גבורה

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

גבורה בשדה הקרב

בפרק זה מתארח ד”ר יגיל הנקין, היסטוריון צבאי וחוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, כדי לדון במהותה של הגבורה בעימותים מזוינים. השיחה סוקרת את הגדרות הגבורה, את ביטוייה בעידן המודרני, את ההקשר המוסרי שלה ואת דרכי הנצחתה.

שני סוגי גבורה

לדברי יגיל הנקין, ניתן להבחין בין תפיסת לחימה מערבית לתפיסה שאינה מערבית. בעוד שבחברות שבטיות רבות הלחימה הייתה אישית ונועדה להפגנת אומץ אישי, התפיסה המערבית, מימי הלגיון הרומאי ועד היום, מדגישה לחימה המונית ומתואמת שבה כל חייל נדרש למלא את חובתו כחלק ממערך.

עם זאת, גם בתוך המסגרת המאורגנת הזו יש מקום לגבורה אישית, שלה שני סוגים עיקריים. הסוג הראשון הוא גבורה במסגרת פקודה, כאשר חייל נדרש לבצע משימה מסוכנת במיוחד, הרבה מעבר למצופה מחייל רגיל. דוגמה לכך היא החייל הראשון הפורץ חומה במצור רומי, או איתן נווה בגבעת התחמושת, שחיפה על חבריו כשהוא חשוף לחלוטין לאש האויב. הסוג השני של גבורה מתרחש כאשר התוכנית משתבשת והמערכת קורסת. במצב כזה, הגיבור הוא מי שמבין את המצב החדש, לוקח יוזמה ומבצע פעולה מסוכנת כדי להציל את המצב, ללא פקודה ישירה.

“הדור הולך ופוחת”?

בוריס שואל אם בעידן המודרני והאינדיבידואליסטי קשה יותר לצפות למעשי גבורה. הנקין מסביר שהאמירה שלפיה “הדור הולך ופוחת” היא תופעה שחוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה של ישראל. הוא מזכיר את “דור האספרסו” של שנות ה-60, שנחשב למפונק ונהנתן אך לחם בגבורה במלחמת ששת־הימים. לדבריו, גם לפני המלחמה הנוכחית היו שביקרו את רוח הלחימה של הדור הצעיר, אך המציאות הוכיחה אחרת.

הנקין טוען שבישראל, למרות האינדיבידואליזם, קיימת תחושת שייכות חזקה לכלל, לחברים לנשק ולמדינה. תחושה זו היא שמניעה אנשים רבים לרוץ לתוך שדה הקרב ולא לברוח ממנו. הוא מציין שלמרות שהמניע המיידי בשדה הקרב הוא הלחימה למען החברים מימין ומשמאל, מה שמביא את החיילים לשדה הקרב מלכתחילה הוא תחושת השייכות העמוקה יותר.

גבורה והקשר מוסרי

הנקין מתייחס לנטייה לבלבל בין אומץ לבין צדקה מוסרית. הוא מזכיר את ישעיהו ליבוביץ, שנהג לציין שגם בצד הנאצי היו אנשים אמיצים. לדברי הנקין, אומץ הוא תכונה שאינה מעידה על צדקת הדרך. הוא טוען שגם בקרב מחבלי חמאס ישנם מעשי אומץ, למשל כאשר מחבל מסתער לבדו מול טנק. להכיר באומץ של האויב אין פירושו להצדיק את מעשיו, אלא להבין את המציאות.

הוא מבחין בין אומץ לגבורה. אומץ הוא היכולת להתגבר על הפחד ולפעול תחת אש. גבורה, בתפיסה שלנו, היא מעשה אומץ יוצא דופן שנעשה למען מטרה חיובית. לכן, לוחם חמאס שמסתער כדי לרצוח משפחה עשוי להיחשב גיבור בעיני חבריו, אך בעינינו הוא יישאר נבל. הגבורה שאנו מעריכים משלבת שני מרכיבים: אומץ לב יוצא דופן ותרומה למטרה ראויה.

הנצחת הגבורה

בעבר, למשל אחרי מלחמת העולם הראשונה, הנצחת המלחמה הייתה בעיקרה קולקטיבית, כפי שמעידות אנדרטאות כמו קבר החייל האלמוני. עם זאת, בשנים האחרונות, בין היתר בשל השפעת הטלוויזיה והקולנוע, ישנה נטייה גוברת להתמקד בסיפורים אישיים. הנקין מביא כדוגמה את הפופולריות העצומה של פלוגה ה’ ממלחמת העולם השנייה בעקבות הסדרה “אחים לנשק”, שהפכה אתרי קרב שבהם לחמה למוקדי עלייה לרגל.

מגמה נוספת היא התמקדות בסיפורי גבורה של הצלת חיים, כמו סיפורו של החובש דזמונד דוס בסרט “הסרבן”, על פני סיפורי גבורה של לוחמים שהרגו אויבים. לדברי הנקין, לחברה המודרנית לעיתים נוח יותר להזדהות עם גבורה שאינה כרוכה בהריגה.

עיטורי גבורה בישראל ובעולם

בוריס מציין שישראל נחשבת “קמצנית” בחלוקת עיטורים בהשוואה לצבאות אחרים כמו צבא ארצות הברית. הנקין מסביר שהדבר נובע ממסורת סוציאליסטית ושוויונית יותר, ומהיעדר “מדליות מערכה” הניתנות על עצם ההשתתפות במלחמה. לקח לצה”ל שנים לגבש את מערך העיטורים והצל”שים שלו.

הנקין מצביע על שינוי באופי העיטורים. במלחמת לבנון השנייה, למשל, רובם המכריע של העיטורים ניתנו על חילוץ והצלת חיים במצבים שהשתבשו, ולא על ביצוע יוצא דופן של משימה שהצליחה. הוא טוען שיש נטייה להתעלם מגבורה “אפורה” של ביצוע מושלם של משימה, כיוון שהיא נתפסת כמובנת מאליה.

לגבי המלחמה הנוכחית, הנקין משער שהסיבה לעיכוב בחלוקת הצל”שים נובעת מכמה גורמים: הרצון לתחקר את כל האירועים לעומק, החשש ממחלוקות סביב החלוקה, והעובדה שיש כל־כך הרבה מעשי גבורה, עד שקיים חשש שחלוקה המונית תוזיל את ערך העיטור.