תוכנית טראמפ לעזה: הזדמנות או סכנה?

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

תוכנית טראמפ לעזה בתקשורת הערבית

הפרק מארח את מור ממכון ממרי (MEMRI) לשיחה על התגובות בעולם הערבי להצעה המיוחסת לדונלד טראמפ, שלפיה יש לפנות את תושבי עזה, באופן זמני או קבוע. מור מנתחת כיצד התקשורת הערבית רואה את הרעיון, את טראמפ עצמו, ואת ההשלכות על הסוגיה הפלסטינית.

“טרנס־טראמפ”: מזימה ציונית

מור מכנה את הרעיון “טרנס־טראמפ”, הלחם של המילים טרנספר וטראמפ. לדבריה, התקשורת הערבית מתארת את התוכנית בשני מונחים: “מוע’אמרה”, כלומר הרפתקה חסרת אחריות, ו”מואמרה”, כלומר מזימה. התפיסה הרווחת, היא מסבירה, היא שמדובר במזימה ציונית שהושתלה במוחו של טראמפ על־ידי הלובי הציוני בארצות הברית.

הסתכלות אוריינטליסטית

לטענת מור, טראמפ, כמו המערב בכלל, מסתכל על הסוגיה דרך עיניים אוריינטליסטיות. הוא רואה בה “עסקה” עם היגיון חומרי ומתעלם לחלוטין מגורמים אידיאולוגיים, תרבותיים והיסטוריים. גישה זו, לדבריה, מתעלמת מהקשר העמוק של הפלסטינים לאדמתם. היא מציינת כדוגמה את העובדה שתושבים חזרו להריסות בתיהם בצפון הרצועה ברגע שהתאפשר להם, מפני שזהו ביתם.

הביקורת על טראמפ ועל מנהיגי ערב

מור מצטטת את העיתונאי עבד אל־בארי עטואן, עורך “א־ראי אל־יום”, שיוצא נגד הצביעות של טראמפ. עטואן תוקף את טראמפ על כך שהוא מקדם גירוש מהגרים מארצו ובמקביל מקדם גירוש של פלסטינים ממולדתם. עטואן גם קורא למנהיגי העולם הערבי ללמוד מנשיא קולומביה, גוסטבו פטרו, שהתייצב לצד המהגרים מארצו. הוא מבקר בחריפות את מנהיגי מדינות המפרץ על כך שהם אינם משתמשים בעושרם העצום, המסומל ב”אסלות מזהב” במטוסיהם הפרטיים, כדי לסייע לאחיהם הפלסטינים.

תגובת חמאס

לדברי מור, בכירי חמאס כמו מוסא אבו מרזוק נזהרים מאוד מטראמפ. הם רואים בו אדם פרגמטי, אך חוששים מאוד מהתוכנית שלו. החשש המרכזי הוא שפינוי האוכלוסייה העזתית יוביל לחיסול שלטון חמאס, שכן מלך אינו יכול למלוך ללא נתינים. הם דוחים את הרעיון של פינוי “זמני”, מתוך אמונה שהזמני יהפוך לקבוע ושמאחורי היוזמה לא עומדת שום כוונה טובה.

הפלסטינים כנשק במאבק

בוריס שואל מדוע מדינות ערב אינן פותחות את שעריהן כדי להציל את הפלסטינים מסבלם, כפי שמדינות אחרות עשו למען פליטים לאורך ההיסטוריה. מור מסבירה כי בנרטיב הפלסטיני, שנאחז גם בעולם הערבי, כל מדינה ערבית שתשתף פעולה עם מהלך כזה תיחשב לבוגדת. קליטת הפלסטינים, אפילו מתוך כוונה הומניטרית, תתפרש כשיתוף פעולה עם “מזימה ציונית” לרוקן את פלסטין מתושביה ולפגוע בזכות השיבה. הפלסטינים עצמם, היא מדגישה, מעדיפים להישאר על אדמתם, גם במחיר סבל קשה, ולא לוותר על הקשר ההיסטורי שלהם למקום.

הצעה פלסטינית חלופית

לשאלת בוריס אם קיים מודל פתרון “מזרח תיכוני” שאינו מערבי, מור משיבה בחיוב. היא מזכירה הצעה שהעלה מחמוד אל־הבאש, יועצו של אבו מאזן, ולפיה ניתן לשכן את העזתים באופן זמני בשטחים בנגב. פתרון כזה, לדבריה, משאיר אותם בגבולות מה שהם תופסים כ”פלסטין”, אך כמובן אינו ישים מבחינת ישראל.

המימד הדתי של הסכסוך

השיחה נוגעת במרכיב הדתי של הסכסוך. מור מסבירה כיצד הסכמים עם ישראל נתפסים בעולם המוסלמי לא כ”שלום” (סלאם) במובן המערבי, אלא כהפסקת אש זמנית (הודנה), בדומה להסכם חודיביה מההיסטוריה האסלאמית. היא מציינת כי השורש הערבי ס.ל.ם קשור גם לכניעה (אסתסלאם). לטענתה, כל עוד הדת היא שמכתיבה את סדר היום של תנועות כמו חמאס, לא ניתן להגיע לפתרון. עבור חמאס, המאבק בישראל הוא שלב בדרך לחיסולה המוחלט, והוא נובע מציווי דתי שלא ניתן לקנות אותו באמצעות תמריצים כלכליים. לכן, הקונספציה של “כסף תמורת שקט” קרסה.