הציר קורס?

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

ד”ר דניאל סובלמן על ציר ההתנגדות ולוחמה א-סימטרית

בפרק זה מתארח ד”ר דניאל סובלמן, מרצה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במרכז בלפר באוניברסיטת הרווארד. ד”ר סובלמן, שפרסם לאחרונה את ספרו “The Axis of Resistance”, מסביר את המושג “לוחמה א-סימטרית”, מתאר את התפתחותו של “ציר ההתנגדות” כקהילה אסטרטגית, ומנתח את ההשפעות של המלחמה הנוכחית על הציר ועל תפיסותיו.

לוחמה א-סימטרית

בראשית השיחה, ד”ר סובלמן מבהיר כי רוב העימותים בעולם הם א-סימטריים, כלומר מתנהלים בין צדדים בעלי עוצמה שונה באופן מובהק, כמו ישראל מול חמאס או ערב הסעודית מול החות’ים. לדבריו, המושגים “סימטרי” ו”א-סימטרי” הם מודל מחשבתי שמפשט את המציאות לצורכי ניתוח. הוא מוסיף כי גם חלוקות אחרות, כמו בין “מדינה” ל”ארגון טרור”, עלולות להטעות. לעיתים, יעיל יותר להתייחס לכל הגורמים בזירה פשוט כאל “שחקנים”.

ד”ר סובלמן טוען כי גם התפיסה של “שחקני פרוקסי” היא בעייתית. חמאס, למשל, נתפס לעיתים כפרוקסי של איראן, אך במתקפת שבעה באוקטובר הוא לכד את פטרוניו, איראן וחזבאללה, במצב שלא רצו בו ולא תיאמו איתו. תופעה זו, שבה שחקן חלש בברית גורר את שותפו החזק להרפתקה מסוכנת, מוכרת מההיסטוריה, כמו במקרה של רשת הבריתות באירופה לפני מלחמת העולם הראשונה.

ציר ההתנגדות כקהילה אסטרטגית

התזה המרכזית בספרו של ד”ר סובלמן היא שבשנים האחרונות נוצרה קהילה אסטרטגית אזורית המכנה את עצמה “ציר ההתנגדות” (מחור אל-מוקאוומה). לדבריו, זו אינה רשת היררכית של פטרון וקליינטים, אלא מערכת שבה כל השחקנים לומדים ומלמדים זה את זה.

הוא מסביר כי הבחין בתופעה כאשר זיהה שהשפה והתפיסות האסטרטגיות של חזבאללה, שאותן חקר עוד משנות ה-90, התפשטו בקרב שחקנים אחרים בציר. מונחים כמו “כללי משחק” (ומאוחר יותר “כללי העימות”) ו”משוואות הרתעה”, שטבע חזבאללה, אומצו בידי חמאס, החות’ים ואף האיראנים עצמם.

חזבאללה כמעבדה ונסראללה כ”ציר של הציר”

לטענת ד”ר סובלמן, חזבאללה הוא “המעבדה” המרכזית של ציר ההתנגדות, וחסן נסראללה הוא “הציר של הציר”, המוח המתכנן שכולם נושאים אליו עיניים. אפילו האיראנים, הנחשבים לפטרונים, רואים בו מקור השראה. כדוגמה, הוא מביא את הימים שלאחר חיסול קאסם סולימאני ב-2020. לדבריו, האיראנים פנו תחילה לנסראללה כדי להתייעץ כיצד להגיב, והתגובה האיראנית נשאה “טביעות אצבע” קונספטואליות של חזבאללה, למשל בדגש על תגובה מידתית ובהקשר לפעולה האמריקאית.

כללי משחק ומשוואות הרתעה

ד”ר סובלמן מרחיב על מושג המפתח “כללי משחק”. מדובר בשפה ודפוסי התנהגות בלתי כתובים שנוצרים בין יריבים, גם אם אינם מכירים זה בזה וקיים ביניהם פער כוחות עצום. כללים אלו יוצרים ציפיות הדדיות לגבי מה “מותר” ומה “אסור”. למשל, תקיפה לאור יום נחשבת חמורה יותר מתקיפה בלילה. עם הזמן, שני הצדדים, ואפילו האוכלוסייה האזרחית, לומדים את הכללים ויודעים לצפות את מהלכי היריב.

הוא מסביר כי גם לשחקן החלש יש יכולת לייצר מנופי לחץ. כפי שאסירים ביטחוניים משיגים תנאים טובים יותר באמצעות איומים בהבערת השטח, כך ארגונים כמו חמאס וחזבאללה משתמשים ביכולתם להכאיב לישראל כדי לכפות עליה קווים אדומים ו”כללי משחק” המשרתים אותם.

ניצחון דרך הישרדות

ד”ר סובלמן מצטט את הנרי קיסינג’ר, שאמר בהקשר של מלחמת וייטנאם כי במלחמה א-סימטרית, החזק מפסיד אם אינו מנצח, והחלש מנצח אם אינו מפסיד. עיקרון זה, לדבריו, מסביר את עליית קרנו של חזבאללה. הארגון נתפס כמנצח ב-2000, כאשר ישראל נסוגה מלבנון, ושוב ב-2006, כאשר שרד מלחמה כוללת מול צה”ל.

בתחילת המלחמה הנוכחית, מנהיגי חמאס השתמשו במפורש באנלוגיה למלחמת וייטנאם. הם טענו שהאבדות הכבדות בעזה הן “מס” (ضريبة) הכרחי בדרך לניצחון, בדיוק כפי שהווייטנאמים איבדו מיליונים אך נתפסו כמנצחים מול ארצות־הברית.

המלחמה הנוכחית והיום שאחרי

ד”ר סובלמן סבור כי המלחמה הנוכחית הנחיתה מכה קשה על מודל הפעולה של ציר ההתנגדות. האמונה שלפיה אי אפשר להנחית עליהם מכת מנע הרסנית, משום שהם מבוזרים ופועלים מתחת לאדמה, התערערה. הוא משווה זאת לקריסת רעיון הפאן-ערביות לאחר מלחמת ששת הימים.

לסיום, הוא טוען כי הטעות הגדולה ביותר שישראל יכולה לעשות כעת היא לא למנף את הישגיה הצבאיים יוצאי הדופן. לדבריו, הישגים צבאיים, מרשימים ככל שיהיו, הם זמניים אם אינם מעוגנים בהסדרים מדיניים ודיפלומטיים ארוכי טווח. ללא חזון אסטרטגי לתרגום העוצמה הצבאית להסדר מדיני, הצד השני ישתקם בסופו של דבר, וההזדמנות תחמוק.