הנכבה של איראן

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

התגובות בעולם הערבי והאיראני למתקפה הישראלית

בפרק זה מתארחת מור שפירא, מרצה לערבית באוניברסיטת בר־אילן וחוקרת במכון ממר”י. שפירא מנתחת את האופן שבו התקשורת והציבור בעולם הערבי ובאיראן הגיבו למתקפה הישראלית על איראן, את התמוטטות מיתוס ההרתעה האיראני, ואת הנרטיבים השונים שהתפתחו בעקבות האירועים.

לעג לאיראן בעולם הערבי

לדברי מור שפירא, התגובה הבולטת בעולם הערבי, בעיקר במדינות המפרץ, היא לעג לכישלון האיראני. פרשנים אמירתים, למשל, כינו את האירוע “הנכבה של האיראנים” ולגלגו על כך שתוכנית הגרעין “התאדתה” והגנרלים הפכו ל”פוסטרים לכישלון”. התפיסה הרווחת היא שכל מיתוס ההרתעה שאיראן בנתה במשך שנים קרס, והיא אינה יותר מנמר מנייר. עם זאת, שפירא מציינת שזו אינה התגובה היחידה. בקרב פלסטינים, היו שראו במתקפה האיראנית על ישראל נקמה אלוהית. אחרים, המאמינים ב”הבטחה הנאמנה” (אלוועד אלסאדק), רואים בכישלון האיראני תחנה זמנית בדרך לגאולה האסלאמית ולכיבוש הארץ.

תפיסת ההרתעה האיראנית

שפירא מסבירה כי איראן רואה את עצמה כמעצמה היסטורית ומביטה בהתנשאות על מדינות ערב, שלתפיסתה הן ישויות מלאכותיות שנוצרו בהסכם סייקס־פיקו. לאחר מלחמת איראן־עיראק, המשטר האיראני בנה תפיסת הרתעה בלתי קונבנציונלית המבוססת על שלושה מרכיבים: שלוחים (פרוקסי) שילחמו עבורה, תוכנית טילים בליסטיים ותוכנית גרעין. מטרת־העל של אסטרטגיה זו, לדבריה, היא שימור הלגיטימיות השלטונית, שהאיום עליה הוא הפחד הגדול ביותר של המשטר. המתקפה הישראלית ערערה את תפיסת ההרתעה הזו והובילה מדינות ערביות לתהות אם פחדו מאיום אמיתי.

חולשת האופוזיציה ויציבות המשטר

בתשובה לשאלת בוריס, שפירא מבהירה כי האופוזיציה באיראן חלשה, מפוצלת ומדוכאת ביעילות על־ידי המשטר. האופוזיציה הגולה במערב אינה מהווה אלטרנטיבה רצינית. היא מדגישה שהמשטר האיראני בנוי בצורה ממוסדת וחכמה, כך שנפילתו של המנהיג העליון ח’אמנאי לא תוביל לקריסת המערכת כולה. ישנם מנגנונים, כמו מועצת המומחים, שיבטיחו המשכיות שלטונית. לטענתה, ניסיון חיצוני להפיל את המשטר, בדומה למה שקרה בעיראק או במדינות האביב הערבי, עלול להוביל לוואקום שלטוני, לכאוס ולעליית גורמים קיצוניים אף יותר.

חשש במצרים מהגמוניה ישראלית

אחת התגובות המעניינות, לדברי שפירא, הגיעה ממצרים, שם עלה חשש קיומי מפני ניצחון ישראלי. התפיסה היא שאם ישראל הצליחה להביס את איראן, היא תהפוך להגמון הבלתי מעורער של המזרח התיכון. המצרים חוששים שישראל תרגיש חופשייה לפעול באופן חד־צדדי נגד כל איום שתגדיר, למשל בריקון עזה מתושביה, ואף מדינה ערבית לא תוכל להתנגד לה. החשש הוא שישראל תציב עובדות בשטח ללא כל התנגדות.

ירדן, קטר והתקשורת הערבית

שפירא מתארת כיצד ירדן, שחוששת מהתפשטות איראנית, פעלה בנחרצות נגד המתקפה וסייעה לישראל ביירוט הטילים והכטב”מים. המשטר הירדני נאבק בניסיונות איראניים לערער את יציבותו באמצעות שלוחים, ואף חשף תשתית לייצור נשק איראני על אדמתו. במקביל, כותבים ליברלים בעולם הערבי הביעו תמיכה בזכותה של ישראל לתקוף, מתוך הבנה שאיראן גרעינית מסכנת גם אותם. בניגוד לכך, רשת אל־ג’זירה הקטרית הואשמה בצביעות. כאשר טילים איראניים פגעו סמוך למטה הרשת בדוחא, היא כמעט לא דיווחה על כך, וגם אז ציטטה רק מקורות איראניים.

הנרטיב של המשטר האיראני

המשטר האיראני, על־פי שפירא, מנסה לבנות נרטיב נגדי. היא מצטטת דיפלומט איראני לשעבר, אמיר מוסאווי, שטען כי “ישראל הסתיימה” וכי ניצחונה הושג רק בזכות סיוע צבאי אמריקאי ואירופי. לדבריו, איראן העשירה אורניום לרמה גבוהה רק “דווקא” בגלל פרישת טראמפ מהסכם הגרעין. כעת, לאחר שישראל “הרסה” את תוכנית הגרעין, איראן טוענת שיש לה לגיטימציה לפעול בחשאיות מוחלטת ולשמור על עמימות גרעינית. הדיפלומט גם הציג את מנהיגי איראן כאמיצים שיצאו לרחובות המופצצים, בניגוד ל”ציונים הפחדנים” שהתחבאו במקלטים. שפירא מסכמת כי המשטר מודה שספג מכה קשה, אך פועל לשקם את תדמיתו ולהדגיש שהרעיון המהפכני לא מת.