לבנון נגד איראן

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

שיחה עם מרים יונס: לבנון אחרי חיזבאללה ומשטר אסד

בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” מתארחת מרים יונס, פעילת שלום ומומחית לחברה הלבנונית וליחסי ישראל־לבנון. יונס, ילידת לבנון, מנתחת את התגובות והמגמות בחברה הלבנונית מאז אירועי השבעה באוקטובר, דרך חיסול צמרת חיזבאללה ונפילת משטר אסד בסוריה, ועד למערכה מול איראן.

התגובה בלבנון למלחמה

לדברי מרים יונס, אירועי השבעה באוקטובר היממו את הלבנונים, אך ההלם הגדול אף יותר הגיע למחרת, כאשר חיזבאללה החליט להצטרף למלחמה נגד ישראל. היא מדגישה כי הדבר נעשה על אפה וחמתה של ממשלת לבנון, שביקשה מהארגון להימנע מכך. יונס מסבירה כי חיזבאללה מתנהל כישות נפרדת לחלוטין מהמדינה, במיוחד על רקע היעדר נשיא ותפקוד ממשלתי חלקי בשנים האחרונות.

הציבור הלבנוני, שהתמודד באותה עת עם משבר כלכלי, פוליטי וחברתי חריף, לא רצה להיות חלק מהמלחמה הזו ולא היה מוכן לשלם את מחירה. יונס טוענת שהשבעה באוקטובר “שבר את תקרת הזכוכית” של השתיקה. כאשר ישראל החלה לתקוף באופן ממוקד את בסיסי חיזבאללה, מחסני הנשק שלו והנהגתו, לבנונים רבים שמחו. הם ראו בכך את תחילתו של שינוי והזדמנות להשתחרר משליטת הארגון במדינה.

הקולות בחברה הלבנונית

יונס מפרטת את העמדות השונות בקרב העדות בלבנון. לדבריה, המצב בקהילה השיעית מורכב. חיזבאללה העצים את העדה, שהייתה בעבר בתחתית הסולם החברתי, והעניק לה כוח, מעמד וכסף. הארגון ניהל עבורה מדינה בתוך מדינה, ולכן התמיכה בו בקרב השיעים חזקה ונובעת מאידאולוגיה מושרשת. עם זאת, היא מציינת שגם בקרב השיעים ישנו אחוז מסוים שמאז השבעה באוקטובר טוען כי “זו לא המלחמה שלנו” ודורש ריבונות לבנונית אמיתית, במנותק מ”ציר הרשע” האיראני.

הסונים, לעומתם, נוטרים טינה עזה לחיזבאללה, בין היתר משום שהארגון חיסל מנהיגים סונים בולטים, כמו רפיק חרירי, ורמס את מעמדם. השנאה כלפי איראן, הפטרונית של חיזבאללה, התחזקה מאוד. יונס מספרת כי תומכי חיזבאללה מכונים לעיתים “איראנים” ולא לבנונים, והשיח נגד המעורבות האיראנית בלבנון הפך למרכזי.

נפילת משטר אסד והשיח על שלום

נפילת משטרו של בשאר אל־אסד בסוריה התקבלה בלבנון כהפתעה גמורה. יונס מזכירה כי סוריה שלטה בלבנון עד 2005, והשנאה כלפי משטר אסד עמוקה. בנוסף, לבנון מתמודדת עם נוכחותם של כשני מיליון פליטים סורים בשטחה. לדבריה, לאחר נפילת אסד וחיסול צמרת חיזבאללה, החלו להיראות ניצנים של שינוי: מדינות המפרץ חוזרות לתמוך כלכלית בלבנון, והשיח הציבורי משתנה.

התפתחות מפתיעה במיוחד, לדברי יונס, היא שהתקשורת והרשתות החברתיות בלבנון החלו לדבר בגלוי על שלום עם ישראל. היא מציינת כי הדיפלומט הלבנוני הבכיר נוואף סלאם אף הצהיר על רצון בהסכם שלום. יונס מעריכה שככל שאיראן תיחלש, כך יגבר הרצון הלבנוני בשלום.

החשש ממלחמת אזרחים והיחלשות חיזבאללה

בוריס מציין כי החשש ממלחמת אזרחים חדשה מנע בעבר עימות עם חיזבאללה, אך כיום פוליטיקאים לבנונים מדברים בגלוי על פירוז הארגון. יונס מסכימה ומייחסת זאת בעיקר לחיסולו של חסן נסראללה. לטענתה, “חיזבאללה היה נסראללה”, והכריזמה שלו היא זו שהפכה את הארגון למה שהיה. לאחר שישראל חשפה את חולשתו וחיסלה את מנהיגו, הפחד מהארגון פחת.

עם זאת, הטראומה של מלחמת האזרחים עדיין קיימת ומרתיעה רבים מנקיטת צעדים דרסטיים. למרות זאת, הממשלה הלבנונית מציבה כעת גבולות ברורים יותר לחיזבאללה. כדוגמה, היא מספרת שהממשלה אסרה על הארגון לפתוח חזית נוספת במהלך התקיפות באיראן, והארגון ציית.

אופטימיות זהירה וטעויות שישראל צריכה להימנע מהן

יונס מתארת את האווירה הכללית בלבנון כאופטימית מאוד, אם כי זהירה. ישנה תקווה לשינוי מהותי במזרח התיכון לאחר המלחמה. כשנשאלה אילו טעויות ישראל עלולה לעשות כדי לחבל בסיכוי לשלום, היא משיבה כי הרשימה ארוכה. הטעות הגדולה ביותר, לדבריה, היא להתייחס ללבנונים, לסורים או לאיראנים כאל מקשה אחת ולהתעלם מהניואנסים התרבותיים והחברתיים העדינים.

היא מדגישה את החשיבות הקריטית של הסברה ישראלית לעולם הערבי. יונס משבחת את פעילותו של דובר צה”ל בערבית, אביחי אדרעי, שהפך לדמות אמינה בעיני לבנונים רבים משום שדיווחיו מהשטח התבררו כמדויקים. היא טוענת כי חסרה דמות מקבילה בתחום הדיפלומטי, שתסביר את עמדותיה ופעולותיה של ישראל ותהווה משקל נגד לתעמולה של רשתות כמו אל-ג’זירה.