״שיבה באוקטובר״ מה עכשיו?

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

ד״ר עדי שורץ: הדרך לניצחון עוברת בשינוי האידאולוגיה הפלסטינית

בפרק המשך זה, חוזר ד״ר עדי שורץ, מחבר הספר “שבעה באוקטובר” (יחד עם ד״ר עינת וילף), כדי להציג את החזון שלו לפתרון הסכסוך. לאחר שבפרק הקודם אבחן את שורשי הסכסוך, מתמקד שורץ הפעם בשאלה “מה כן” ומהי האלטרנטיבה המעשית שישראל צריכה לקדם.

אבחון לפני פתרון

לדברי ד״ר עדי שורץ, כל ניסיון להציע פתרון חייב להתבסס על אבחון מדויק של המציאות, ולא על משאלות לב. הוא טוען כי הגישה הנכונה היא לאסוף את העדויות מהשטח ולהגיע למסקנות, ולא להתחיל מהתוצאה הרצויה ולכופף את העובדות אליה. גישה של הונאה עצמית, הוא מסביר, היא שהובילה בחלקה לאסון השבעה באוקטובר. לדבריו, אילו המערכת הישראלית הייתה מפנימה את כוונותיהם האמיתיות של הפלסטינים, היא הייתה מפרשת את הסימנים המקדימים בליל המתקפה באופן שונה.

אין חלופה לחמאס

שורץ טוען כי הטענה שישראל הייתה צריכה לבנות חלופה לחמאס בעזה היא הולכת שולל. לשיטתו, אין חלופה כזו משום שחמאס הוא נציג אותנטי של הציבור הפלסטיני בעזה ובגדה, כפי שעולה גם מסקרים פלסטיניים. הוא מאתגר את המאזינים למצוא תנועה עממית או אינטלקטואלית פלסטינית משמעותית שקמה מאז השבעה באוקטובר וקראה לזנוח את מלחמת מאה השנים בציונות. לדבריו, הכעס הקיים ברחוב הפלסטיני מופנה כלפי חמאס על כישלונותיו הטקטיים והרס הרצועה, אך לא על מטרותיו האידאולוגיות.

סכסוך סכום־אפס

בבסיסו, טוען שורץ, הסכסוך הוא משחק סכום־אפס. לרוב המוחלט של היהודים בישראל, מקצה השמאל ועד קצה הימין, יש מטרה אחת משותפת: קיומה של מדינה יהודית ריבונית. הצד הפלסטיני, לעומת זאת, מתנגד לעצם קיומה של מדינה כזו, ולא רק לגבולותיה. לכן, הסכסוך יכול להסתיים רק באחת משתי דרכים: או שהיהודים יוותרו על שאיפתם למדינה, או שהערבים יוותרו על מלחמתם בציונות.

המטרה: לגרום לצד השני להרים ידיים

כציוני, שורץ סבור שהפתרון היחיד הוא שהצד הערבי יפסיק את מלחמתו בישראל. כדי להשיג זאת, ישראל צריכה להגדיר מחדש את מטרת המלחמה: לא רק ניצחון צבאי על חמאס, אלא שינוי האידאולוגיה הפלסטינית. לדבריו, אי־אפשר לנצח אידאולוגיה באמצעים צבאיים בלבד. המאמץ הצבאי הוא רק מחצית מהעבודה, והוא חייב להיות מגובה במאמץ מדיני, הסברתי ותודעתי נרחב.

בתשובה לשאלת בוריס אם גישה כזו אינה פטרונית, משיב שורץ כי גם האמריקאים היו פטרונים כלפי יפן וגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, והביאו לשינוי עמוק בחברות אלו. הוא טוען כי אין סיבה לקבל כניטרלית אידאולוגיה רצחנית ששוללת את זכותם של היהודים להגדרה עצמית.

“היום שאחרי” בעזה

בנוגע ליום שאחרי המלחמה בעזה, שורץ מדגיש שהשאלה החשובה אינה מי ישלוט ברצועה, אלא מה יהיה התוכן של אותו שלטון. כל רשות שתקום, בין אם תהיה ישראלית, בינלאומית או פלסטינית, חייבת להיות כפופה לתנאים ברורים: הפסקת המלחמה בציונות, ויתור על תביעות טריטוריאליות מישראל, ויתור על מעמד הפליטות ועל “זכות השיבה”.

אם הפלסטינים יסרבו לתנאים אלה, טוען שורץ, אסור לשקם את רצועת עזה. לדבריו, שיקום הרצועה ללא שינוי אידאולוגי משמעו סיוע לאויב להתכונן למתקפה הבאה. במצב כזה, יש להקים אזורים הומניטריים מוגנים רק עבור אותם פלסטינים שיסכימו לתנאים, ולבנות עבורם מערכות חינוך ותעסוקה חדשות, ללא מעורבות של אונר”א.

המאבק המדיני והתודעתי

שורץ קורא לישראל לנהל מאבק מדיני ותודעתי חסר פשרות נגד הנרטיב הפלסטיני, ובמיוחד נגד מנגנון הפליטות של אונר”א, שלדבריו מנציח את הסכסוך ומעודד את הפלסטינים להמשיך במלחמתם. הוא מציין כי הקהילה הבינלאומית משדרת לפלסטינים מסר הפוך: לא משנה מה תעשו, אפילו פשעים כמו אלו של השבעה באוקטובר, העולם ישקם אתכם. הוא מסיים באזהרה כי המשך ההתעלמות מהאידאולוגיה הפלסטינית, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומיו האחרונים של אבו מאזן, תוביל לאסונות נוספים.