אומה בטראומה

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

טראומה לאומית, חוקה והשבעה באוקטובר

הפרק מארח את פרופ’ גד יאיר, סוציולוג מהאוניברסיטה העברית, לשיחה על הקשר בין טראומות לאומיות ובין חוקות ומסמכים מכוננים. השיחה, שנערכת על רקע אירועי השבעה באוקטובר, בוחנת כיצד טראומות מעצבות את זהותם של עמים ואת חוקיהם, ומה עשויות להיות ההשלכות של הטראומה הנוכחית על החברה הישראלית והפלסטינית.

טראומה כמעצבת חוקה

לדברי פרופ’ יאיר, מחקריו מראים כי חוקות רבות בעולם נולדו מתוך טראומה תרבותית. עמים מגבשים את זהותם ואת חוקי היסוד שלהם כמענה לשעבוד, כיבוש או טבח, מתוך רצון להבטיח שאירועים כאלה לא יחזרו על עצמם.

הוא מביא מספר דוגמאות היסטוריות. החוקה האמריקנית, למשל, היא תגובת נגד לקולוניאליזם הבריטי ולשלילת הזכויות של המתיישבים. החוקה הצרפתית שלאחר המהפכה היא ביטוי לטראומת הניצול של העם תחת המונרכיה והאצולה. גם חוקות מודרניות יותר משקפות עיקרון זה. חוקת אוקראינה, שנכתבה לאחר התפרקות ברית המועצות, מבטאת את רצונה להתנתק מהטראומה של השליטה הרוסית ולהזדהות עם המערב. החוקה הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה שמה דגש חזק על זכויות אדם ופרטיות, כתגובה ישירה למשטר הנאצי ולפעולות הגסטפו. באופן דומה, החוקה האיטלקית אוסרת על חזרת בית המלוכה, שנתפס כאחראי לכניסתה של איטליה למלחמות העולם. לדברי פרופ’ יאיר, זהותם של עמים מתחילה לרוב ב”נהרות של דם ועצב”.

שובה של השואה

פרופ’ יאיר מציג ממצאים מסקר שערך בקרב ישראלים החיים מחוץ לישראל, מיד לאחר השבעה באוקטובר ושנה לאחר מכן. הממצא הבולט ביותר הוא מה שהוא מכנה “שובה של השואה”. המשיבים תיארו כיצד האירועים עוררו בהם באופן מיידי את זיכרון השואה, בין אם מסיפורים משפחתיים ובין אם מהדימויים של ילדים מוחבאים וגופות נערמות.

בחודש שלאחר המתקפה, למרות האירועים הקשים, הישראלים בחו”ל עדיין ראו בישראל את המקום הבטוח ביותר ליהודים. אולם, שנה לאחר מכן, האמונה הזו נסדקה. הסיבה העיקרית לכך, לפי פרופ’ יאיר, היא אובדן אמון מוחלט בממשלת ישראל, שנתפסת כמי שאינה פועלת למען ביטחון האזרחים או החטופים. תחושת חוסר הביטחון האישי בקרב ישראלים בחו”ל התבטאה בהסתרת סממנים יהודיים וישראליים, כמו הסרת מזוזות, הפסקת דיבור בעברית במרחב הציבורי והתחמשות אישית, בדומה למגמה בישראל.

ההשלכות על החקיקה בישראל

בוריס שואל אילו חוקים עשויים לצמוח מהטראומה הנוכחית. פרופ’ יאיר סבור שלא תיווצר כאן טראומה חדשה, אלא שהאירועים יחזקו את “הטראומה השואתית” הקיימת בזהות היהודית והישראלית. התוצאה, להערכתו, תהיה התחזקות של תפיסת “עם לבדד ישכון” והבנה שישראל צריכה לדאוג לעצמה ולא להיות תלויה במעצמות זרות, גם לא בארצות הברית.

בנוסף, הוא צופה שהחשד הבסיסי כלפי הפלסטינים, חמאס והרשות הפלסטינית, יעמיק ויעכב כל אפשרות לתהליך מדיני למשך דור שלם לפחות.

שובה של הנכבה

בצד הפלסטיני, טוען פרופ’ יאיר, המלחמה הנוכחית מעוררת טראומה מקבילה, “שובה של הנכבה”. הפחד מפני גירוש, כניסת הצבא הישראלי לבתים ואובדן הרכוש חוזר בעוצמה רבה. המצב ההרסני בעזה, כמו גם ההידרדרות בחיים בגדה המערבית, מחזירים את הפלסטינים לחוויית הנכבה.

עם זאת, פרופ’ יאיר מביע ספקנות לגבי האפשרות שהטראומה הזו תוביל לשינוי במסמכים המכוננים של הפלסטינים, כמו אמנת חמאס או אמנת פת”ח, הקוראים להשמדת ישראל. בניגוד לגרמניה ויפן שהפסידו במלחמה והוכרחו לשנות את דרכן, הפלסטינים אינם מכירים בהפסד. הוא מזכיר את מצרים, שעשתה שלום רק לאחר שהרגישה כי השיגה ניצחון פסיכולוגי ב-1973. הוא אינו רואה תהליך דומה מתרחש בצד הפלסטיני, בין היתר בשל היעדר מנהיגות מאחדת שמסוגלת להוביל שינוי כיוון.

מה ישראל יכולה לעשות

לדעתו של פרופ’ יאיר, התשובה הישראלית לטראומה צריכה להיות צבאית וברורה: מניעה מוחלטת של הקמת ישות חמושה על גבולותיה. הוא אינו צופה שהטראומה תתורגם לחקיקה באופן מיידי. הוא מציין את הקושי שהתעורר אפילו בקביעת יום זיכרון לאומי לאירועי השבעה באוקטובר, מה שמלמד על עומק הפילוג בחברה. לדבריו, לטראומה לוקח זמן להבשיל לכדי אמירה קולקטיבית וחוקתית, ותהליך כזה דורש מנהיגות.