הלב בעזה, הכיס בישראל. הפוליטיקה הערבית ישראלית

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הפוליטיקה בחברה הערבית בישראל: סקירה היסטורית ומגמות עכשוויות

בפרק זה מתארח ד”ר יוסרי ח’יזראן, מהמרכז האקדמי שלם ומכון טרומן באוניברסיטה העברית, כדי לדון בהתפתחות הפוליטיקה בחברה הערבית בישראל. ד”ר ח’יזראן מציג סקירה היסטורית רחבה, מנתח את המגמות המרכזיות שמעצבות את הפוליטיקה הערבית כיום, ומתייחס למערכת הבחירות הקרבה.

סקירה היסטורית: שלושה שלבים

לדברי ד”ר ח’יזראן, ניתן לחלק את ההיסטוריה של הפוליטיקה הערבית בישראל לשלושה שלבים מרכזיים.

השלב הראשון נמשך מקום המדינה ועד לביטול הממשל הצבאי באמצע שנות ה־60. תקופה זו התאפיינה במאבק בין שני זרמים: המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שפעלה להדגשת הזהות הלאומית ונאבקה בממשל הצבאי, ומולה ההנהגה המסורתית (מנהיגי חמולות וכפרים) שהתאגדה ב”רשימות לוויין” שהיו קשורות למפא”י, מפלגת השלטון. ד”ר ח’יזראן מציין כי המפלגה הקומוניסטית, שקיבלה לשורותיה פעילים מהליגה לשחרור לאומי, קיבלה את תוכנית החלוקה בהשפעת ברית המועצות. הוא מוסיף כי בשנות ה־50 המדינה שקלה לגייס את כלל אזרחיה הערבים לצבא, אך חזרה בה מחשש ליצירת “צבא בתוך צבא” לאחר שנרשמו כ־26 אלף מתנדבים מוסלמים. במקום זאת, המדינה בחרה לגייס מיעוטים קטנים כמו הדרוזים ולהקים רשויות מקומיות כדי לחזק את הפרגמנטציה החמולתית.

השלב השני החל עם סיום הממשל הצבאי ונמשך עד לאביב הערבי. ביטול הממשל, לצד תהליכי מודרניזציה ועליית דור משכיל, החליש את מעמד ההנהגה המסורתית. במקביל, התחזקה מגמה של פלסטיניזציה ורדיקליזציה פוליטית. מגמה זו קיבלה ביטוי ממסדי בשנות ה־70 עם עליית חד”ש בנצרת והקמת מוסדות ציבור שהדגישו את הזהות הפלסטינית. לדברי ח’יזראן, תהליך זה הגיע לשיאו לאחר הסכמי אוסלו, עם הקמת מפלגת בל”ד על־ידי עזמי בשארה. בל”ד הציגה שיח חדש שקרא לביטול זהותה היהודית של ישראל והפיכתה ל”מדינת כל אזרחיה”.

השלב השלישי החל עם פרוץ “האביב הערבי” בשנת 2011. מאז, מסביר ד”ר ח’יזראן, אנו עדים לעלייתה של אסכולה חדשה, שאותה הוא מכנה “השיח הפוליטי האזרחי הלוקלי”. אסכולה זו, המובלת על־ידי רע”ם, משנה את סדר העדיפויות: היא מנתקת את יחסי הערבים עם המדינה מהתלות בפתרון הבעיה הפלסטינית, ומעמידה במוקד את הדרישה למקסום הזכויות הנובעות מהאזרחות הישראלית.

השתלבות ללא הזדהות

ד”ר ח’יזראן טוען כי הגישה החדשה, המיוצגת על־ידי רע”ם, אינה ישראליזציה או ציוניזציה, אלא אינסטרומנטליזציה. הוא מכנה זאת “השתלבות ללא הזדהות”. לפי גישה זו, ההשתלבות במרחב הציבורי הישראלי היא כלי להשגת מטרות ותקציבים לטובת החברה הערבית, ואין בה מימד של הזדהות רגשית או אידיאולוגית עם המדינה, סמליה או האתוס הציוני. לדבריו, ניתן לתאר זאת במשפט “הלב עם עזה והכיס עם ישראל”.

הוא מציין כי מגמה זו נתמכת על־ידי הציבור הערבי, כפי שעולה מסקרי דעת קהל המראים באופן עקבי שרוב הציבור רוצה לראות את נציגיו בקואליציה כדי להשיג תקציבים ומשרות. גם המדינה, בעיקר מאז 2011, זיהתה את הרצון להשתלבות כלכלית והשקיעה סכומים גדולים באמצעות תוכניות חומש ממשלתיות, מתוך הבנה ששילוב החברה הערבית יתרום לכלכלה הישראלית. התנהלות הציבור הערבי לאחר אירועי 7 באוקטובר, שהייתה מאופיינת בריאליזם פוליטי, מחזקת גם היא את הניתוח הזה.

שתי אסכולות בפוליטיקה הערבית

כיום, הפוליטיקה בחברה הערבית מפולגת בין שתי אסכולות מרכזיות. האסכולה הראשונה היא “השיח הלאומי המגייס”, המיוצגת על־ידי הרשימה המשותפת (חד”ש, בל”ד ותע”ל). היא ממשיכה להדגיש את הזהות והמחויבות הלאומית הפלסטינית כמרכיב מרכזי. מולה עומדת האסכולה של “השיח האזרחי הלוקלי”, המיוצגת על־ידי רע”ם, ששמה דגש על אינטרסים אזרחיים ומוכנה להצטרף לקואליציה ללא תנאים הקשורים לסוגיה הפלסטינית. ד”ר ח’יזראן מדגיש כי הגישה של רע”ם היא פרגמטיות, לא התמתנות אידיאולוגית.

בוריס שואל מה האפשרויות העומדות בפני אזרח ערבי בעל דעות ימין כלכליות. ד”ר ח’יזראן משיב כי מלבד חד”ש, שהיא מפלגה קומוניסטית, שאר המפלגות הן בעיקר לאומיות ואינן מוגדרות כלכלית. הוא סבור שהאזרחים והמפלגות למדו לייצר איזון בין הדגשת הזהות הפלסטינית לבין ריאליזם פוליטי הנדרש לניהול חיי היום־יום.

לקראת הבחירות

למרות המחלוקות האידיאולוגיות, ד”ר ח’יזראן מסביר כי שתי הרשימות, המשותפת ורע”ם, נפגשות בנקודה אחת לקראת הבחירות הקרובות: הרצון להחליף את הממשלה ולמנוע את עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון. הוא מעריך בביטחון ששתי הרשימות ימליצו על מועמד שאינו נתניהו, ללא תמורה, במטרה למנוע ממנו להרכיב ממשלה. הקמפיין של שני הגושים מציג את הבחירות כגורליות, וטוען שהממשלה הנוכחית אחראית למרבית הבעיות בחברה הערבית, כמו פשיעה והיעדר משילות.

העתיד: ישראליזציה או פרגמטיזם?

בוריס שואל האם בעתיד ייתכן תסריט של ישראליזציה עמוקה יותר בחברה הערבית, בדומה למודל הדרוזי או לזה שמייצג יוסף חדד. ד”ר ח’יזראן מביע ספקנות. לדעתו, המודל של חדד נתפס בציבור הערבי כביטול העצמי והנרטיב הלאומי הפלסטיני, ואין לכך תמיכה רחבה. הוא סבור שכל עוד הבעיה הפלסטינית לא תיפתר, לא תתרחש הזדהות עמוקה עם המדינה. המגמה הרווחת תישאר “השתלבות ללא הזדהות”, כלומר, אינטגרציה אינסטרומנטלית שמטרתה להטיב עם החברה הערבית, תוך שמירה על זהותה הלאומית הנפרדת.