איך אפשר להאמין לסקרים?

2026-11-18
המזרח-התיכון סקרים.md חמאס סטטיסטיקה פלסטינים פודקאסט השבוע-במזרח-התיכון

מדוע הסכמה גורפת בין סקרים שונים היא דווקא סימן רע? מה גורם לפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון לתת תשובות שונות כל כך על התמיכה בחמאס, ואיך שינוי קטן בניסוח השאלה יכול להפוך את התוצאות על פיהן?

בפרק הזה, האמינות של סקרי דעת קהל, ובפרט הסקרים בחברה הפלסטינית. בוריס מנתח את הכשלים המובנים בסקרים, כמו “מלכודת ההסכמה” ו”מחיר המילה”, ומסביר מדוע הסכמה גורפת בין מקורות היא דווקא סימן רע. הוא בוחן את הנתונים הסותרים על התמיכה בחמאס בגדה ובעזה, ומגלה מה בכל זאת אפשר ללמוד מהמגמות, גם כשהמספרים עצמם מטעים.

על מה דיברנו: השבוע במזרח התיכון, המזרח התיכון, סקרים, דעת קהל, החברה הפלסטינית, חמאס, סטטיסטיקה, חוכמת ההמונים, חליל שקאקי, יהודה ושומרון.

ד״ר בוריס גורליק, מרצה וחוקר נתונים, מומחה לסטטיסטיקה וניתוח דאטה, המשתמש בכלים מעולם מדעי הנתונים כדי לפענח את סקרי דעת הקהל במזרח התיכון.

לחץ כאן לסיכום מורחב של הפרק

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

איך לקרוא סקרים, ומה הם אומרים על דעת הקהל הפלסטינית

בפרק זה, בוריס גורליק מסביר כיצד יש לגשת לסקרים וכיצד לפרש אותם, תוך התמקדות בסקרים העוסקים בדעת הקהל הפלסטינית. לדבריו, כדי להבין סקר יש לבחון ארבעה היבטים: מתי ריבוי מקורות הוא למעשה מקור אחד, מה אנשים מוכנים לומר לסוקר זר, מהי מתודולוגיית הסקר, והכרה בכך שתמיד ישנם דברים שאיננו יודעים.

מלכודת ההסכמה

בוריס פותח בהסבר על “מלכודת ההסכמה”. הוא טוען כי בניגוד לתפיסה הרווחת, הסכמה רחבה בין מקורות שונים אינה בהכרח ערובה לדיוק, ולעיתים אף להפך. הוא מסתמך על הרעיון של “חוכמת ההמונים”, שלפיו ממוצע הערכות של אנשים רבים מדויק יותר, אך מדגיש שתנאי לכך הוא שהדעות יהיו בלתי תלויות. כאשר יש תלות בין המקורות, הדיוק פוחת. הוא מביא כדוגמה מחקר סטטיסטי מ־1965, שהראה כי עשרה מומחים שיש ביניהם מתאם גבוה שקולים בפועל לפחות משני מומחים בלתי תלויים.

כדוגמה מהעולם האמיתי, הוא מזכיר את הערכות המודיעין האמריקאי לפני הפלישה לעיראק ב־2003. שלוש סוכנויות מודיעין שונות טענו שלסדאם חוסיין יש מעבדות נשק ביולוגי ניידות, אך בחקירה בדיעבד התברר שכולן הסתמכו על אותו מקור בודד ולא אמין. באופן דומה, הוא מסביר, גופים רבים מפרסמים סקרים על החברה הפלסטינית, אך בפועל, עבודת השטח בגדה המערבית ובעזה מתבצעת על־ידי שני גופים עיקריים בלבד: המרכז הפלסטיני למדיניות ולסקרים (PCPSR) של חליל שקאקי, וחברת “סטאטנט” הישראלית בניהולו של יוסף מקלדה. לכן, כאשר מכוני מחקר שונים שוכרים את שירותיה של “סטאטנט”, הם למעשה מסתמכים על אותה מתודולוגיה ועל אותם מאגרי מידע, והתוצאות שלהם אינן בלתי תלויות.

בוריס מוסיף דוגמאות נוספות, כמו סיפור 400 הנביאים של מלך אחאב, וכלל מהמשפט העברי שלפיו אם כל דייני הסנהדרין מוצאים נאשם חייב פה אחד, הוא מזוכה מיד, מתוך חשש לכשל מערכתי. המסקנה, לדבריו, היא שחוסר הסכמה בין סקרים שונים אינו בהכרח דבר רע, ועשוי להעיד דווקא על עבודה עצמאית ורצינית.

מחיר המילה

הנושא השני שבוריס דן בו הוא “מחיר המילה”, כלומר, הפער בין מה שאנשים חושבים לבין מה שהם מוכנים לומר. בסביבה של לחץ או פחד, אנשים נוטים לומר את מה שבטוח להגיד ולא את דעתם האמיתית. הדבר נכון במיוחד בסקרים הנערכים בחברות לא דמוקרטיות או תחת שלטון סמכותני. כאשר סוקר פונה לאדם, בין אם בטלפון ובין אם פנים־מול־פנים, הנשאל אינו יודע מי עומד מולו: האם זהו סוקר תמים, נציג של כוחות הביטחון (של הרשות, של חמאס או של ישראל), או גורם אחר.

כתוצאה מכך, התשובות המתקבלות בסקרים כאלה הן בעלות אמינות מפוקפקת. בוריס מביא כדוגמה הקלטה של ישיבת קבינט של סדאם חוסיין מ־1980, שבה כל היועצים תמכו בהתלהבות ביציאה למלחמה נגד איראן, מחשש להתנגד לרודן. הוא טוען שאחוז תמיכה גבוה במיוחד בסקר, למשל 90%, אינו מעיד בהכרח על הסכמה רחבה, אלא עלול לשקף את המחיר הגבוה של אי־הסכמה.

מה בכל זאת אנחנו יודעים על דעת הקהל הפלסטינית

למרות כל הקשיים, בוריס מציג את מה שכן ניתן ללמוד מהסקרים על החברה הפלסטינית, בעיקר דרך התבוננות במגמות לאורך זמן. הוא מציין שבניגוד לציפיות, לאחר 7 באוקטובר התמיכה בחמאס בסקרים הייתה גבוהה יותר בגדה המערבית (מעל 80%) מאשר בעזה (כ־50%). הוא מסביר זאת בכך שתושבי הגדה לא שילמו את אותו המחיר על המלחמה כמו תושבי עזה.

עם זאת, המגמה מאז היא ירידה עקבית בתמיכה בחמאס בשני האזורים. בוריס מדגיש כי חשוב לשים לב לנוסח המדויק של השאלה ולמתודולוגיה. הוא מביא דוגמה של שני סקרים מאותו חודש שהציגו נתונים שונים בתכלית על התמיכה בחמאס (6.7% מול 24%), וההבדל נבע מניסוח שונה של השאלה ומאפשרויות התשובה שניתנו. גם שיטת הסקר (טלפוני, פנים־מול־פנים) משפיעה על התוצאות.

בוריס מסכם את הממצאים העיקריים מהסקרים האחרונים:

  • אפקט “ההתלכדות סביב הדגל” שהתרחש לאחר 7 באוקטובר דעך, והתמיכה בחמאס נמצאת במגמת ירידה.
  • הירידה בתמיכה בחמאס אינה מתורגמת לעלייה בתמיכה בפתח. במקום זאת, נוצר ריק פוליטי, כאשר כמעט מחצית מתושבי הגדה אינם מזדהים עם אף פלג.
  • בכל הסקרים, מרואן ברגותי, הכלוא בישראל, הוא המועמד המוביל לנשיאות.
  • ישנם פערים משמעותיים בין עזה לגדה: בעזה, 65% סבורים שהמאבק המזוין נכשל ו־60% תומכים בפתרון שתי המדינות. בגדה, רק 35% חושבים שהמאבק נכשל ו־40% תומכים בפתרון שתי המדינות.

בוריס מסיים בתחושת בטן אישית, שלמרות הירידה בתמיכה בחמאס בסקרים, אם יתקיימו בחירות חופשיות, הכוח הקיצוני ביותר הוא שיזכה.