פריט לבוש ואמירה פוליטית

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הכאפייה: מאופנה ערבית לסמל פוליטי

בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” מתארח ד”ר ירון פרידמן לשיחה על ההיסטוריה והמשמעויות של הכאפייה. ד”ר פרידמן סוקר את סוגי הכאפיות השונים, את מקורותיהם, את הסמלים השזורים בהן ואת הגלגולים שעבר כיסוי הראש עד שהפך מסמל מעמדי לסמל לאומי ופוליטי טעון.

שמות, סוגים וסגנונות

לדברי ד”ר ירון פרידמן, לכאפייה שמות שונים באזורים שונים. המונח הספרותי הוא כאפייה, מהעיר כופה שבעיראק. באזור ישראל, לבנון והחברה הפלסטינית היא נקראת חַטַּה. בעיראק ובירדן היא מכונה שְׁמַאע’, שם שמקורו אולי באכדית, ובמדינות המפרץ הפרסי היא נקראת ע’וּתְרַה.

ישנם שלושה סוגים עיקריים של כאפיות. הסוג הראשון הוא כאפייה לבנה לחלוטין, הנפוצה בקרב פלאחים ובדואים. הסוג השני הוא כאפייה אדומה־לבנה, המזוהה כיום בעיקר עם ירדן וערב הסעודית. הסוג השלישי הוא הכאפייה השחורה־לבנה, שהפכה לסמל של העם הפלסטיני.

פרידמן מוסיף כי מעל הכאפייה נהוג לחבוש עִקַאל, רצועה שחורה העשויה מצמר עיזים. שמו של העקאל קשור למילה הערבית “עקל” (שכל), והוא שימש בעבר גם לקשירת רגלי גמלים. כיום תפקידו העיקרי הוא להחזיק את הכאפייה על הראש. ישנם סגנונות שונים ללבישת הכאפייה והעקאל, המשתנים בין מדינה למדינה ובין שבט לשבט. למשל, הסעודים נוהגים לשחרר את שולי הכאפייה על הכתפיים, בעוד הקטרים מעדיפים להרים אותם כלפי מעלה.

הסמלים שעל הבד

ד”ר פרידמן מסביר כי על הכאפייה מופיעים כמה סמלים קבועים. שני הפסים הבולטים בצדי הכאפייה מתפרשים בדרך כלל כשני הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל. בקרב פלסטינים, לעומת זאת, הפסים מסמלים את הים והנהר. פרשנויות אחרות רואות בהם סמל לדרכי מסחר או לנתיבי נדידה של בדואים.

דוגמה נוספת היא דפוס רשת הדייגים, המסמל את מקור הפרנסה באזורים שונים. דפוס אחר, של משולשים, מתפרש לרוב כשיבולי חיטה או שעורה, סמל לחקלאות ולפלאחים. הפלסטינים, לדברי פרידמן, מפרשים את הדוגמה הזאת כעלי עץ הזית, סמל פלסטיני מובהק.

מהיסטוריה מעמדית לסמל לאומי

הכאפייה לא תמיד הייתה סמל לאומי. בתקופה העות’מאנית, מסביר פרידמן, היא הייתה סמל מעמדי. פשוטי העם, הפלאחים והבדואים, לבשו כאפייה, בעוד שהאליטות העירוניות המקורבות לשלטון חבשו תרבוש טורקי.

במהלך המרד הערבי הגדול (1936–1939), שהובל בעיקר על־ידי פלאחים, הפכה הכאפייה לסמל המאבק נגד המנדט הבריטי. לאחר 1967, כאשר ממשלת ישראל אסרה על הנפת דגל פלסטין בשטחים, הכאפייה השחורה־לבנה, שזוהתה עם יאסר ערפאת, הפכה לתחליף לדגל ולסמל בולט של הזהות הפלסטינית. פלגים שמאלניים פלסטיניים, כמו החזית העממית והחזית הדמוקרטית, אימצו דווקא את הכאפייה האדומה־לבנה, לא בגלל הקשרה הירדני, אלא משום שהצבע האדום מסמל קומוניזם.

פרידמן מציין כי גם יהודים חבשו כאפיות. אנשי העלייה הראשונה והשנייה, חברי ארגון “השומר” ואף דוד בן־גוריון, לבשו כאפיות כסמל לחזרה לארץ, להתערות במרחב ולטשטוש מול האויב. המנהג פסק בשנות ה־60, כשהכאפייה הפכה לסמל פלסטיני מובהק.

כלכלה, פוליטיקה והכאפייה כיום

לדברי פרידמן, תעשיית הכאפיות הפלסטינית כמעט נכחדה עקב הצפת השוק בסחורה זולה מסין. מפעל אחד בחברון, בבעלות משפחת חרבאווי, הוא האחרון שממשיך לייצר כאפיות פלסטיניות מקוריות. בעקבות מלחמת “חרבות ברזל” חווה המפעל עדנה. הדרישה העולמית לכאפיות זינקה, והן הפכו לסמל בינלאומי של תמיכה בפלסטינים ומחאה נגד ישראל בקרב פעילי שמאל ברחבי העולם.

לסיום, פרידמן מספר על המונדיאל בקטר ב־2022. לאחר זכייתה של ארגנטינה, הולבש הקפטן ליונל מסי בבִּשְׁת, גלימת כבוד יוקרתית שלבשו אמירי המפרץ. לדברי פרידמן, זו הייתה דרכם של הקטרים להעניק למסי “כבוד ערבי” על ניצחונו במונדיאל הערבי הראשון. המעשה עורר ביקורת על כך שהבִּשְׁת הסתיר את סמל הנבחרת הארגנטינית.