הסרט שניבא את הטבח

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

אירועי 7 באוקטובר בראי הקולנוע הפלסטיני

בפרק זה מתארח סגן־אלוף במילואים אבי שלו, מחבר הספר “יומן אל־קאסמי” וחוקר תרבות ערבית. שלו מנתח את אירועי 7 באוקטובר דרך הפריזמה של סדרת טלוויזיה פלסטינית בשם “קַבְּדַת אל־אחראר”, ששודרה כשנה וחצי לפני המתקפה. לדבריו, הסדרה לא רק חזתה באופן מצמרר את פרטי המתקפה, אלא גם חושפת את עומק הכישלון המודיעיני הישראלי, שנבע מאי־הבנה תרבותית עמוקה של החברה הפלסטינית ושל חמאס.

הסדרה “קבדת אל־אחראר”

אבי שלו פותח בתיאור הסדרה “קבדת אל־אחראר” (“אחיזת בני החורין”), סדרת רמדאן שהפיק חמאס ושודרה באביב 2022. הסדרה, בת 30 פרקים, עוסקת בהכנות של חמאס למלחמה בישראל. הפרק האחרון מתאר מתקפת פתע על יישובי מערב הנגב, הדומה להפליא למתקפת 7 באוקטובר. נראים בה, בין היתר, מחבלי נוח’בה במדי צה”ל, מארבים על צירים, שימוש בטנדרים, חטיפת חיילים וכיבוש מפקדת אוגדת עזה. הסדרה מסתיימת בהורדת דגל ישראל מהבסיס והנפת דגל פלסטין.

שלו מציין כי כחצי שנה לאחר שידור הסדרה, העניק לה יחיא סינוואר פרס בטקס חגיגי בעזה. בנאומו, אמר סינוואר שכל מה שנראה בסדרה הוא תוכניתה של הזרוע הצבאית, וכי בכוונתו לממש אותה במציאות. בתגובה לשאלת בוריס, שלו מאשר כי גורמי פת”ח ביקרו את הסדרה בזמן אמת וטענו שהיא מופרכת ודמיונית.

כישלון מודיעין הכוונות

לטענת שלו, הסדרה היא דוגמה מרכזית לכישלון המודיעיני הישראלי, שהתמקד ב”מודיעין יכולות” (איתור מטרות, זיהוי אויב) והזניח את “מודיעין הכוונות” (הבנת המנטליות, התרבות והתפיסות של הצד השני). מערכת הביטחון הישראלית דבקה בקונספציה שלפיה חמאס מורתע ומתעניין בעיקר ברווחה כלכלית ובשיפור חיי תושבי עזה. שלו מזכיר את ראש אמ”ן לשעבר, אהרן חליוה, שאמר לאחר המתקפה כי גם אם היה מקבל מידע קונקרטי על מלחמה קרבה, לא היה מאמין לו משום שהוא סתר את התפיסה הרווחת.

בוריס מעיר כי קל לנתח דברים בדיעבד, וכי קהילת המודיעין מוצפת במידע ואינה יכולה לשנות את תפיסת עולמה בעקבות כל פריט מידע. שלו מסכים כי הדבר מורכב, אך טוען שהבעיה המרכזית היא בדרך שבה ישראל מנתחת מידע.

הפער בין מודיעין גלוי למודיעין סודי

שלו מסביר כי קהילת המודיעין הישראלית, המשקפת תרבות מערבית, מעניקה חשיבות עליונה למידע סודי שהושג באמצעים טכנולוגיים (סייבר, האזנות) ומזלזלת במודיעין גלוי (OSINT). התפיסה היא שאת האמת אומרים בחדרי חדרים, ואילו הצהרות פומביות הן בגדר “וסח של ערבים”, הגזמות ושקרים.

לעומת זאת, התרבות הערבית המסורתית היא “תרבות בושה” בעלת “מיקוד שליטה חיצוני”. בתרבות כזו, למה שנאמר ונעשה במרחב הציבורי יש משקל מכריע, לעיתים יותר מהאמת העובדתית. הקונספציה הישראלית התבססה על שיחות בארבע עיניים של קציני מתפ”ש עם גורמים עזתיים, בעוד שהתבטאויות פומביות של בכירי חמאס, נאומים במסגדים והפקות כמו הסדרה “קבדת אל־אחראר” זכו להתעלמות.

הונאה והסברה פנימית

לדברי שלו, הסדרה לא נועדה רק לאיים על ישראל, אלא שימשה בעיקר ככלי הסברה פנימי של חמאס כלפי תומכיו. היא נועדה להסביר את הסתירה בין האידאולוגיה הג’יהאדיסטית של הארגון לבין המציאות של שקט ביטחוני ותיאום עם ישראל. המסר של הסדרה לקהל העזתי היה שכל השקט וההקלות הכלכליות הם חלק מתוכנית הונאה מתוחכמת, שבסופה תבוא מתקפת פתע.

שלו מביא דוגמאות מהסדרה: דמות הנבל היא סוחר עזתי שמשתף פעולה עם השב”כ, שותה אלכוהול ומתעלל באחותו. הוא מייצג את השחיתות שבקשרים הכלכליים עם ישראל, וחמאס מעביר מסר שהוא יבוא עמו חשבון. דמות אחרת היא בכיר בסייבר של חמאס, שאשתו וחותנתו חושדות בו שהוא עובד עד מאוחר כי התחתן עם אישה שנייה. הוא מסביר להן שיש תוכנית סודית שהוא אינו יכול לחשוף. המסר הוא: סמכו עלינו, יש לנו תוכנית גדולה.

פערי תרבות והשלכותיהם

שלו טוען שהפער התרבותי הוא לב הבעיה. הוא מציין את פירוק יחידת “חצב” (יחידת האיסוף הגלוי של 8200) כדוגמה לזלזול במודיעין הגלוי. הוא מסביר כי בתרבות הישראלית, מידע “שהודלף” משיחה פרטית נתפס כאמין יותר מהצהרה רשמית. לעומת זאת, בתרבות הערבית, להצהרה פומבית יש תוקף מחייב. הדוגמה הקלאסית היא יאסר ערפאת, שנהג לומר דברים שונים באנגלית ובערבית, משום שרק לדבריו בערבית הייתה משמעות אמיתית בעיני הקהל שלו.

לסיכום, שלו טוען שההתעלמות מהמסרים הגלויים של חמאס, כמו אלו שהופיעו בסדרה, נבעה מחוסר הבנה עמוק של התרבות הערבית. במקום לראות בהם תוכנית פעולה והצהרת כוונות, ישראל פטרה אותם כרעשי רקע לא משמעותיים.