שלום וחרב באסלאם

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

כל מה שרציתם לשאול על האסלאם

בפרק זה, המבוסס על שאלות מאזינים, מתארח ד”ר ירון פרידמן מאוניברסיטת חיפה כדי לדון ביסודות דת האסלאם. השיחה עוסקת בהגדרת האסלאם, התפשטותו ההיסטורית, הזרמים והפלגים השונים בתוכו, והאפשרות לקיומה של מדינה מוסלמית חילונית.

מהו האסלאם

לדברי ד”ר פרידמן, כדי להבין את האסלאם יש להתחיל מהיסודות. הוא פותח בהסבר על ה”מסבחה”, מחרוזת התפילה המוסלמית. היא מורכבת מ־33 חרוזים, וכל חרוז מסמל את אחד מ־99 שמותיו של אללה. לפי האמונה, השם המאה הוא השם המפורש של האל, והוא נסתר. זרמים מיסטיים באסלאם, כמו הסופים או הבהאים, טוענים כי הם יודעים את השם המפורש.

ד”ר פרידמן מסביר כי משמעות המילה “אסלאם” היא כניעות או התמסרות לאל, ולא שלום. מוסלמי הוא אדם הכנוע לרצון האל. הדוגמה המובהקת בקוראן היא אברהם, המכונה מוסלמי מכיוון שציית לאל ללא עוררין, אפילו כשנדרש להקריב את בנו. הכניעות הזו באה לידי ביטוי פיזי בתפילה, בהשתחוויה בפני האל.

מבחינה משפטית, האסלאם מוגדר על־ידי חמשת עמודי האסלאם:

1. ה”שהאדה”: הצהרת האמונה שאין אל מבלעדי אללה ושמוחמד הוא שליחו.
2. ה”צלאה”: תפילה, חמש פעמים ביום.
3. ה”זכאת”: מתן צדקה לעניים.
4. ה”צום”: צום חודש הרמדאן.
5. ה”חג’”: העלייה לרגל למכה, למי שיכול להרשות זאת לעצמו.

התפשטות האסלאם: שכנוע או כפייה?

בוריס שואל כיצד מתיישבת הטענה שהאסלאם הוא “דת של שלום” עם התפשטותו באמצעות מלחמות. לדברי ד”ר פרידמן, האסלאם הוא דת מיסיונרית ששאפה מאז ומתמיד להתפשט בעולם. הוא מציין כי רוב המוסלמים כיום אינם ערבים.

ההתפשטות נעשתה בשתי דרכים. הדרך האחת היא מלחמה וכיבוש, שאפיינה את ימי הביניים, בדומה לנצרות באותה תקופה. עם זאת, ד”ר פרידמן טוען כי רוב המתאסלמים לאורך ההיסטוריה עשו זאת מרצון ולא מכפייה. הסיבה לכך היא שהציוויליזציה האסלאמית בימי הביניים הייתה המתקדמת בעולם. ההתאסלמות הייתה שער למוביליות חברתית, להזדמנויות כלכליות ולהשתייכות לתרבות הדומיננטית והמפותחת של התקופה. עם זאת, היו גם מקרים של כפייה, כמו גיוס הנערים הכפוי (דוושירמה) באימפריה העות’מאנית או האסלום הכפוי של איראן לשיעה במאה ה־16.

כיום, מסביר ד”ר פרידמן, מדינות מוסלמיות מרכזיות כמו מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות נלחמות באופן פעיל באסלאם הקיצוני ובארגונים כמו האחים המוסלמים. לדבריו, שם נמצא האסלאם המתון.

זרמים וקהילות באסלאם

האסלאם הסוני, המהווה את הרוב בעולם המוסלמי, לא התפצל כמעט. עם זאת, גם בתוכו יש גוונים. לצד האסלאם הרציונלי וההלכתי, התפתח זרם מיסטי המכונה “סופיות”. הסופים מדגישים את חשיבות האהבה לאל ומשתמשים במוזיקה, ריקוד ומנטרות כדי להתקרב אליו. הם מאמינים ב”ג’יהאד הנפש”, המאבק הפנימי ביצרים הרעים, כג’יהאד החשוב ביותר.

באסלאם הסוני יש ארבע אסכולות הלכה (מד’הב), שההבדלים ביניהן קטנים יחסית: החנפית (הנחשבת למתונה ביותר), השאפעית (הנפוצה באזורנו), המאלכית (שמרנית) והחנבלית (המחמירה ביותר, נפוצה בסעודיה).

השיעים, לעומת זאת, מאמינים כי ההנהגה נגזלה מיורשו החוקי של מוחמד, עלי בן אבי טאלב. להם יש אסכולת הלכה נפרדת, הג’עפרית, וקיימים הבדלים מסוימים בינם לבין הסונים במצוות ובמנהגים.

ד”ר פרידמן מבהיר כי הכורדים אינם זרם דתי נפרד אלא קבוצה אתנית. רובם סונים, וחלקם משתייכים לזרם הסופי. קהילה נוספת שהוזכרה היא האחמדים, זרם שהתפתח מהאסלאם ודוגל בהפצת הדת בדרכי שלום בלבד, תוך התנגדות מוחלטת לאלימות.

מדינה מוסלמית חילונית

בתשובה לשאלה האם יכולה להתקיים מדינה מוסלמית חילונית, ד”ר פרידמן מביא את טורקיה של אטאטורק כדוגמה שהצליחה, ואת איראן של השאה כניסיון שנכשל. הוא מציין כי רוב הדיקטטורות הערביות במאה ה־20 (מצרים, סוריה, עיראק) היו חילוניות בחוקיהן, גם אם החוקה קבעה שהנשיא חייב להיות מוסלמי. עם זאת, קשה לקבוע אם מדינה מוסלמית חילונית יכולה להיות גם דמוקרטית, מכיוון שכמעט ואין דמוקרטיות בעולם הערבי.

בריתות על בסיס דתי

ד”ר פרידמן מביע ספקנות רבה לגבי יעילותן של בריתות פוליטיות במזרח התיכון המבוססות על דת, כמו הברית המתגבשת בין טורקיה, סעודיה ופקיסטן. לדבריו, בריתות כאלה לא מחזיקות מעמד מכיוון שלכל מדינה אינטרסים שונים ולעיתים מנוגדים. הוא מציין כי אין חזית סונית מאוחדת נגד איראן, וכי גם “ציר ההתנגדות” השיעי בהובלת איראן התגלה כלא אמין, כאשר כל צד דואג לעצמו. ההיסטוריה של האזור, הוא מסכם, רצופה בבריתות שנכשלו ובבגידות.