למלחמות הפנימיות שלפני שבעה באוקטובר. הוא מקווה שהחברה הישראלית תחזור להיות מלוכדת כמו הקהילות היהודיות בגולה, ותדע לנהל ויכוחים לשם שמיים ולא לשם הריב.