לפלסטינים יש אינטרס עמוק יותר בשלום מאשר לישראלים – כך טוען סאמר סינג’לאווי, פעיל פלסטיני שנאבק ברשות הפלסטינית ובחמאס. בחזונו, ישראל ופלסטין מתקיימות זו לצד זו, כשבכל מדינה חי מיעוט אתני – ערבים בישראל ויהודים בפלסטין – שניהם מוותרים על שאיפותיהם הלאומיים. האם פתרון זה יכול לסגור את פצעי העבר?
https://www.youtube.com/watch?v=_F9IPWV648A
על מה דיברנו: המזרח התיכון, פלסטינים, תהליך השלום, פתרון שתי מדינות, חמאס, רשות פלסטינית
לחץ כאן לסיכום מורחב של הפרק
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
סמר סינג’לאווי על דעת הקהל הפלסטינית, המנהיגות שאחרי עבאס ופתרון שתי המדינות
הפרק מארח את סמר סינג’לאווי, פעיל פוליטי פלסטיני המגדיר את עצמו כחבר באופוזיציה של פת”ח. בשיחה מסביר סינג’לאווי מדוע חשוב בעיניו לדבר עם הציבור הישראלי, מנתח את דעת הקהל הפלסטינית לאחר אירועי שבעה באוקטובר, ומתאר את השינוי המנהיגותי שלדעתו נדרש בצד הפלסטיני כדי להתקדם לפתרון.
הרשות הפלסטינית איבדה את הרלוונטיות שלה
בפתח הדברים, סינג’לאווי מתייחס לסימולציה של ועידת ריאד שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב, שבה ייצג את הרשות הפלסטינית. לדבריו, אף שהוא מתנגד לאסטרטגיה של הרשות בעשור האחרון ורואה בה כישלון, הוא ניסה לייצג את עמדותיה נאמנה. הוא טוען שההנהגה הפלסטינית הנוכחית מנותקת לחלוטין מהרחוב הפלסטיני, וניתוק זה הפך אותה ללא רלוונטית. כדוגמה הוא מציין כי בעוד המשתתפים התכנסו באוניברסיטה, יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, כינס ועידה של מנהיגים ערבים בריאד ולא הזמין אליה את מחמוד עבאס.
המחסום הפסיכולוגי בין ישראלים לפלסטינים
בוריס מציין סקרים המראים כי גם לאחר שבעה באוקטובר, רוב בציבור הפלסטיני עדיין תומך בפתרון של שתי מדינות. סינג’לאווי מסכים כי הזרם המרכזי בעם הפלסטיני רוצה להגיע למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, אך טוען כי קיים מחסום פסיכולוגי עמוק המונע התקדמות. לדבריו, שני העמים חשים שהצד השני רוצה להשמיד אותם. הפלסטינים רואים בישראלים כובש צבאי השולל מהם חופש וכבוד, בעוד הישראלים רואים בפלסטינים איום ביטחוני וטרור.
הוא מוסיף כי התקשורת בשני הצדדים מלבה את חוסר האמון והפחד. התקשורת הישראלית, לטענתו, מציגה רק סיפורים שליליים על פלסטינים ונמנעה מלהראות את הסבל האנושי בעזה במהלך המלחמה. במקביל, התקשורת הפלסטינית מציגה רק את הכאב הפלסטיני ומתעלמת מהמחיר שהמלחמה גובה מהצד הישראלי.
האחריות הפלסטינית לשינוי
סינג’לאווי טוען כי האחריות להתחיל בשינוי מוטלת במידה רבה יותר על הצד הפלסטיני. הסיבה לכך, לדבריו, היא א־סימטריה במצבם של שני העמים. לישראל יש מדינה חזקה, כלכלה איתנה וצבא חזק, והיא יכולה להמשיך ולנהל את הסכסוך עוד עשרות שנים. לפלסטינים, לעומת זאת, אין את היכולת הזו.
שינוי פלסטיני אמיתי, לשיטתו, יתבטא בכך שההנהגה הפלסטינית תתחיל להפגין הבנה לדאגות הביטחוניות של ישראל, לא כטובה לישראל אלא מתוך אינטרס לאומי פלסטיני. שינוי כזה יכלול גם שינוי בשיח התקשורתי, ואף יצירת קשרים אישיים וחמים בין מנהיגים פלסטינים וישראלים, כמו ביקורים משפחתיים הדדיים. דינמיקה כזו, הוא מאמין, יכולה ליצור אמון שיאפשר התקדמות.
המנהיגות הפלסטינית ביום שאחרי עבאס
לדברי סינג’לאווי, העם הפלסטיני מאס הן בשחיתות של הרשות הפלסטינית בגדה והן בהרס שחמאס הביא על עזה, והוא מחפש דרך שלישית ומנהיגות שתספק תקווה. הוא מאמין שמנהיגות כזו תקום לאחר שעבאס יירד מהבמה הפוליטית. הוא מתאר את עבאס ואת ראש הממשלה נתניהו כשותפים שלמעשה משרתים זה את האינטרס של זה: עבאס רוצה להישאר נשיא לכל חייו, ונתניהו רוצה להימנע ממשא ומתן.
סינג’לאווי טוען כי קיים דור שלם של מנהיגים בפת”ח שממתין להזדמנות, ומונה שמות כמו מוחמד דחלאן, נאסר אל־קידווה, תאופיק טיראווי וג’בריל רג’וב. עם זאת, הוא מדגיש כי כל עוד עבאס בשלטון, שינוי כזה אינו אפשרי. לדבריו, לא ניתן לארגן מחאה עממית נגד השלטון בגדה בגלל המחסומים וההגבלות, וכן בגלל דיכוי האופוזיציה בידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, כפי שלמד על בשרו המתנגד הפוליטי נזאר בנאת, שנרצח לאחר שנעצר בידי המשטרה הפלסטינית.
פתרון שתי המדינות: מדינה אחת ומיעוטים
בתשובה לשאלת בוריס, סינג’לאווי שולל את הרעיון של שתי ישויות פלסטיניות נפרדות בעזה ובגדה. הוא מדגיש שהעם הפלסטיני הוא עם אחד, וכי במסגרת פתרון שתי המדינות ניתן יהיה ליצור רצף טריטוריאלי באמצעות מסדרון שיחבר בין עזה לגדה, כחלק מחילופי שטחים.
בנוסף, הוא מתייחס לסוגיית המתנחלים. לדבריו, פתרון שתי המדינות חייב לאפשר את קיומה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית. הוא מוסיף כי על הנרטיב הפלסטיני להכיר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על הארץ. בהתאם לכך, יהודים שירצו לגור במדינה הפלסטינית יוכלו לעשות זאת, כאזרחי ישראל ותושבי פלסטין, ויהיו כפופים לחוק הפלסטיני. הוא מדגיש כי הם יתקבלו כיחידים, בדומה למעמדם של ערביי ישראל, ולא כקולקטיב בעל זכויות לאומיות או הסדרי ביטחון נפרדים.
