איראן החילונית

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

סיכום הפרק: החילוניות מנצחת באיראן

הפרק מארח את ד”ר תמר אילם גנדין, מומחית לאיראן ובלשנית, לשיחה על תהליכי החילון שעוברים על החברה האיראנית. לדבריה, הרפובליקה האסלאמית, באמצעות הכפייה הדתית שלה, היא הדבר הטוב ביותר שקרה לחילוניות באיראן, והרע ביותר שקרה לאסלאם. השיחה עוסקת במתח בין הזהות האיראנית הקדומה לזהות המוסלמית, ביחס העם למשטר ולישראל, ובעתידה של איראן.

ביטול חוק החיג’אב החדש

אילם גנדין פותחת בדוגמה אקטואלית לניצחון החילוניות באיראן: ביטולו של חוק חיג’אב חדש ודרקוני שהיה אמור להיכנס לתוקף בדצמבר. מאז מחאת “אישה, חיים, חופש”, נשים רבות הפסיקו לעטות חיג’אב, והמשטר התקשה לאכוף את החוק מחדש. החוק החדש כלל עונשים חמורים, החל מקנסות ואיסור יציאה מהארץ ועד 15 שנות מאסר ואף עונש מוות.

לדבריה, נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, התנגד לחוק בטענה שהוא בלתי־אכיף ויגרום לתסיסה ציבורית. למרות זאת, המשטר התכוון לקדמו. מה ששינה את התמונה היה נפילת משטר אסד בסוריה, שהובילה להתפרקות חלק גדול ממערך הפרוקסי של איראן. אילם גנדין מסבירה כי רשת הפרוקסים סיפקה לאיראן לא רק אחיזה גיאוגרפית ומוניטין, אלא גם כוח אדם לדיכוי הפגנות, שכן אין מספיק איראנים שמוכנים לעשות זאת. בעקבות היחלשות זו, המועצה העליונה לביטחון לאומי הורתה למג’לס (הפרלמנט) שלא להכניס את החוק לתוקף, מחשש לתגובת הציבור.

סקרים על דת וחילוניות

בוריס מציין שאילם גנדין הזכירה בעבר סקר שלפיו כ־50% מהאיראנים מגדירים עצמם חסרי דת. אילם גנדין מבהירה שהיו שני סקרים, אחד לא מהימן שנערך בקרב עוקבי ערוץ טלגרם של מתנגדי משטר, והשני, סקר טלפוני נרחב שערך מכון מחקר אירופי בקרב אלפי איראנים, רובם בתוך המדינה. לדבריה, התוצאות של הסקר המהימן דומות, והיא טוענת שאלו מייצגות “חסם תחתון”. הסיבה היא שאזרחים בתוך איראן, אם ישקרו בסקר כזה, יעשו זאת כדי להיראות דתיים יותר, ולא פחות, מחשש לשלומם.

מטוטלת הזהויות באיראן

אילם גנדין מתארת את מה שהיא מכנה “מטוטלת הזהויות” באיראן, הנעה בין הזהות האיראנית הקדומה, הפרה־אסלאמית, לבין הזהות המוסלמית. מצד אחד, לאיראנים יש גאווה לאומית עצומה במורשתם העתיקה, שקדמה לאסלאם באלפי שנים. מצד שני, איראן היא מדינה מוסלמית מהמאה השביעית.

כדי להמחיש זאת, היא מספרת את המיתוס על המלך הערבי זחאכ, שכרת ברית עם השטן ושני נחשים צמחו מכתפיו. כדי להשקיט את כאבו, היה עליו להאכילם במוחות של גברים צעירים. האיראנים, ששנאו את מלכם, קראו לזחאכ לשלוט עליהם. אילם גנדין רואה בסיפור זה אלגוריה לקבלת האסלאם על־ידי האיראנים, ובהמשך גם לקבלת שלטון ח’ומייני ב־1979. כיום, הדימוי של זחאכ משמש בקריקטורות נגד המנהיג העליון ח’אמנהאי, המתואר עם נחשים על כתפיו. המיתולוגיה הפרסית, לדבריה, חיה ונושמת בתרבות ומשמשת כלי ביקורת נגד המשטר.

הכפייה החילונית של השאה והכפייה הדתית של הרפובליקה

לדברי אילם גנדין, תהליך החילון הנוכחי הוא תגובת נגד לכפייה הדתית של המשטר. היא מסבירה שזו תנועת מטוטלת היסטורית. בשנות ה־30, אביו של השאה האחרון, רזא שאה, כפה חילוניות על מלא, כולל איסור על עטיית חיג’אב. צעד זה גרם להתנגדות עזה ולתחייה אסלאמית, שהגיעה לשיאה במהפכה של 1979. השאה האחרון ניסה להדגיש את הזהות האיראנית הקדומה על חשבון הזהות המוסלמית, מה שהרחיק אותו מהעם. באופן אירוני, טוענת אילם גנדין, דווקא הרפובליקה האסלאמית, בכפייה הדתית שלה, הצליחה להגשים את חזונו של השאה ולהפוך את העם האיראני לחילוני ברובו.

יחסי איראן-ישראל ביום שאחרי

בוריס שואל האם לאחר נפילת המשטר, איראן תנרמל את יחסיה עם ישראל. אילם גנדין משיבה שקשה לדעת, אך מצביעה על פער גדול בין עמדת המשטר לעמדת העם. לאחר 7 באוקטובר, הפגנות התמיכה בחמאס שארגן המשטר היו ריקות מאדם. לעומת זאת, באצטדיוני כדורגל, הקהל שרק בוז בדקות דומייה לזכר “השהידים של עזה” וקרא קריאות גנאי נגד מניפי דגלי פלסטין. באירוע לא פוליטי, הלוויה של שחקן, ראש התאחדות הקולנוע גונתה בבוז על־ידי הקהל כשהחלה לדבר נגד “הציונים בישראל”.

האופוזיציה והעתיד

אילם גנדין סוקרת בקצרה את דמויות האופוזיציה, בהן ארגון המוג’אהדין ח’לק, השנוא על רוב האיראנים, ויורש העצר רזא פהלווי. היא מבקרת את ביקורו של פהלווי בישראל, וטוענת שהוא הציג אותו כשליט בובה של כוחות זרים, ובכך חזר על הטעות של אביו.

לסיום, היא מביעה אופטימיות זהירה. התפרקות רשת הפרוקסים החלישה את המשטר באופן משמעותי. בפעם הבאה שתפרוץ מחאה ארצית, למשטר יהיה קשה הרבה יותר לדכא אותה ללא סיוע חיצוני. לכן, המשטר נוהג כעת בזהירות רבה יותר מול העם, כפי שהוכיח ביטול חוק החיג’אב.