מדוע בתרבויות המזרח הקדום האמינו שהעולם נתון בסכנה בכל ראש שנה, ושהאל או המלך צריכים למות כדי להצילו? כיצד המיתוסים העתיקים האלה, על מאבק בין אור לחושך ועל הקרבת קורבנות, משתקפים בחגים המודרניים ובעיקר במאבק הזהויות הפנימי של איראן? והאם התרבות הפרסית הקדומה, זו של כורש הגדול, עשויה להתעורר מחדש ולהכריע את משטר חומייני?
עם ד״ר תמר עילם גינדין, על המתח בין הזהות האיראנית הקדומה לרפובליקה האסלאמית. ד״ר עילם גינדין מנתחת את המיתוסים המשותפים לראשי השנה במזרח הקדום, חושפת את הקשר בין חגים עתיקים לפוליטיקה המודרנית, ומסבירה כיצד המאבק בין מורשת כורש למורשת חומייני מעצב את עתידה של איראן.
הקורס של ד״ר תמר עילם גינדין, “איראן מבריאת העולם ועד היום”: https://thamareilamgindin.co.il/product/iran-0000-2026/ קופון shanatova מקנה 150₪ הנחה על הקורס, בתוקף עד 13.9.2026 בשעה 23:59.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, איראן, תמר עילם גינדין, כורש הגדול, חומייני, זורואסטריות, הרפובליקה האסלאמית, ראש השנה, היסטוריה של איראן, מיתולוגיה פרסית.
הפרק בחסות Loud Camel: עוזר לחוקרים להפוך את המחקר שלהם לבלתי אפשרי להתעלמות. loudcamel.com
לחץ כאן לסיכום מורחב של הפרק
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
ראשי השנה במזרח התיכון, מאז ועד היום
בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” מתארחת ד”ר תמר עילם גינדין, מזרחנית ומומחית לאיראן, לשיחה על משמעותם של ראשי השנה בתרבויות האזור. השיחה נעה מהמיתוסים של המזרח הקדום, דרך לוחות השנה השונים, ועד למציאות הפוליטית והחברתית באיראן של ימינו.
העולם בסכנה
לדברי ד”ר עילם גינדין, בתרבויות קדומות רבות רווחה האמונה שלפני ראש השנה העולם נתון בסכנה, ונדרש קורבן כדי להצילו. הקורבן יכול להיות האל עצמו או נציגו עלי אדמות, כמו המלך. היא מסבירה שרעיון זה משתקף במנהגים שונים, כמו כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום כיפור, מתוך חשש שלא יצא בחיים. מוטיב נוסף הוא חילופי שלטון סמליים, שבהם המלך יורד מכסאו ופושע נידון למוות מוכתר במקומו ונהרג בסוף החג, כקורבן חלופי.
לוחות השנה באזור
בוריס גורליק פותח בסקירת ארבעת ראשי השנה ביהדות, וד”ר עילם גינדין מרחיבה על ראש השנה למלכים, שחל בניסן ומקביל לחג הנורוז האיראני, המציין את שוויון האביב. היא מסבירה שהמילה “חודש” קשורה למחזור הירח בשפות רבות, כולל עברית, פרסית וסינית. הדיון סוקר את לוחות השנה השונים באזור: הלוח המוסלמי, המבוסס על הירח בלבד ו”זז” על פני עונות השנה; הלוח האיראני, שהוא לוח שמשי מדויק המתחיל בשנייה המדויקת של שוויון האביב; והלוח העברי, המשלב בין מחזורי השמש והירח.
שורשים עתיקים והדים מודרניים
ד”ר עילם גינדין טוענת שחגים רבים, כולל יציאת מצרים, פורים וחג המולד, בנויים סביב מוטיב הסכנה וההצלה בנקודות זמן אסטרונומיות מרכזיות כמו ימי השוויון או היום הארוך והקצר בשנה. היא מציגה את סיפור מגילת אסתר כדוגמה, ומציינת את הדמיון המפתיע בינו לבין סיפור עלייתו לשלטון של המלך דריווש הראשון, אביו של אחשוורוש. גם חג העשוראא השיעי, המציין את מותו של האימאם חוסיין בקרב כרבלא, חל ביום העשירי של השנה המוסלמית. לדבריה, מותו של חוסיין, נציג האל, נתפס כהקרבה שהצילה את השיעה מכליה.
לחיות לפי כמה לוחות שנה
השיחה עוברת לבחינת האופן שבו אנשים במזרח התיכון מתנהלים עם לוחות שנה שונים. ד”ר עילם גינדין מסבירה שהאיראנים חיים את חייהם לפי הלוח הפרסי, ולעיתים קרובות אינם יודעים את התאריך הלועזי המקביל. היא מספרת כיצד בעבר, אי־ההבנה הזו גרמה למדינת ישראל לרשום תאריכי לידה שגויים לעולים מאיראן, מה שהוביל לבעיות בירוקרטיות. לעומת זאת, רוב המוסלמים באזור, כולל בישראל, מתנהלים ביומיום לפי הלוח הלועזי, והלוח המוסלמי משמש בעיקר לצרכים דתיים.
העם האיראני והמשטר
בתשובה לשאלות מאזינים, ד”ר עילם גינדין טוענת שהעם האיראני ברובו המכריע מתנגד למשטר האסלאמי. כהוכחה, היא משווה בין מיליוני המפגינים שיצאו לרחובות במחאות האחרונות, בידיעה שהם מסכנים את חייהם, לבין ההפגנות המאורגנות והדלילות של תומכי המשטר, שאליהן המשתתפים מוסעים ומקבלים אוכל. היא מסבירה את התופעה באמצעות מה שהיא מכנה “מטוטלת הזהויות” האיראנית: ככל שהשלטון כופה זהות אסלאמית, כך העם נוטה יותר לזהות האיראנית הקדומה, הפרסית והחילונית. היא מצטטת סקר משנת 2020, שמצא כי פחות משליש מהאיראנים מזדהים כשיעים, בעוד שרבים מגדירים עצמם כחסרי דת או כזורואסטרים.
עתיד הרפובליקה האסלאמית
ד”ר עילם גינדין מתארת את המשטר האיראני כחושש ומפולג. היא מציינת את החוקים החדשים המגבילים את חופש הביטוי כעדות לפחד של השלטון מגל מחאות נוסף. היא דנה בשמועות על מצבו הבריאותי של המנהיג העליון ח’אמנהאי ובהדלפות המציירות את בנו, מוג’תבא, כמי שמנסה לנהל את המדינה מאחורי הקלעים. היא מסיימת בהשוואה היסטורית: כשם שח’ומייני ארגן את מהפכת 1979 מגלותו בחו”ל, כך יורש העצר הגולה, רזא פהלווי, פועל כיום לגייס תמיכה בתוך איראן ומחוצה לה במטרה להפיל את המשטר.