סודות המסגדים

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

אדריכלות, חברה ופוליטיקה במסגדים

בפרק זה מתארחת ד”ר דפנה שרף-דוידוביץ, מרצה לתרבות חומרית בארצות האסלאם באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטה העברית. השיחה עוסקת באדריכלות של מסגדים בארץ ובעולם, ובוחנת את השינויים הסגנוניים, החברתיים והפוליטיים המשתקפים בהם, החל מהמסגד החדש באבו גוש ועד למגמות עכשוויות בבנייה המוסלמית.

המסגד באבו גוש והסגנון העות’מאני

השיחה נפתחת בעקבות תצפיתו של בוריס על המסגד החדש באבו גוש, הבולט בארבעת צריחיו. לדברי ד”ר שרף-דוידוביץ, המסגד אכן ייחודי בנוף המקומי. הוא נחנך בשנת 2014 ורוב מימונו הגיע מממשלת צ’צ’ניה ונשיאה, רמזן קדירוב. תושבי אבו גוש טוענים לזיקה היסטורית לקווקז, ולכן פנו לקבלת תמיכה מצ’צ’ניה, שם נהוג לבנות מסגדים בסגנון נאו-עות’מאני.

היא מסבירה שהסגנון העות’מאני מאופיין באולם תפילה רחב המכוסה בכיפה מרכזית גדולה אחת, ושהשראתו המרכזית היא כנסיית איה סופיה הביזנטית באיסטנבול. לאחר כיבוש קונסטנטינופול, הפכה הכנסייה לסמל שהאדריכלים העות’מאנים שאפו להתעלות עליו. מספר הצריחים במסגדים עות’מאניים שימש כסמל מעמד: על פי חוק אימפריאלי, רק לסולטן הותר לבנות מסגד עם יותר מצריח אחד. לכן, מסגדים שנבנו על ידי מושלים מקומיים, כמו מסגד ג’זאר פאשא בעכו, הם בעלי צריח בודד. כיום, מנהיגים כמו נשיא טורקיה ארדואן מאמצים סמליות זו ובונים מסגדים מפוארים מרובי צריחים כדי להציג את עצמם כממשיכי הסולטנים.

תפקידו החברתי של המסגד

ד”ר שרף-דוידוביץ מדגישה כי המסגד שימש מאז ומתמיד כמרכז חברתי ולא רק כמקום תפילה. המודל הראשוני הוא ביתו של הנביא מוחמד במדינה, ששימש מקום כינוס, אירוח וגישור. גם כיום, מסגדים רבים משמשים כמקום מנוחה, שיחה ופעילויות קהילתיות הדומות למתנ”ס, המתקיימות בחדרים צדדיים. לטענתה, העובדה שילדים משחקים כדורגל ברחבת הר הבית אינה מעידה על זלזול בקדושת המקום, אלא להפך. היא מבטאת את תפיסת המתחם כמרחב קהילתי פתוח ונוח, מעין “בית שני” שבו המאמינים חשים קרבה לאלוהים.

מעמד האישה במסגד

באמצע המאה ה-20, עם התעצמות תהליכים חברתיים בעולם, החלו נשים מוסלמיות לתבוע את מקומן בתפילה הציבורית. באופן מסורתי, נשים לא היו מחויבות להגיע למסגד והתפללו בבית. במסגדים ותיקים הוקצו להן אזורים בחלקו האחורי של אולם התפילה או בחצר. לעומת זאת, במסגדים מודרניים, כמו זה שבאבו גוש, נבנית עבורן גלריה ייעודית, בדומה לעזרת הנשים בבתי כנסת. ד”ר שרף-דוידוביץ מציינת כי גם בהר הבית קיימת הפרדה: בימי שישי, הנשים מתפללות במבנה כיפת הסלע ובחלק הצפוני של הרחבה, בעוד הגברים מתפללים במסגד אל-אקצא. ההפרדה נועדה למנוע הסחת דעת של הגברים המתפללים.

כיפות מוזהבות וצריחים ירוקים

בוריס מעלה את התופעה של בניית מסגדים חדשים בישראל עם כיפות מוזהבות, בניגוד לכיפות האבן של מסגדים ישנים. ד”ר שרף-דוידוביץ מסבירה כי מדובר באמירה חזותית ופוליטית שהחלה להתפשט מסוף האינתיפאדה הראשונה. הכיפות המוזהבות, המצופות בחומרים מודרניים, בולטות מאוד בנוף ומהוות הצהרה. בלילה, את מקומן תופסים הצריחים, המוארים באור ניאון ירוק. היא מציינת שהארת הצריחים בירוק היא תופעה ייחודית לישראל, שכן הצבע הירוק מזוהה עם האסלאם ובולט במיוחד בחשיכה.

כיפת הסלע כסמל לאומי

הבחירה בכיפה מוזהבת אינה מקרית, והיא מהווה התייחסות ישירה לכיפת הסלע. יתרה מכך, מסגדים חדשים רבים נבנים בצורה מתומנת, בדומה למבנה כיפת הסלע. לדברי ד”ר שרף-דוידוביץ, יש בכך אמירה פוליטית חזקה, מכיוון שמבנה כיפת הסלע כלל אינו מיועד לתפילה קהילתית אלא הוא מבנה זיכרון שנבנה סביב סלע האם. אימוץ צורתו האדריכלית של מבנה אייקוני זה הופך את המסגדים החדשים לסמל של המאבק הלאומי הפלסטיני ושל גאווה דתית ולאומית.

מודרניות באדריכלות המסגדים

האדריכלות האסלאמית אינה קופאת על שמריה ומשלבת אלמנטים מודרניים. ד”ר שרף-דוידוביץ נותנת כדוגמה את מסגד שייח’ זאיד באבו דאבי, המשלב עיצוב קלאסי עם חומרים מודרניים, התייחסות אקולוגית וטכנולוגיה מתקדמת. במסגדים חדשים ניתן למצוא לוחות דיגיטליים המציגים את זמני התפילה, מערכות הגברה משוכללות לקריאת המואזין, וכן מגוון רחב של חוגי העשרה לקהילה, מקליגרפיה ועד פעילויות למבוגרים.