מדוע בחר חמאס לקרוא לזרוע הצבאית שלו על שם איש דת סורי מתקופת המנדט? ד”ר ירון פרידמן מספר על חייו של עז א-דין אל-קסאם – ממאבקו בשלטון הצרפתי בסוריה, דרך פעילותו בארץ ישראל כנגד הבריטים והציונות, ועד למותו והפיכתו לסמל. מה הייתה השפעתו האמיתית על המרד הערבי?
על מה דיברנו: המזרח התיכון, הפלסטינים, חמאס, מרד ערבי, עז א-דין אל-קסאם, היסטוריה
לחץ כאן לסיכום מורחב של הפרק
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
מי היה עז א-דין אל-קסאם?
בפרק זה מתארח ד”ר ירון פרידמן כדי לספר את סיפורו של עז א-דין אל-קסאם, האיש שעל שמו קרויה הזרוע הצבאית של חמאס. השיחה עוקבת אחר קורות חייו של אל-קסאם, איש דת שנולד בסוריה והפך לסמל לאומי פלסטיני, ובוחנת את הסיבות שהובילו את חמאס לאמץ דווקא את דמותו.
מטיף ולוחם בסוריה
לדברי ירון פרידמן, עז א-דין אל-קסאם נולד בשנת 1882 בעיירה ג’בלה שבחוף הסורי, למשפחה של אנשי דת. בצעירותו נשלח ללמוד כעשר שנים באוניברסיטת אל-אזהר שבמצרים, שם התמחה בהלכה האסלאמית ובשפה הערבית. כשחזר לסוריה, הפך למטיף מוכר. הוא לא עסק רק בענייני דת, אלא גם קרא לג’יהאד נגד הקולוניאליזם האירופי, למשל נגד האיטלקים שפלשו ללוב. פרידמן מסביר שהמוטיבציה שלו הייתה שילוב של פאן-אסלאמיות ולאומיות ערבית. במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא העות’מאני ורכש ניסיון צבאי. לאחר המלחמה, עם כינון המנדט הצרפתי בסוריה, הוא מרד בצרפתים, ארגן כנופיות וביצע פיגועים נגדם. הצרפתים הוציאו נגדו גזר דין מוות, ובסביבות שנת 1920 הוא נמלט מארצו.
המעבר לחיפה
אל-קסאם ברח לארץ ישראל והתיישב בחיפה. לדברי פרידמן, הוא מונה לאימאם של מסגד אל-איסתיקלאל, שנבנה אז בעיר התחתית. המועצה המוסלמית העליונה, בראשות חאג’ אמין אל-חוסייני, תמכה במינויו, ייתכן שכדי להרחיק מתחרה דתי פוטנציאלי מירושלים. בחיפה, אל-קסאם המשיך להטיף נגד האימפריאליזם המערבי, כעת בדמות המנדט הבריטי, והוסיף אויב חדש, התנועה הציונית. במקביל לעבודתו כאימאם, הוא עבד כמורה ומונה לאחראי על נישואין וגירושין מטעם הווקף. תפקיד זה, מסביר פרידמן, אפשר לו לבקר בכפרים ובשכונות, ליצור קשרים אישיים ולגייס צעירים למטרותיו.
הקמת חוליות טרור
פרידמן מתאר כיצד בסוף שנות ה-20 החל אל-קסאם להקים חוליות חשאיות באזור חיפה. הוא גייס בעיקר פועלים עניים, מובטלים ואיכרים שאיבדו את אדמותיהם לאחר שנמכרו על ידי בעלי קרקעות לתנועה הציונית. הוא העניק להם חינוך דתי, ובמקביל הסית אותם למאבק אלים. החוליות שלו, שכונו “אל-כף אל-אסווד” (היד השחורה), ביצעו מעשי רצח ופיגועים נגד יהודים ופגעו בתשתיות באזורים כמו יגור, נהלל ועתלית. עם זאת, פרידמן מדגיש שפעילותו לא זכתה להצלחה רבה, והוא הצליח לגייס רק כמה עשרות לוחמים.
המעבר לשומרון ומותו
אל-קסאם שאף לארגן מרד כלל-ארצי, אך נכשל בגיוס תמיכה מההנהגה הפלסטינית. חאג’ אמין אל-חוסייני, שראה בו מתחרה, חשש מתגובה בריטית קשה ונמנע משיתוף פעולה. בעקבות זאת, העביר אל-קסאם את פעילותו לאזור השומרון, ובעיקר לג’נין. בשנת 1935, לאחר שאחד מאנשיו רצח שוטר יהודי בשירות המשטרה הבריטית, פתחו הבריטים במצוד נרחב. הם איתרו אותו ואת אנשיו בכפר יעבד, מערבית לג’נין. בקרב שהתפתח, נהרגו אל-קסאם וכמה מאנשיו. הוא נקבר בבית קברות מוסלמי בנשר, ליד חיפה.
מדוע חמאס בחר באל-קסאם?
פרידמן מסביר כי מותו של אל-קסאם הפך אותו לשהיד ולסמל. דוד בן-גוריון אף השווה אותו לטרומפלדור של הפלסטינים. עם זאת, זכרו כמעט נשכח עד שחמאס החיה אותו עם הקמת הארגון בשנת 1987. מדוע בחר חמאס בו ולא בדמות מרכזית יותר כמו חאג’ אמין אל-חוסייני? לטענת פרידמן, דמותו של אל-חוסייני הוכתמה בשל שיתוף הפעולה שלו עם גרמניה הנאצית. אל-קסאם, לעומת זאת, סיפק מודל “טהור” יותר: איש דת שלקח נשק לידיו, שילב אמונה דתית עם מאבק מזוין, ומת כגיבור בקרב נגד הבריטים והציונים. דמותו התאימה באופן מושלם לאידאולוגיה של חמאס, המשלבת לאומיות וג’יהאד.