מהמרים על סוף המלחמה

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

דילמת המהמר וסיום מלחמות

בפרק זה מתארח עמר דנק, חוקר סיום מלחמות, לשיחה על האופן שבו מנהיגים מקבלים החלטות על המשך או סיום של עימות צבאי. הדיון מתמקד במושג “דילמת המהמר”, הלקוח מתורת הערך של כהנמן וטברסקי, ובוחן כיצד שנאת הפסדים יכולה להוביל מנהיגים להמשיך ולהסלים מלחמות בתקווה למחוק הפסדים קודמים, גם במחיר של נטילת סיכונים גדולים יותר. המודל מיושם על מלחמת רוסיה־אוקראינה, מלחמת “חרבות ברזל” והעימות עם איראן.

דילמת המהמר של מנהיגים

לדברי עמר דנק, הניתוח שלו את המלחמות הוא ריאליסטי ואינו מתייחס להיבטים מוסריים או לצדקת הדרך, אלא מנסה להבין את האינטרסים והשיקולים של כל הצדדים. המסגרת התיאורטית המרכזית שהוא מציג היא “דילמת המהמר”. על־פי עיקרון זה, הלקוח מעולם הכלכלה ההתנהגותית, בני אדם הם שונאי הפסד. כתוצאה מכך, הם מוכנים לקחת סיכונים גדולים יותר כדי להימנע מהפסד או כדי להחזיר הפסדים שכבר נגרמו, מאשר הסיכונים שהם מוכנים לקחת כדי להשיג רווח.

בכל רגע נתון במלחמה, מנהיג עומד בפני ההחלטה אם להמשיך בלחימה או לפעול לסיומה. לדברי דנק, כאשר מנהיג תופס את המצב כהפסד, הוא עשוי להעדיף להמשיך את המלחמה, גם אם התועלת הצפויה מכך מוטלת בספק, מתוך תקווה שהמשך הלחימה יביא הישג שיאפשר לו למחוק את ההפסד.

פוטין ומלחמת אוקראינה

כדי להדגים את המודל, בוריס מבקש ליישם אותו על מלחמת רוסיה־אוקראינה. עמר דנק מסביר שלשליטים דיקטטורים כמו פוטין יש מערכת שיקולים שונה ממנהיגים בדמוקרטיות. מטרתם העיקרית אינה רווחת האזרחים, אלא הישרדות בשלטון. פוטין, להערכתו של דנק, פתח במלחמה מתוך הנחה שישיג ניצחון מהיר ויחזיר לאוקראינה משטר בובות. כאשר הימור זה נכשל, הוא עמד בפני הפסד ברור. במקום “לחתוך את ההפסדים” ולסיים את המלחמה, הוא בחר להמשיך ולהמר. הוא הגדיל את הסיכון, למשל באמצעות גיוס כוחות נרחב בספטמבר 2022, בתקווה לשנות את המצב ולהימנע מהודאה בכישלון שהיה עלול לסכן את שלטונו.

מלחמת ברירה בעזה ודילמת נתניהו

דנק מיישם את אותו היגיון על המלחמה בעזה. הוא טוען שלאחר השלב הראשוני וה”אוטומטי” של המלחמה, שהסתיים בערך בינואר 2024 עם כיבוש ח’אן יונס ושחרור כוחות מילואים, הפכה המלחמה ל”מלחמת ברירה” עבור ישראל. בשלב זה, מקבל ההחלטות הראשי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, עמד בפני דילמה. להערכתו של דנק, נתניהו תופס את אירועי השביעי באוקטובר כהפסד פוליטי ואישי עצום. מתוך שנאת הפסד זו, ומחשש שבחירות לאחר סיום המלחמה יובילו להפסדו, הוא מעדיף להמשיך את המלחמה ולקחת סיכונים נוספים, בתקווה להשיג ניצחון מוחלט שיאפשר לו למחוק את כתם הכישלון.

בוריס מאתגר את הניתוח ושואל אם ההחלטה להמשיך אינה נובעת משיקול ביטחוני ענייני, כלומר מהחשש להשאיר את חמאס על כנו. דנק משיב שהשאלה המרכזית במודל שלו אינה ההפסד האובייקטיבי, אלא האופן שבו המנהיג ממסגר את המצב באופן סובייקטי. להערכתו, נתניהו ממסגר את המצב כהפסד פוליטי אישי, ולכן הוא פועל כדי להימנע ממנו.

העימות עם איראן

השיחה עוברת לעימות הישראלי־אמריקאי מול איראן. דנק מסביר כיצד גם כאן, ההחלטה להרחיב את העימות למלחמה כוללת נבעה מאותה דילמה. הוא חשב שהצלחה ישראלית בעימות מוגבל מול איראן תהווה הזדמנות טובה עבור נתניהו “לממש רווחים” וללכת לבחירות, אך הדבר לא קרה. לפרשנותו, הסקרים הראו שההישג לא הספיק כדי להבטיח ניצחון, ולכן נתניהו בחר להעלות את ההימור ולהמשיך במלחמה.

מנגד, מטרת העל של המשטר האיראני היא הישרדות. לאחר שארצות הברית פרשה מהסכם הגרעין, איראן איבדה אמון בהסכמים. לכן, האסטרטגיה שלה במלחמה אינה השגת ניצחון צבאי ישיר, אלא מלחמת התשה כלכלית. באמצעות סגירת מצרי הורמוז ופגיעה במדינות המפרץ, איראן מפעילה לחץ על הכלכלה העולמית ועל בעלות בריתה של ארצות הברית, במטרה לאלץ את וושינגטון לסיים את המלחמה.

האפשרויות לסיום המלחמה בעזה

בסיום הדיון, דנק מנתח את האפשרויות העומדות בפני ישראל וחמאס ברצועת עזה. לישראל יש שלוש חלופות עיקריות: כיבוש מלא של הרצועה ושליטה על שני מיליון פלסטינים, מהלך שלדבריו אינו מעשי; המשך המצב הקיים של חיכוך מתמיד; או נסיגה חד־צדדית לקו הגבול.

עבור חמאס, האפשרויות הן להמשיך לשלוט באוכלוסייה בתנאים הנוכחיים, תוך ניצול הסיוע ההומניטרי שישראל נאלצת להכניס, או לקדם תהליך מדיני שיביא לנסיגה ישראלית. לבסוף, דנק מסביר שהמתקפה בשבעה באוקטובר הייתה, מנקודת מבט ריאליסטית של חמאס, מהלך רציונלי שנועד לזעזע את הסטטוס קוו ולשבש את מגמת הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, שדחקה את הסוגיה הפלסטינית לשוליים.