בגידות

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

שרשרת הבגידות בציר ההתנגדות

בפרק זה מתארח ד”ר ירון פרידמן. לדברי פרידמן, את התמוטטות ציר ההתנגדות האיראני בחודשים האחרונים ניתן להסביר באמצעות שרשרת של בגידות והפרות הסכמים. הוא סוקר את הבגידות הללו, שהחלו עוד במלחמת האזרחים בסוריה והגיעו לשיאן במלחמה הנוכחית.

בגידת חמאס באסד

פרידמן פותח בבגידה הראשונה בשרשרת, שהתרחשה לדבריו במלחמת האזרחים בסוריה. לאחר שהנהגת חמאס עברה לדמשק ב־1999 וזכתה לאירוח נדיב ממשטרו של בשאר אל־אסד, היא החליטה לתקוע לו סכין בגב. בשנת 2012, על רקע עליית האחים המוסלמים במצרים ובתוניסיה ותחושה שאסד עומד ליפול, חמאס בחר לתמוך באופוזיציה הסורית. פרידמן מסביר שאסד מעולם לא סלח לחמאס על כך. גם כאשר חזבאללה ניסה לארגן פיוס שנים לאחר מכן, אסד הסכים להיפגש עם נציגי חמאס אך סירב בתוקף לפגוש את ח’אלד משעל, שעמד בראש הלשכה המדינית של הארגון בזמן הבגידה.

תחושת הבגידה של חמאס לאחר 7 באוקטובר

לפי פרידמן, חמאס מעולם לא היה חבר טבעי בציר ההתנגדות השיעי, מכיוון שהוא ארגון סוני. למרות זאת, הנהגתו לקחה ברצינות את התעמולה האיראנית ואת הצהרותיו של נסראללה על השמדת ישראל. חמאס ציפה שכאשר יפתח במתקפה ב־7 באוקטובר, כל חברי הציר יצטרפו אליו למערכה כוללת. הציפייה הייתה שגם הפלסטינים ביהודה ושומרון וערביי ישראל יצטרפו למאבק, בדומה לאירועי “שומר החומות” (שכונה בערבית “חרב ירושלים”).

אולם, דבר מכל זה לא קרה. חמאס מצא את עצמו לבד במערכה. חזבאללה אמנם הצטרף למחרת, אך הסתפק במלחמת התשה על אש קטנה ולא פתח חזית מלאה. הרשות הפלסטינית גינתה את המתקפה וכינתה אותה הרפתקה מטורפת. העולם הערבי, כולל מצרים וירדן, נותר מנגד. מצרים אף חסמה את מעבר רפיח, וירדן מנעה מצעדות להגיע לגבול עם ישראל. מנקודת מבטו של חמאס, כולם בגדו בו.

הבגידה בחזבאללה

גם חזבאללה, טוען פרידמן, חווה בגידה. לאחר חודשים של לחימה בעצימות נמוכה, ישראל פתחה בספטמבר 2024 במתקפה נרחבת שהרסה את התשתיות של הארגון בדרום לבנון. חזבאללה ציפה שאיראן, הפטרונית שלו, תתערב לטובתו, או שלפחות המיליציות הפרו־איראניות בעיראק והחות’ים בתימן יבואו לעזרתו כפי שהבטיחו. זה לא קרה.

פרידמן מוסיף לרשימת הבוגדים גם את משטר אסד, שבשטחיו לא התקיימה אפילו הפגנה אחת למען עזה. ההפגנות היחידות בסוריה נערכו באזורים שבשליטת המורדים, כמו אידליב. ייתכן, לדבריו, שזו הייתה נקמתו של אסד בחמאס.

בנוסף, חזבאללה חש נבגד על ידי העולם השיעי הרחב. הארגון קיווה שהסמכות הדתית העליונה בעולם השיעי, האייתוללה עלי סיסתאני מעיראק, יוציא פסק הלכה (פתווה) הקורא לג’יהאד נגד ישראל. פסק כזה לא הגיע. פרידמן מסביר שהדבר משקף את הפער בין השיעה הלוחמנית והנקמנית של איראן לבין השיעה המתגוננת והמסורתית יותר של נג’ף, המיוצגת על ידי סיסתאני.

הבגידה באיראן

החוליה האחרונה בשרשרת היא איראן עצמה. כאשר ישראל תקפה ישירות בשטחה, המיליציות שאיראן טיפחה והשקיעה בהן מיליארדים במשך עשרות שנים לא באו לעזרתה. מנקודת המבט האיראנית, מסביר פרידמן, זוהי בגידה מובהקת, בדומה לכללי הנאמנות בעולם הפשע המאורגן.

איראן נבגדה לא רק על ידי שלוחיה, אלא גם על ידי בנות בריתה הגדולות. רוסיה, שלמלחמתה באוקראינה סיפקה איראן אלפי כטב”מים, סירבה להעביר לה מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-400. פרידמן מזכיר שגם לפני כן, רוסיה אפשרה לישראל לתקוף מטרות איראניות בסוריה. גם סין, לדבריו, בגדה באיראן כשחתמה על הסכם סחר עצום עם ארצות הברית מיד לאחר סיום סבב הלחימה בין ישראל לאיראן.

נאמנות בצד השני

פרידמן מציין שהתופעה של חוסר תיאום ובגידות הדדיות בצד הערבי אינה חדשה, והוא מזכיר כדוגמה את מלחמת העצמאות ב־1948. הוא טוען שחשוב להבין את הכישלונות בצד השני ולא לייחס את כל ההצלחה רק ליכולותיו של צה”ל.

בניגוד לשרשרת הבגידות בציר האיראני, פרידמן מצביע על הנאמנות שהפגינו בנות בריתה של ישראל. הוא מדגיש את תפקידה של ארצות הברית, שנשיאיה, הנוכחי והקודם, התייצבו לצד ישראל במילים ובמעשים. כמו כן, מדינות ערב כמו מצרים וירדן שמרו על הסכמי השלום, וירדן אף סייעה ביירוט טילים איראניים. העובדה שמטוסי קרב ישראליים יכלו לעבור במרחב האווירי של מדינות ערב בדרכם לתקוף באיראן, מסכמת לדבריו את התמונה.