היום שומעים יותר ויותר את הטענה: ״אל תתנו לתלמידים להשתמש בבינה מלאכותית – זו הדרך לגדל דור מטומטם״. יש לי שתי תשובות לטענה הזו: אחת מהותית, ואחת פרוצדורלית.
המהותית
בספרו האוטוביוגרפי מספר ריצ׳רד פיינמן, זוכה פרס נובל בפיזיקה, על אפיזודה שבה ניצל את היכולת האריתמטית שלו כדי להפתיע אדם אחר. אבל כבר משנות השמונים כמעט ולא מקדישים זמן להוראת אריתמטיקה בסיסית (מיומנות החישוב), אלא מסתמכים על מחשבונים. אני זוכר היטב איך אנשי הדור הקודם ציקצקו בלשונם למראה ״הצעירים האלה״ שלא מסוגלים להכפיל בראש שני מספרים דו־ספרתיים, וזקוקים למחשבון כדי לחשב קוסינוס של 40 מעלות או לוגריתם של 12. ומה קרה מאז? העולם ממשיך להתקדם, ועוד איך. גם הצעירים של היום, שלא קוראים מאמר מהתחלה ועד הסוף ושלא יוצאים מהטיק־טוק, ימשיכו לקדם את העולם. הכול בסדר.
הפרוצדורלית אני תוהה כמה מהמתנגדים לאפשר לתלמידים להשתמש בבינה מלאכותית באמת עמדו מול כיתה, נאלצו לבנות קורס, להעריך עבודות, לספק משוב לעשרות סטודנטים – וכל זה בלי להרגיש מטומטמים ובלי לשקר לעצמם. העולם האקדמי של היום לא בנוי, וגם לא מסוגל, לבנות תוכניות לימוד שיכריחו את הלומדים להימנע משימוש בכלים האלה. תיתן היום תרגיל בית – רובם המכריע ייעזרו בבינה מלאכותית. המערכת נמצאת בתהליך הסתגלות, ואינני יודע בדיוק איך הוא יסתיים, אבל בדבר אחד אני בטוח: לא יהיו תלמידים, לא סטודנטים, לא מורים ולא מרצים שלא ישתמשו באופן אינטגרלי בכלי בינה מלאכותית. בדיוק כפי שכיום אין מי שלא משתמש במחשב.