ד”ר ירון פרידמן פורש תמונה כללית של המזרח התיכון בתקופה של חוסר יציבות: לבנון, סוריה, ירדן, מצרים, הרשות הפלסטינית, טורקיה, איראן, המפרץ הפרסי ומדינות צפון אפריקה. מהן הסוגיות העיקריות מטרידות כל מדינה? האם יש מקום לאופטימיות?
לחץ כאן לסיכום מורחב של הפרק
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
סקירת מצב במזרח התיכון
בפרק זה מתארח ד”ר ירון פרידמן לסקירה רחבה של ההתפתחויות במזרח התיכון. השיחה עוסקת בחילופי שלטון צפויים ברשות הפלסטינית, במצב השברירי בסוריה ובלבנון, ובמגמות במדינות המעגל השני והשלישי, ממצרים וירדן ועד איראן, טורקיה וצפון אפריקה.
הרשות הפלסטינית: היורש של אבו מאזן
לדברי ירון פרידמן, ברשות הפלסטינית צפויים חילופי שלטון, והיורש המסתמן של אבו מאזן הוא חוסיין א־שייח’. א־שייח’ מגיע מתוך הפת”ח הפנימי, בניגוד להנהגה שהגיעה מתוניס, והיה בעברו איש תנזים. הוא נחשב למתחרהו העיקרי של מרואן ברגותי הכלוא. פרידמן מסביר כי לא־שייח’ ולישראל יש אויבים משותפים, ובראשם חמאס. אויב משותף נוסף הוא ברגותי, שאותו חמאס עשוי לנסות לשחרר כדי לערער את שלטון הרשות.
א־שייח’ הוא האחראי על התיאום עם ישראל, דובר עברית, וזכה ללגיטימציה בארצות הברית. עם זאת, הוא אינו פופולרי בקרב הפלסטינים, ונחשב לאדם עשיר ומושחת. פרידמן טוען כי במזרח התיכון, לגיטימציה ציבורית אינה תנאי הכרחי לשלטון, ומביא כדוגמה את נשיא מצרים א־סיסי, משפחת אסד בסוריה, ואחרים. הוא מוסיף כי ייתכן שגם חמאס איבד את הלגיטימציה שלו בעיני תושבי עזה.
מצרים וירדן
פרידמן מתאר את המצב במצרים ובירדן כסטטי יחסית. האיום המרכזי על המשטר במצרים הוא כלכלי, והוא הוחמר בעקבות פגיעת החות’ים בתנועת הספינות בתעלת סואץ. מצרים נמנעת מפעולה צבאית נגד החות’ים, ומתיישרת עם הקו הסעודי הנוכחי של אי־התערבות בתימן.
בירדן, בנוסף לבעיות כלכליות ומחסור במים, קיימת חוסר יציבות פנימית בעקבות המלחמה בעזה, המתבטאת בהפגנות רבות. המשטר מנצל את המצב כדי להוציא את תנועת האחים המוסלמים מחוץ לחוק. במקביל, נמשכות הברחות סם הקפטגון מסוריה, למרות הצהרותיו של מנהיג המורדים הסורי אל־ג’ולאני כי השמיד את תשתית הייצור.
סוריה הכאוטית
המצב בסוריה, לדברי פרידמן, נותר כאוטי. שליטתו של אחמד א־שרע, המכונה אל־ג’ולאני, באנשיו מוטלת בספק, כפי שמעידים מעשי הטבח במיעוטים, תחילה בעלוואים וכעת בדרוזים. האידאולוגיה של ארגונו היא סלפית קיצונית ואינה מאפשרת קיום למיעוטים.
פרידמן מסביר כי הדרוזים בלבנון, בהובלת וליד ג’ונבלאט, מנסים כעת לתווך הסכם בין הדרוזים בסוריה לבין כוחותיו של אל־ג’ולאני. מטרתם היא למנוע התערבות ישראלית, שלדעת פרידמן תהיה טעות. הוא אינו צופה התפרקות של סוריה למדינות על בסיס אתני, מכיוון שאף צד לא יוותר על אזורים אסטרטגיים כמו החוף, אזורי הנפט בצפון או האזורים החקלאיים בדרום.
לבנון, טורקיה ועיראק
בלבנון, מסביר פרידמן, מתקיים מצב מעבר, והמדינה אולי משתחררת מאחיזת חזבאללה, אך התמונה אינה ברורה. חזבאללה אינו מתפרק מנשקו, אך ישראל תוקפת כעת מטרות בלבנון ללא התחשבות בארגון.
במעגל השני, טורקיה אמנם מאיימת על ישראל, אך המתיחות ביניהן הורדה בתיווך מדינה שלישית, ככל הנראה אזרבייג’ן. בעיראק, המיליציות השיעיות, שהיו פעילות בסוריה, חזרו הביתה וכעת מבקשות להשתלב בצבא העיראקי ולהפסיק את פעילותן העצמאית. לדברי פרידמן, זוהי מכה לאיראן וחדשות טובות לישראל.
איראן, מדינות המפרץ וצפון אפריקה
פרידמן מביע חשש עמוק מכל הסכם גרעין עם איראן. לטענתו, המשטר האיראני נמצא במצב כלכלי ומדיני קשה, ופרויקט “ייצוא המהפכה” של קאסם סולימאני נכשל. הסכם שיזרים מיליארדים למשטר יהיה חבל הצלה שיאפשר לו לשקם את עצמו ואת המיליציות שלו.
בנוגע למדינות המפרץ, פרידמן לא רואה סיכוי לנורמליזציה עם סעודיה כל עוד המצב בעזה נמשך. הוא מציין לטובה את איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, שהצליחו לשמר את הסכמי אברהם למרות המלחמה.
בצפון אפריקה, מלחמת האזרחים בסודן נמשכת, אם כי נראה שהצבא מתחיל לגבור על המיליציה של חמידתי. בלוב, המדינה עדיין מפוצלת בין שתי ממשלות יריבות. בתוניסיה, הנשיא קייס סעיד הפך לדיקטטור, ובאלג’יריה, המתיחות עם מרוקו החריפה בעקבות הסכמי אברהם.