הוותיקן מול מדינת ישראל

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הכנסייה הקתולית וישראל: יחסים מורכבים

האורח בפרק הוא האב דוד נויהאוז, כהן דת קתולי ומרצה למקרא. בשיחה עם בוריס גורליק, הוא סוקר את התפתחות היחסים בין הכנסייה הקתולית לבין מדינת ישראל, החל מהצהרת בלפור ועד ימינו, ומסביר את העמדה הרוחנית והמדינית של הוותיקן כלפי הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

כהן, לא כומר

בתחילת השיחה, האב דוד נויהאוז מסביר מדוע הוא מקפיד על התואר “כהן דת” ולא “כומר”. לדבריו, המילה “כומר” מופיעה בתנ”ך כשבע פעמים, ובכל פעם היא משמשת כמילת גנאי לעובדי אלילים. לעומת זאת, המילה “כהן” היא מונח ניטרלי המתאר תפקיד. נוצרים דוברי עברית מעדיפים את התואר “כהן” מכיוון שהם רואים בעצמם עובדי אלוהים אחד, ולא עובדי אלילים.

נויהאוז מתייחס גם לסוגיית השילוש הקדוש. הוא מסביר שנוצרים דוברי עברית וערבית מעדיפים לדבר על “הרז של אלוהים אחד”, המתגלה לבני האדם כאב, כבן וכרוח הקודש, כדי להדגיש את אחדות האל אל מול הפולמוס היהודי והמוסלמי.

עמדת הוותיקן לפני קום המדינה

לדברי נויהאוז, כדי להבין את יחס הכנסייה הקתולית לישראל, יש לחזור לתקופה שלאחר הצהרת בלפור ב־1917. מכיוון שהכנסייה היא מוסד היררכי, עמדתה הרשמית נקבעת על־ידי האפיפיור והכס הקדוש. כבר ב־1922, בתגובה לתוכניות שהוצגו בפני חבר הלאומים, הביע הוותיקן עמדה ברורה: אין לו התנגדות למתן שוויון זכויות ליהודים בארץ ישראל, אך הוא אינו יכול לתמוך במצב שבו יהיו להם זכויות יתר על פני קבוצות אחרות.

נויהאוז מדגיש שההתנגדות לא נבעה מסיבות תיאולוגיות עקרוניות נגד ריבונות יהודית, אלא מחשש לחוסר שוויון. לדבריו, לכנסייה היו שלושה אינטרסים מרכזיים בארץ הקודש: פרשנות הכתובים, הדאגה למקומות הקדושים והגנה על הקהילות הנוצריות המקומיות. הקמת מדינת ישראל ומלחמת 1948, שגרמו לעזיבת נוצרים רבים, נתפסו כאיום על אינטרסים אלה.

אחרי השואה: פיוס עם העם היהודי

לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה הכנסייה להתמודד עם חלקה בשואה. תהליך זה הוביל לרצון עמוק לפיוס עם העם היהודי. המפנה המשמעותי התרחש לאחר מותו של האפיפיור פיוס ה־12 ועלייתו של יוחנן ה־23, שהיה ידוע ביחסו החם ליהודים. הוא כינס את ועידת הוותיקן השנייה, שהובילה ב־1965 לפרסום המסמך “נוסטרה אטאטה”. מסמך זה חולל מהפכה ושינה את יחס הכנסייה לעם היהודי מתורת בוז לתורת כבוד. עם זאת, המסמך לא התייחס למדינת ישראל, והוותיקן המשיך לא להכיר בה רשמית, בטענה שגבולותיה אינם מוכרים.

כינון יחסים דיפלומטיים

השינוי ביחס למדינת ישראל החל בשנות התשעים, בעקבות תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. לדברי נויהאוז, כשהצדדים החלו לדבר, הכנסייה ראתה בכך הזדמנות. ב־1994 כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לכס הקדוש. במקביל, פעל הוותיקן לכינון יחסים עם אש”ף, וב־2015 הכיר במדינת פלסטין.

ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2000 ביטא את עמדת הוותיקן החדשה. הביקור תוכנן בקפידה כדי להראות דאגה וכבוד לשני הצדדים: האפיפיור ביקר ביד ושם ובכותל המערבי, אך גם נפגש עם יאסר ערפאת וביקר במחנה פליטים.

תפקיד הכנסייה: שפה של שלום

בוריס שואל האם הכנסייה יכולה לשמש כמתווכת בסכסוך. נויהאוז משיב שהכנסייה אינה רואה בעצמה מעצמה פוליטית, אלא רוחנית. תפקידה אינו תיווך פוליטי, אלא ניסוח שפה של כבוד, הכרה ושוויון, שתאפשר עתיד טוב יותר. הוא מזכיר את תפילת השלום שערך האפיפיור פרנציסקוס בוותיקן ב־2014 עם שמעון פרס ומחמוד עבאס, כדוגמה למאמצים אלה.

בניגוד לדעתו של בוריס, נויהאוז טוען שהסכסוך אינו דתי במהותו אלא לאומי, בין הלאומיות היהודית ללאומיות הפלסטינית, שנולדו שתיהן במאה ה־19. לטענתו, לאומיות דתית היא מסוכנת במיוחד, מכיוון שהיא מייחסת את תביעותיה לרצון האל. בסיום, הוא חולק את סיפורו האישי: הוא נולד למשפחה יהודית בדרום אפריקה, עלה לישראל, ובבגרותו הפך למאמין בישוע והצטרף לכנסייה הקתולית.