״שיבה באוקטובר״

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מלחמת שבעה באוקטובר: המשך רעיון השיבה

בפרק מתארח ד”ר עדי שורץ, עמית מחקר במכון משגב ובמכון בן־גוריון, ומחברם המשותף של הספרים “מלחמת זכות השיבה” וספר ההמשך החדש, “מלחמת שבעה באוקטובר”. לדברי שורץ, מתקפת שבעה באוקטובר אינה אירוע חדש במהותו, אלא גילוי נוסף, אכזרי וטרגי במיוחד, של רעיון השיבה הפלסטיני, המהווה את לב הסכסוך כבר מאה שנים.

רעיון השיבה: פיזי ומיתולוגי

שורץ מסביר כי לרעיון השיבה הפלסטיני יש שתי משמעויות. הראשונה היא שיבה פיזית ומעשית: השאיפה של פלסטינים לשוב יום אחד לאדמות ולבתים שלפני 1948. סמל המפתח ו”צעדות השיבה” בעזה הם ביטויים קונקרטיים לכך. המשמעות השנייה היא מיתולוגית: שיבה בזמן, חזרה לעידן שלפני הציונות ומדינת ישראל, הנתפס בדמיון הפלסטיני כמעין גן עדן אבוד. המטרה היא למחוק את קיומה של מדינת ישראל, שהיא ה”אסון” בנרטיב זה.

לקחי שבעה באוקטובר

לדברי שורץ, אחד הלקחים המרכזיים מהמתקפה הוא שישראלים חייבים להפסיק לשקר לעצמם. במשך שנים, ישראל פיתחה פנטזיות שלפיהן ניתן לרצות את הפלסטינים באמצעות הטבות כלכליות או איתור “חלופה שלטונית” לחמאס. הוא טוען כי יש להקשיב היטב למה שהפלסטינים אומרים על מטרותיהם העמוקות. בעוד שהם מפיצים דיסאינפורמציה בנושאים רבים, הם אינם מסתירים את שאיפתם לשיבה ואת אי־ההכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית. הוא מאתגר למצוא איש ציבור פלסטיני משמעותי שהכיר בזכות היהודים להגדרה עצמית וויתר במפורש על תביעת השיבה.

אין חלופה לחמאס

שורץ טוען שהחיפוש הישראלי אחר “חלופה שלטונית” לחמאס בעזה הוא אשליה. לדבריו, אין הבדל אידאולוגי מהותי בין חמאס לבין רוב הציבור הפלסטיני, כולל פת”ח, בכל הנוגע לליבת הסכסוך: היחס לציונות ולמדינה היהודית. חמאס צמח מתוך החברה העזתית ומשקף את עמדותיה. סקרי דעת קהל עדכניים מראים תמיכה גורפת בקרב תושבי עזה בהמשך המאבק המזוין של חמאס. שורץ מדגיש כי בהפגנות בעזה נשמעת ביקורת על חמאס בנוגע לקשיי היום־יום, אך לא נשמעת קריאה להפסיק את המלחמה ביהודים.

מקורות החוסן הפלסטיני

שורץ שואל כיצד הצד הפלסטיני, החלש צבאית וכלכלית, מצליח לקיים את המאבק במשך מאה שנה. התשובה, לטענתו, אינה בכוחם העצמי אלא בתמיכה חיצונית. בעבר הייתה זו בעיקר תמיכת העולם הערבי והמוסלמי, אך בעשורים האחרונים נוספה לכך תמיכה מכרעת מהמערב. ממשלות, ארגונים בינלאומיים ודעת הקהל במערב מעניקים לפלסטינים חמצן מדיני, כלכלי ותודעתי המאפשר להם להמשיך במאבקם מבלי להתפשר. סוכנות אונר”א, הממומנת כמעט כולה על ידי המערב, היא דוגמה מרכזית לגוף שמנציח את הנרטיב הפלסטיני במקום לפתור את בעיית הפליטים.

הפתרון: מאבק ישראלי רב־זירתי

הפתרון, לפי שורץ, אינו צבאי בלבד. ישראל חייבת לנהל מאבק כולל בכל הזירות: הצבאית, המדינית, התודעתית והמשפטית. עליה ליזום מהלך הסברה אסטרטגי ועמוק כדי לשנות את הנרטיב העולמי. המסר המרכזי צריך להיות שהסכסוך אינו נובע מהיעדר מדינה פלסטינית, אלא מסירוב העולם הערבי והפלסטיני לקבל את קיומה של מדינה יהודית. הוא מותח ביקורת על הדיפלומטיה הישראלית, שלדבריו כושלת בהצגת עמדה זו וממשיכה להגיב באופן נקודתי במקום לנהל מערכה תודעתית רחבה.

אופטימיות ופסימיות

שורץ מציג מבט מורכב על העתיד. מחד, הוא אופטימי במבט היסטורי רחב. מדינת ישראל חזקה מאי פעם, והעולם הערבי הסוני חלש והססן יותר מבעבר. העובדה שאף מדינה ערבית לא הצטרפה למלחמה נגד ישראל היא עדות לכך. מאידך, הוא פסימי לגבי התודעה הישראלית. בניגוד לדור תש”ח, שהבין את מהות המאבק הקיומי, ישראלים רבים היום נוטים להאמין ב”סיפורים” ובפתרונות קסם כמו “ברית אזורית” או “שיקום עזה”, מבלי להבין שהמאבק על עצם קיומה של ישראל עדיין נמשך.