חכם, לא רק צודק

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

התקרית האווירית בצ’צ’ניה והסדר החדש בגבול הצפון

בפרק מתארח אלכס גרינברג, מומחה לאיראן. השיחה נפתחת בתקרית שבה מטוס נוסעים אזרי נפגע מעל צ’צ’ניה, ומשם מתפתחת לדיון על התנהלותה של רוסיה, על הדיפלומטיה של אזרבייג’ן, ועל ההשלכות האפשריות של התחזקות טורקיה בסוריה על גבולה הצפוני של ישראל.

הפלת המטוס האזרי בצ’צ’ניה

לדברי גרינברג, התקרית ממחישה את התיעוב שמעורר המשטר הרוסי. הוא מסביר כי ככל הנראה, מערכות נ”מ פרטיות של שליט צ’צ’ניה, רמזן קדירוב, ירו לעבר המטוס האזרי. באותו זמן הייתה מתקפת כטב”מים אוקראינית, והכוח הצ’צ’ני ירה ברשלנות פושעת על כל מה שטס במרחב האווירי. גרינברג מציין כי בניגוד לנהלים, הכוח לא הכריז על “מצב שטיח”, כלומר סגירת המרחב האווירי לתעופה אזרחית לפני הפעלת האש.

המטוס נפגע מרסיסים, ולא מטיל ישיר, ולכן שרד. נוסף על כך, הופעלו נגדו אמצעי לוחמה אלקטרונית שהשביתו את מערכות הניווט שלו. מטרת הרוסים, לטענת גרינברג, הייתה להסתיר את התקלה ולגרום למטוס להתרסק בים הקספי כדי שהקופסה השחורה לא תימצא.

התנהלותה של אזרבייג’ן מול רוסיה

גרינברג מתאר כיצד הרוסים החלו לשקר וטענו שהמטוס נפגע מציפורים. אזרבייג’ן, מצידה, ניהלה את המשבר בתבונה. תחילה דרשה בירור, וכשהרוסים התמהמהו, משרד החוץ האזרי פנה למקבילו הרוסי. לבסוף, נשיא אזרבייג’ן, אילהם אלייב, נשא נאום בשפה הרוסית ובו דרש חקירה ופיצויים. רק לאחר מכן הגיעה התנצלות מפוטין.

לדברי גרינברג, הקופסה השחורה של המטוס נמצאה ונשלחה לברזיל, יצרנית המטוס, כך שהרוסים אינם יכולים להסתיר את האמת. הוא מדגיש שהתנהלות זו מוכיחה שאזרבייג’ן אינה מדינת חסות של רוסיה, אלא יודעת לעמוד על שלה בחוכמה ובנחישות, בניגוד לדימוי שיש לה לעיתים בתקשורת המערבית.

טורקיה מחליפה את רוסיה בסוריה

הדיון עובר להשלכות על ישראל, ובפרט לאפשרות שטורקיה תתפוס את מקומה של רוסיה בסוריה. גרינברג טוען שרוב צמרת הביטחון הישראלית אינה מבינה את טורקיה. הוא מבקר את “דוח נגל”, שסימן את טורקיה כאויב, וטוען שיש להבחין בין מדינה עוינת לאויבת. לדבריו, לישראל אין יכולת להשפיע על כניסת טורקיה לסוריה, ומטרותיה של טורקיה הן כלכליות ואימפריאליות, ולא פתיחת ג’יהאד נגד ישראל.

הוא מסביר שהמודל הטורקי שונה מהאיראני: בעוד איראן משתמשת בפרוקסי כדי לערער מדינות כושלות, טורקיה פועלת לייצב אזורים כדי לאפשר פעילות כלכלית של חברות טורקיות. אף שהמיליציות שבהן תומכת טורקיה הן ג’יהאדיסטיות, גרינברג סבור שיש לשפוט אותן לפי מעשיהן. הוא מעריך שהנוכחות הטורקית אינה מהווה איום צבאי ישיר על ישראל, אך מדגיש שאסור לישראל לוותר על שטחים ברמת הגולן בתמורה להבטחות כלשהן.

היעדר מומחיות לטורקיה בישראל

בוריס מציין כי בישראל יש מעט מאוד מומחים לטורקיה. גרינברג מסכים וקושר זאת לבעיה רחבה יותר. לטענתו, תנאי בסיסי למומחיות במדינה הוא ידיעת השפה, אך מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל אינה מעודדת לימודים הומניים שאינם טכניים. הוא מוסיף כי גם המודיעין הישראלי, האזרחי והצבאי כאחד, מתמקד בעיקר בהיבטים מבצעיים וחסר מומחיות בלוחמת מידע, מניפולציות והשתלת נרטיבים, תחומים שבהם מצטיינים גופי מודיעין כמו אלו של רוסיה ואיראן.

לוחמת מידע וסוכני השפעה

בהקשר זה, גרינברג מרחיב על מהותה של עבודת המודיעין. הוא טוען שעיקרה אינו איסוף מידע, אלא לוחמת מידע, מניפולציה והפצת נרטיבים. הוא מבחין בין “סוכן” רגיל, המגויס ומקבל תשלום, לבין “סוכן השפעה”. סוכן השפעה, לדבריו, אינו חייב להיות מגויס באופן רשמי, אלא יכול לקדם נרטיב של מדינה זרה מתוך אמונה אידיאולוגית. כדוגמה הוא מביא את אתל וג’וליוס רוזנברג, שהעבירו את סודות הגרעין לברית המועצות מתוך שכנוע שהם פועלים למען מטרה טובה. הוא טוען כי במערב פועלים סוכני השפעה פרו־איראנים רבים המפיצים נרטיבים המשרתים את טהראן, וישראל כמעט שאינה עוסקת בהתמודדות עם תופעה זו.