פרוייקט אבו שבאב

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

יאסר אבו שבב והניסוי המסוכן בעזה

ד”ר הראל חורב, חוקר בכיר במרכז משה דיין, מתארח בפודקאסט כדי לדון בהופעתו של יאסר אבו שבב, דמות מקומית ברצועת עזה המשתפת פעולה עם ישראל, ובוחן את האסטרטגיה הרחבה של הישענות על חמולות מקומיות ביום שאחרי חמאס.

מיהו יאסר אבו שבב?

לדברי ד”ר חורב, יאסר אבו שבב הוא צעיר שאינו מוכר במיוחד, בן לחמולה קטנה המשתייכת לקונפדרציית השבטים הגדולה תראבין. לקונפדרציה זו רשת קשרים ענפה בסיני, בנגב, ביהודה ושומרון וברצועת עזה. אבו שבב עצמו עוסק בפשיעה ובהברחות, אך חורב מדגיש כי במציאות ההישרדותית של עזה קשה למצוא צדיקים.

המניע של אבו שבב הוא אופורטוניסטי: הוא שואף לתפוס עמדת כוח בממשל שיוקם ביום שאחרי. הוא אינו אידיאולוג או איש דת, אלא בן למשפחה בדואית שהאינטרסים שלה מקומיים וממוקדים באזור מזרח רפיח. לדברי חורב, עובדה זו היא חדשות טובות, שכן היא שוללת את הטענה שמדובר באיש דאעש.

אבו שבב מקורב לפת”ח ומופעל על־ידי גורמים ברמאללה, ביניהם יועצו של אבו מאזן, מחמוד אל־הבאש, ואנשי מנגנונים נוספים בעלי חשבון אישי עם חמאס.

לגיטימציה מקומית וחזון ליום שאחרי

ד”ר חורב מסביר כי מעמדו של אבו שבב כעזתי מקנה לו לגיטימציה מקומית (שריעה), בניגוד לגורמים חיצוניים שיוצנחו לרצועה. הוא נמצא בעימות ישיר עם חמאס, ואף נעזר בצה”ל כדי להדוף התקפות של הארגון.

עצם התייצבותו מול חמאס מציעה אופק חלופי לתושבים. הוא הקים אזור חסות שאליו עברו כמה מאות משפחות, והן זוכות לביטחון ולסיוע. לדברי חורב, זהו ניצן ראשון לשלטון חלופי.

לאבו שבב יש חזון שחורג מניהול מיליציה. הוא מציג עצמו כיתד לשלטון עתידי וכבר החל לגייס אנשי מקצוע, כמו שופטים, מהנדסים ורופאים, במטרה להקים מנהל אזרחי מתפקד.

לקחים מניסיונות העבר

בוריס מעלה את ההשוואה לתמיכת ישראל באחים המוסלמים, שהפכו לחמאס. ד”ר חורב דוחה את ההשוואה וטוען שמדובר במיתוס. לדבריו, ישראל תמכה באחים המוסלמים כארגון חברתי לא־מיליטנטי, שהיווה משקל נגד לפת”ח. התמיכה פסקה ב־1987, כאשר יאסין הפך את התנועה לחמאס והעניק לה אידאולוגיה לוחמנית.

חורב סוקר את ניסיונותיה של ישראל בטיפוח כוחות מקומיים ומציין שהתוצאות מעורבות. “משמר כפרי הדרום” בלבנון ב־1982 נכשל במהירות, אך צד”ל פעל בהצלחה במשך יותר מ־20 שנה. המסקנה, לדבריו, היא שכוחות מקומיים יכולים להיות יעילים ברמה המקומית והמוניציפלית, אך הם תמיד יפסידו במאבק מול תנועה לאומית רחבה. לכן, הפתרון הנכון הוא לשלב אותם בתוך מסגרת לאומית, כמו הרשות הפלסטינית.

מודל החמולות: סיכויים וסיכונים

ד”ר חורב מתנגד לתוכנית “האמירויות הפלסטיניות” של ד”ר מרדכי קידר, שלפיה יש לפרק את הרשות ולהישען על חמולות. הוא טוען שזהו מהלך רגרסיבי שמתעלם מקיומה של זהות לאומית פלסטינית ומהלגיטימציה הבינלאומית של אש”ף.

עם זאת, במצב של ואקום שלטוני בעזה, הוא מציע להשתמש בחמולות כ”יתדות” זמניות ומקומיות שעליהן ניתן יהיה לבנות “בועות שליטה” באזורים שונים. הוא מזהיר מפני הפיכת אבו שבב לשליט כל הרצועה, צעד שיוביל להתמוטטות המבנה כולו אם יקרה לו משהו.

חורב טוען כי חימוש המיליציות בנשק קל הוא הכרח. בלעדיו, הן לא יוכלו להילחם בחמאס ולבצע את “העבודה השחורה” במקום חיילי צה”ל. הוא מזכיר כי אחת הסיבות לתבוסת מנגנוני הרשות לחמאס ב־2007 הייתה הגבלת החימוש שלהם על־ידי ישראל.

הקשר לעסקת חטופים והמבט קדימה

לדברי ד”ר חורב, המודל הזה רלוונטי במיוחד בהקשר של עסקת חטופים אפשרית, שעשויה לחייב את צה”ל לפנות שטחים. הוא שואל מה עדיף: ואקום שאליו ייכנס חמאס, או כוח מקומי שישמור על השטח.

אם כוח כזה, הפועל כלגיטימי מטעם הרשות הפלסטינית, יותקף על־ידי חמאס, הדבר יאפשר לישראל להגיב צבאית בגיבוי בינלאומי. חורב מציין כי הרטוריקה של בכירי הרשות כלפי חמאס מחריפה, ואבו מאזן עצמו הבהיר כי לא יסכים לחמאס חמוש ברצועה.

הופעת המיליציה של אבו שבב היא חלק מתהליך רחב יותר של שבירת מחסום הפחד מחמאס והתערערות שלטונו. חורב מסכם כי למרות הסיכונים, יש כאן הזדמנות שישראל צריכה לבחון בזהירות וביצירתיות, תוך למידה מניסיון העבר והימנעות מבניית ציפיות מוגזמות.