מסודאן ועד סוריה: כך רוכשים בעלי ברית בחשאי

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מגעים חשאיים במזרח התיכון

בפרק זה מתארח ד”ר חיים קורן, דיפלומט ותיק מאוניברסיטת רייכמן שכיהן כשגריר ישראל במצרים ובדרום סודאן. הפרק עוסק במנגנונים של יצירת קשרים ראשוניים בין מדינות עוינות, וכיצד מגעים חשאיים מבשילים לכדי יחסים דיפלומטיים. הדיון נפתח בעקבות דיווח על פגישה חשאית בין ראש המוסד לשר החוץ הסורי.

דיפלומטיה של ביטחון

לדברי ד”ר חיים קורן, יצירת מגעים חשאיים בין ישויות עוינות היא נוהל דיפלומטי ותיק, שנולד מתוך אינטרסים משותפים, לרוב ביטחוניים. הוא מסביר כי מדיניות החוץ של ישראל עוצבה מראשיתה על־ידי תפיסת הביטחון של דוד בן־גוריון. בן־גוריון הבין שללא ביטחון, המדינה הצעירה לא תוכל להתקיים, ולכן העדיף את שיקולי הביטחון על פני כל שיקול אחר. כתוצאה מכך, גופי הביטחון, ובראשם המוסד, הפכו לזרוע מרכזית בניהול קשרי החוץ של ישראל, במיוחד בערוצים חשאיים ועם גורמים שאינם מדינות ריבוניות באופן רשמי.

ברית הפריפריה

ד”ר קורן מסביר כי בן־גוריון יזם אסטרטגיה שזכתה לכינוי “ברית הפריפריה”, במטרה לשבור את הבידוד המדיני שכפו מדינות ערב על ישראל. הרעיון היה ליצור קשרים עם מדינות וישויות לא־ערביות במעגל השני והשלישי סביב ישראל. על דרך האלימינציה, זוהו שותפות פוטנציאליות כמו איראן וטורקיה (מדינות מוסלמיות לא־ערביות) ואתיופיה (מדינה נוצרית). בנוסף, ישראל יצרה קשרים עם קבוצות מיעוט באזור, כמו המרונים בלבנון והנוצרים בדרום סודאן. לדבריו, חלק מהמגעים הללו הצליחו, כמו עם איראן שלפני המהפכה, וחלקם פחות, כמו עם הנוצרים בלבנון. קשרים אלו, גם אם לא הבשילו ליחסים מלאים, יצרו בסיס לשיתופי פעולה עתידיים. למשל, הקשרים עם מרוקו אפשרו לה לארח את הפגישות החשאיות בין משה דיין לנציגיו של סאדאת, שסללו את הדרך להסכם השלום עם מצרים.

המוסד כזרוע דיפלומטית: סיפורה של דרום סודאן

כדי להדגים את התהליכים הללו, ד”ר קורן מביא את סיפורה של דרום סודאן. בשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, פנה מנהיג המורדים בדרום סודאן, ג’וזף לאגו, לראש שלוחת המוסד בקניה. הוא ביקש את עזרת ישראל במאבקם נגד ממשלת סודאן, בטענה ש”הערבים הסודנים רוצים להשמיד אותנו כפי שהערבים רוצים להשמיד אתכם”. ראש המוסד דאז הביא את לאגו בחשאי לפגישה עם ראש הממשלה גולדה מאיר.

בעקבות הפגישה, שלחה ישראל משלחת בראשות איש המוסד דוד בן־עוזיאל (שכונה “טרזן”) כדי לבחון את השטח. המשלחת המליצה לסייע למורדים, והאינטרס הישראלי היה להעסיק את מצרים, שתמכה במשטר בסודאן, בחזית נוספת, ובכך להסיט את משאביה ממלחמת ההתשה נגד ישראל. הקשר נשמר לאורך עשרות שנים, ובשנת 2011, כשהתאפשרה הקמתה של מדינת דרום סודאן העצמאית, ישראל הייתה מהמדינות הראשונות להכיר בה. לדברי ד”ר קורן, התהליך ארך 43 שנים, והוא מדגים את חשיבות הסבלנות והראייה לטווח ארוך בדיפלומטיה. עד היום, דרום סודאן היא אחת המדינות היחידות התומכות בישראל באופן עקבי בהצבעות באו”ם.

המגעים עם סוריה והאבולוציה של ג’ולאני

בהקשר הסורי הנוכחי, טוען ד”ר קורן כי המגעים עם אחמד חוסיין א־שרע, המכונה אבו מוחמד אל־ג’ולאני, אינם חדשים. הוא מסביר כי לישראל היה שיתוף פעולה עם ג’ולאני עוד כשהיה מנהיג ג’בהת א־נוסרה, שלוחת אל־קאעידה בסוריה. במסגרת זו, ישראל העניקה סיוע רפואי לפצועים מאנשיו. לדבריו, ג’ולאני זוכר את הסיוע הזה, וההיכרות המוקדמת, שהתבססה על אינטרס משותף נגד משטר אסד, היא הבסיס למגעים הנוכחיים.

ד”ר קורן סבור שג’ולאני עובר תהליך של שינוי תדמית, ומנסה להציג את עצמו כמנהיג סורי לאומי ולא כטרוריסט איסלאמי. הוא אינו בובה של טורקיה, אלא מנהיג שמבין את האינטרסים הסוריים ומנסה לקדם אותם, גם אם הדבר כרוך בדיאלוג עם ישראל.

מפילגש לידועה בציבור

ד”ר קורן מתאר את התפתחות היחסים החשאיים של ישראל בעזרת מטאפורה של מעבר ממצב של “פילגש” למעמד של “ידועה בציבור”. בעבר, מדינות רבות העדיפו לשמור על קשרים חשאיים עם ישראל מחשש לתגובת העולם הערבי. הסכמי אברהם, לדבריו, שינו את המצב, וכיום מדינות כמו איחוד האמירויות ומרוקו אינן מתביישות בקשרים הפומביים עם ישראל. מעמדה של ישראל השתנה, והיא אינה נתפסת עוד כמצורעת. לכן, גם מדינות שבעבר נמנעו מקשר גלוי, מוכנות כיום לבחון אותו. הוא מדגיש כי המפתח להצלחת תהליכים כאלה הוא סבלנות, חשאיות, והימנעות מהדלפות שעלולות להרוס את בניית האמון.