רוחות מלחמה ממצרים?

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מצרים וישראל: האם יש סכנת מלחמה?

בפרק מתארחת המזרחנית, חברת הכנסת לשעבר ועמיתת המחקר במכון צ’אטם האוס, ד”ר קסניה סבטלובה. השיחה עוסקת בדיווחים על התעצמות צבאית של מצרים בחצי האי סיני, ובוחנת את השאלה אם אכן נשקפת לישראל סכנת מלחמה מצד שכנתה מדרום. סבטלובה טוענת כי אין עדויות ממשיות להכנות מצריות למלחמה, וכי הדיווחים בנושא הם חלק מקמפיין פוליטי.

קמפיין תקשורתי ורטוריקה מוכרת

לדברי קסניה סבטלובה, הדיבורים על התחמשות מצרית החלו לצבור תאוצה בחודש פברואר האחרון, והם נראים כספין תקשורתי. היא עוקבת באופן רציף אחר התקשורת והשיח הציבורי במצרים, ואינה מזהה רוח מלחמתית אמיתית. סבטלובה מסבירה כי הסרטונים של טנקים ומשאיות צבאיות, המופצים ברשתות החברתיות, הם לרוב חומרים ישנים שממוחזרים בטלוויזיה המצרית.

הרטוריקה המאיימת של הנשיא א-סיסי והצגת העוצמה הצבאית הן תופעות שחוזרות על עצמן מדי שנה סביב חגים לאומיים, כמו יום השנה למלחמת יום הכיפורים (השישה באוקטובר) ויום שחרור סיני (25 באפריל). זהו חלק מהאתוס הלאומי המצרי, שנבנה סביב “הניצחון” במלחמה. לדבריה, נאומיו של א-סיסי, בהם הוא מצהיר כי מצרים אינה רוצה במלחמה אך תדע להגיב אם תותקף, הם מסר קבוע שאינו מכוון רק לישראל, אלא גם לאתיופיה ולאסלאם הקיצוני.

עמדת מערכת הביטחון הישראלית

בוריס מציין כי גורמים בישראל, בהם קצין מילואים, מציגים צילומי לוויין של בונקרים ותעלות חדשים בסיני כראיה להכנות התקפיות. סבטלובה דוחה את הטענות הללו וטוענת כי הן אינן מגובות במקורות מהימנים. היא מדגישה כי בניגוד לדיווחים אלה, גורמים בכירים בצה”ל הצהירו בתקשורת כי הם אינם מזהים היערכות מצרית למלחמה. על־פי אותם גורמים, הפצת השמועות נובעת ממניעים פוליטיים, ומערכת הביטחון אינה שותפה לכך.

סבטלובה מוסיפה כי אף גוף ביטחוני רשמי, לא צה”ל, לא שב”כ ולא המוסד, התריע על סכנה כזו. היא מזכירה כי כל הכנסת כוחות צבא מצריים לסיני מחייבת אישור ישראלי, ובחודשים האחרונים לא נרשמה תנועת כוחות חריגה.

האינטרסים של מצרים וההקשר האזורי

סבטלובה מבחינה בין מצרים לבין חמאס. בעוד חמאס הוא ארגון אידאולוגי שמטרתו המוצהרת היא השמדת ישראל, מצרים היא מדינת לאום עם אינטרסים מורכבים. הצבא המצרי, ששולט בכחמישים אחוזים מהכלכלה, רואה באסלאם הקיצוני ובאחים המוסלמים את האויב המרכזי מבית.

לשיטתה של סבטלובה, אין למצרים שום אינטרס רציונלי לתקוף את ישראל. כלכלתה במצב קשה והיא תלויה בסיוע כלכלי ממדינות המפרץ, כמו סעודיה והאמירויות, שאין להן עניין בהסלמה אזורית. בנוסף, מצרים מקבלת סיוע צבאי שנתי של 1.4 מיליארד דולר מארצות הברית. קשר כלכלי חשוב נוסף הוא ייבוא גז מישראל, החיוני למניעת הפסקות חשמל נרחבות במצרים.

סוגיית הפליטים הפלסטינים

בוריס שואל מדוע מצרים מסרבת לקלוט פליטים פלסטינים מעזה, אפילו באופן זמני. סבטלובה מסבירה כי בשיח המצרי והערבי, קליטת הפליטים נתפסת כמתן יד ל”תחג’יר”, גירוש של הפלסטינים מאדמתם. העמדה הרשמית של מצרים היא שהיא מונעת את הגירוש, מתוך אמונה שאם הפלסטינים יעברו לסיני, ישראל לא תאפשר להם לחזור לעולם. לכן, מצרים לא תסכים להיות שותפה למה שהיא רואה כתוכנית ישראלית לחיסול הנוכחות הפלסטינית ברצועה. הרעיון שמצרים תוותר על חלק משטח סיני כדי להרחיב את הרצועה נדחה על הסף, שכן הריבונות על כל גרגיר חול בסיני היא עיקרון מקודש במצרים.

שינויים ביחס ליהדות ולישראל

סבטלובה מציינת כי למרות הדימוי האנטי-ישראלי והאנטישמי שדבק במצרים לאורך השנים, בעיקר בתקופת מובארק, חל שינוי בשנים האחרונות. לדבריה, ההסתה בתקשורת המצרית פחתה משמעותית, ככל הנראה כתוצאה מהידוק השליטה של המשטר על כלי התקשורת.

בנוסף, היא מזהה ניסיונות ראשונים לשינוי בספרי הלימוד, וכן מאמצים לשפץ בתי כנסת ובתי קברות יהודיים עתיקים, כמו בית הקברות בסאתין בקהיר. היא רואה בכך סימן חיובי, גם אם הוא נובע בעיקר מהרצון למצוא חן בעיני גורמים בארצות הברית. עדות נוספת למורכבות היחסים היא העובדה שמצרים, למרות המלחמה בעזה, לא סגרה את שגרירותה בישראל.