שלום מתחת לשולחן

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מפילגש לידועה בציבור: היסטוריה של היחסים החשאיים של ישראל

בפרק זה מתארח פרופ׳ אלי פודה מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר מכון מתווים. פרופ׳ פודה סוקר את ההיסטוריה של הקשרים החשאיים שישראל מקיימת עם מדינות ערב והאסלאם, נושא שעליו כתב בספרו “מפילגש לידועה בציבור”. הוא מסביר מדוע מדינות רבות העדיפו לקיים יחסים מתחת לרדאר, מדוע ישראל הסכימה לכך, וכיצד הסכמי אברהם ומלחמת שבעה באוקטובר השפיעו על דפוס היחסים הזה.

קשרים מאחורי הקלעים

לדברי פרופ׳ אלי פודה, התפיסה שישראל הייתה מבודדת לחלוטין במזרח התיכון אינה מדויקת. לאורך כל שנות קיומה, ישראל קיימה קשרים ענפים וחשאיים עם מדינות רבות באזור. ספרו, שיצא ב־2020, בוחן את התופעה הזו. הוא מציין לדוגמה את איחוד האמירויות, שקיימה קשרים עם ישראל מאז שנות ה־90, ואת מרוקו, שהקשרים איתה החלו כבר בשנות ה־50 סביב עליית היהודים, והתפתחו לשיתוף פעולה מודיעיני נרחב עם המוסד החל מ־1963. שיתוף הפעולה עם מרוקו כלל סיוע ישראלי בפרשת בן ברקה ומתן גישה ישראלית להאזנה לוועידות פסגה ערביות שהתקיימו במדינה. לדבריו, רוב המחקר על יחסי ישראל מתמקד במסמכים גלויים מארכיונים רשמיים, אך המידע על הפעילות החשאית, שרובה נוהלה על־ידי המוסד, נותר חסוי. את המידע לספרו הוא אסף ממקורות מגוונים, כולל מסמכי ויקיליקס וראיונות עם למעלה ממאה איש, רבים מהם אנשי מוסד לשעבר שהיו מוכנים לדבר על פעילותם.

מדוע בחשאי?

הסיבה המרכזית לחשאיות היחסים, מסביר פרופ׳ פודה, היא חששם של מנהיגי ערב מפגיעה בלגיטימציה שלהם. דעת הקהל בעולם הערבי מזוהה מאוד עם הסוגיה הפלסטינית, ושליטים, גם במדינות לא דמוקרטיות, חוששים מתגובת הציבור. הוא מזכיר מנהיגים כמו המלך עבדאללה הראשון, בשיר ג’ומייל ואנואר סאדאת, ששילמו בחייהם על קשריהם עם ישראל. אפילו גמאל עבד אל־נאצר, מנהיג העולם הערבי בשנות ה־50 וה־60, קיים מגעים חשאיים עם ישראל אך הביע חשש להירצח אם הדבר יתגלה. לכן, האלטרנטיבה שעמדה בפני מנהיגי ישראל הייתה בין קיום יחסים חשאיים לבין היעדר יחסים כלל. הם בחרו באפשרות הראשונה מתוך הבנה שזהו האינטרס הישראלי, גם אם הדבר כרוך בתסכול. נציגים ישראלים באיראן של השאה, למשל, התלוננו על כך שישראל מסייעת רבות למדינה אך אינה זוכה להכרה פומבית.

הדלפות וכללי המשחק

לפעמים, מנהיגים ישראלים הם אלו שמדליפים מידע על פגישות חשאיות מתוך רצון להישג פוליטי. פרופ׳ פודה נותן כדוגמה את הדלפת פגישתו של בנימין נתניהו עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, ב־2020. לדבריו, הדלפות כאלה מכעיסות את הצד השני ועלולות להוביל להקפאת הקשרים. הוא דוחה את ההשערה שמדובר בהדלפות מתואמות, ומדגיש כי לאורך השנים הצד הערבי הוא שתמיד דרש לשמור על חשאיות. במקרה של המרונים בלבנון, למשל, הם ביקשו שוב ושוב להימנע מפרסום הקשרים, מתוך הבנה שהם מיעוט במדינה ופרסום כזה מסכן אותם. לדברי שבתי שביט, לשעבר ראש המוסד, החשאיות אינה מוחלטת. בקרב קהילות המודיעין, המידע על הקשרים ידוע ויוצר הרתעה, גם אם הוא לא מגיע לציבור הרחב.

“חצר ביזנטית”: מי מנהל את הקשרים?

ניהול הקשרים החשאיים אינו נחלת גוף אחד. לדברי פרופ׳ פודה, מסוף שנות ה־50 התפתח נוהג שלפיו המוסד, דרך אגף “תבל”, אחראי על הקשרים עם מדינות שאין לישראל יחסים דיפלומטיים איתן. עם זאת, קיימים גופים נוספים שמתחרים על ניהול היחסים, במה שאחד ממרואייניו כינה “חצר ביזנטית”. בין הגופים האלה נמנים משרד החוץ, שמעוניין להיות מעורב גם בקשרים חשאיים; המטה לביטחון לאומי (המל”ל); שליחים אישיים של ראשי ממשלה; וצה”ל, בעיקר אמ”ן, שהיה מעורב בקשרים עם המרונים בלבנון. היריבות בין הגופים השונים, טוען פרופ׳ פודה, גוברת לעיתים על שיתוף הפעולה.

הסכמי אברהם ומלחמת שבעה באוקטובר

הסכמי אברהם, טוען פרופ׳ פודה, היו מהפכה משום שהוציאו את היחסים לאור והתבססו על פרדיגמה חדשה: שלום עם מדינות ערב ללא צורך בפתרון הסוגיה הפלסטינית. הוא מודה שבאותו רגע, תפיסה זו אתגרה את ההנחה המקובלת באקדמיה, שלפיה לא תיתכן התקדמות משמעותית ללא הידרשות לנושא הפלסטיני. עם זאת, אירועי שבעה באוקטובר הוכיחו, לצערו, שההנחה הישנה עדיין תקפה. אחת הסיבות המרכזיות למתקפת חמאס, כפי שעולה ממסמכים, הייתה הרצון לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת עם סעודיה. החדשות הטובות, לדבריו, הן שהסכמי השלום והנורמליזציה שרדו את מבחן המלחמה. עם זאת, הם נסוגו לדפוס הפעולה הישן של יחסים מאחורי הקלעים, ללא מפגשים פומביים.

קשרים עם מדינות נוספות

פרופ׳ פודה סוקר קשרים חשאיים עם מדינות נוספות:

• סעודיה: הוא רואה בכך החמצה היסטורית. לדבריו, הסעודים, בהנהגת המלך פהד, חיפשו קשר עם ישראל כבר משנות ה־70, אך נדחו על־ידי משה דיין. הדפוס של יוזמות סעודיות נמשך בשנים 1981 ו־2002.
• סודאן: סיפור מורכב שכלל קשרים גם עם המוסלמים בצפון וגם עם הנוצרים בדרום, שלהם סייעה ישראל במרידותיהם.
• פקיסטן: קשרים חשאיים התקיימו, בין היתר על רקע החשש הישראלי מהנשק הגרעיני הפקיסטני. ישראל קיבלה הבטחות שהנשק לא יופנה נגדה.
• אינדונזיה: בין שנות ה־70 לשנות ה־90 התקיימו קשרים משמעותיים, כולל סיוע אזרחי ישראלי.
• כווית: זוהי מדינה שכמעט ולא ניסתה ליצור קשר עם ישראל, ככל הנראה מחשש להסתבך, במיוחד לאחר הפלישה העיראקית ב־1990.
• קטר: מתוארת כ”ילד הסורר” של המפרץ, שמנהלת קשרים עם כל הצדדים ושואבת את כוחה מהיחסים עם ארצות הברית.

סיוע הומניטרי ותמיכה במיעוטים

חלק מהקשרים החשאיים כללו סיוע הומניטרי ותמיכה במיעוטים אתניים ודתיים, כמו הקורדים בעיראק, המרונים בלבנון והנוצרים בדרום סודאן. לדברי פרופ׳ פודה, סיוע זה נתפס לעיתים כחובה מוסרית של ישראל, כמיעוט באזור, לסייע למיעוטים אחרים. הוא מציין את מנחם בגין, שהאמין ברעיון “ברית המיעוטים” וראה בסיוע למרונים חובה למנוע מהם גורל דומה לשואה.