סוריה של ג׳ולאני - לאן?

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סוריה החדשה: איסלאמיזציה, פצצות זמן מתקתקות ופתרון אזורי

בפרק זה מתארח ד”ר ירון פרידמן כדי לדון במצב בסוריה לאחר נפילת משטר אסד. לדבריו, בניגוד לאופטימיות במערב, המדינה הולכת לכיוון איסלאמיסטי וסלאפי מדאיג. הוא מבסס את ניתוחו על מקורות בערבית ומביע חשש מפני התפתחויות שליליות בכמה חזיתות.

אופיו האיסלאמיסטי של המשטר החדש

ד”ר פרידמן מסביר כי אינו שותף לאופטימיות בנוגע למשטר החדש של אחמד א-שרע, המכונה גם אל-ג’ולאני. הוא מציין כי בשיח הציבורי בערבית, א-שרע אינו מזכיר את המילה דמוקרטיה, וממשלתו מורכבת בעיקר ממקורביו ומיוצאי ארגונו, היאת תחריר א-שאם. לדבריו, נמשכת הפגיעה במיעוטים, בעיקר בעלוואים, מתוך אידאולוגיה סלאפית השואפת להפוך את סוריה ל”סוניסטאן” נקייה ממי שאינם נחשבים מוסלמים. הוא מזכיר כי בתגובה, ההנהגה הרוחנית של הדרוזים פרסמה הצהרה המדגישה את היותם מוסלמים.

הצבא הסורי החדש

הצבא החדש שמוקם בסוריה הוא, לטענת פרידמן, צבא נוקם ואידאולוגי. תמונות מהשטח מציגות חיילים מזוקנים ומפקדים המצטטים מהקוראן, והלוחמים מכונים לעיתים “מוג’אהידון” ולא חיילים. פרידמן מזהיר כי פיטורי הקצונה הוותיקה, שרובה הייתה עלוואית וחילונית, היא פצצת זמן מתקתקת. הוא משווה זאת למצב בעיראק, שם קציני צבא סדאם חוסיין המפוטרים הפכו מאוחר יותר לבסיס ארגון דאעש.

שילוב הלוחמים הזרים

דאגה נוספת היא שילובם של לוחמים זרים, כמו צ’צ’נים ואויגורים, בצבא הסורי החדש, במקום לסלקם מהמדינה כפי שהובטח. פרידמן מדגיש כי מדובר בטרוריסטים עם דם על הידיים, שאין להם קשר רגשי לסוריה, ולכן הם מסוגלים לבצע פשעים חמורים. הוא מזכיר כי ארגונו המקורי של אל-ג’ולאני, ג’בהת א-נוסרה, פירושו “חזית הסיוע”, והזרים הללו רואים עצמם כמי שבאו לסייע להפוך את סוריה למדינה איסלאמית.

היחס לישראל

פרידמן טוען כי בעוד התקשורת המערבית מדברת על התמתנות, הוא אינו מוצא לכך סימוכין במקורות בערבית. לדבריו, השיח על הסכם אי-לוחמה עם ישראל הוא מהלך שנועד לרצות את האמריקאים אך הוא חסר משמעות, שכן מצב של אי-לוחמה קיים דה-פקטו מאז 1973. לגבי ירי הרקטות האחרון מסוריה, המשטר החדש מיהר להתנער מאחריות והטיל אותה על “ארגון פלסטיני סורר”.

סכנת מחנה אל-הול

ההתפתחות המדאיגה ביותר, לדעת פרידמן, נוגעת למחנה אל-הול. במחנה כלואים מעל 40,000 איש, רובם נשים וילדים של לוחמי דאעש. הכורדים, ששמרו על המחנה במימון אמריקאי, מעבירים את האחריות למשטר הסורי החדש. דובר משרד הפנים הסורי החדש הצהיר כי יש כוונה לפתוח את המחנה ולשלב את יושביו בחברה הסורית. פרידמן מזהיר כי מדובר באוכלוסייה בעלת אידאולוגיה קיצונית. כתבים שביקרו במקום דיווחו על נשים וילדים שמחזיקים באידאולוגיית דאעש, רואים בכל מי שאינו כמותם “כופר”, ומחנכים את הדור הצעיר בהתאם. שחרורם לחברה ללא תהליך חינוך מחדש הוא סכנה אדירה.

לחץ בינלאומי וסיכוי לשינוי

לפי פרידמן, המפתח להשפעה על סוריה הוא כלכלי. הוא סבור כי על ארצות הברית להשתמש בקלף הסנקציות ולא להסירן בבת אחת, אלא בהדרגה ובתמורה לצעדים ממשיים של המשטר. הוא מציין את ההשפעה הגוברת של טורקיה וקטר, התומכות העיקריות של המשטר, שבאה לידי ביטוי למשל בשכתוב ספרי הלימוד כך שיציגו את התקופה העות’מאנית באור חיובי. באשר לאפשרות של אוטונומיה דרוזית בדרום, פרידמן סקפטי ומציין כי הדרוזים עצמם מעוניינים להישאר חלק מסוריה.

את התקווה היחידה הוא רואה בהקשר אזורי רחב יותר. אם המלחמה בעזה תסתיים ויושגו הסדרים אזוריים, מדינות כמו סעודיה והאמירויות, שישתתפו בשיקום סוריה, יוכלו להפעיל לחץ על המשטר להתקרב לישראל ולהתרחק מאיראן, האויבת המשותפת.