##
כששירתתי במג״ב בין 1993 ל־1996, בחלק מהמסגרות בהן הייתי, דוברי הערבית היו הרוב האתני. בראשם היו, כמובן, הדרוזים. אני זוכר את השיחות איתם והקונצנזוס ביניהם היה (לפי דבריהם) שדרוזים הם לא ערבים. שזה קצת מוזר: השפה שלהם ערבית, התרבות ערבית, המטבח ערבי, אבל הלאום? לא ערבי? אבל מי אני שאחליט בשבילם? הרי רוב יהודי ברית המועצות דיברו אך ורק רוסית, אכלו אוכל רוסי, התחנכו על תרבות רוסית והיו נטולי דת. מצד שני, אני חושב, וגם אז חשבתי שהדיכוטומיה הזאת נולדה מתוך התפיסה בארץ לפיה ״ערבי״ שווה ״אנט ישארלי״. והרי הדרוזים - מאוד פרו־ישראליים. לא? אז זהו, לאחרונה אני שומע יותר ויותר דרוזים מגדירים את עצמם כערבים (למשל פאדי מקלדה מההסכת ״קול המיעוט״) בלי להפסיק להרגיש שותף לדרך.
חלק מהאנשים רואים בזה בעיה. לא אני. קחו למשל את עפיף אבו מוך שאומר שמטרתו להטמיע את הרעיון שהמילה ״ישראלי״ לא שוות ערך למילה ״יהודי״. אנח מקווה שמתישהו המילים ״ערבי״ ו־״פלסטיני״ לא יהיו שוות ערך ל־״אנטי ישראלי״. אני מקווה שיגיע היום בו אדם יוכל להגדיר את עצמו בלב שלם כערבי־פלסטיני־ישראלי ולא כ־״פלסטיני אזרח ישראל״ או ״ערבי 48״. ואולי גם נראה דגלים פלסטיניים תלויים לצד הדגלים הישראליים בקפר קאסם בדיוק כמו שהדגלים הדרוזיים תלויים לצד דגלי ישראל בגאווה בדליית אל־כרמל. אינשאללה. בינתיים, הנה לינק מעניין לכתבה של ערן זינגר ״תרשם אני ערבי״. שם הכתבה, דרך אגב, לקוח משיר של מחמוד דרוויש
