סודות הפלישה לכווית

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

הפלישה העיראקית לכווית: סוף הפאן-ערביות

בפרק זה מארח בוריס גורליק את פרופ׳ אמציה ברעם לשיחה על פלישת עיראק לכווית בשנת 1990. פרופ׳ ברעם מנתח את הסיבות שהובילו את סדאם חוסיין לפלוש למדינה השכנה, את השלכות המהלך על העולם הערבי, ואת התפנית שעבר משטרו של סדאם בעקבות המלחמה.

מכת המוות לפאן-ערביות

לדברי פרופ׳ ברעם, הפלישה העיראקית לכווית ב-2 באוגוסט 1990 הייתה מכת מוות לרעיון הפאן-ערביות החילונית, ששלט בעולם הערבי מאז שנות ה-50. הוא מסביר שהיו מכות קודמות לרעיון, כמו התפרקות האיחוד בין מצרים לסוריה ב-1961 והסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979, שהוציא את מצרים מהסולידריות הפאן-ערבית. עם זאת, הפלישה לכווית הייתה קטלנית במיוחד, מפני שהיא החליפה את חזון האיחוד הוולונטרי והאידילי באימפריאליזם ערבי כוחני של מדינה ערבית אחת נגד אחרת. החלום על אחדות מתוך רצון חופשי התנפץ.

הזעזוע בעולם הערבי היה עמוק כל כך, עד שמדינות ערביות כמו סוריה ומצרים שלחו כוחות צבא להילחם לצד ארצות הברית נגד צבא עיראק. בנוסף, המלחמה הובילה את סוריה, בהנהגת חאפז אל-אסד, להיכנס למשא ומתן ישיר עם ישראל בוועידת מדריד ב-1991. בכך, גם סוריה זנחה את הסולידריות הפאן-ערבית לטובת אינטרס לאומי סורי. פרופ׳ ברעם טוען שכאשר הפאן-ערביות החילונית ירדה מגדולתה, עלה כוחו של האסלאם הפוליטי.

הסיבות לפלישה

פרופ׳ ברעם מפרט שורה של סיבות שהובילו את סדאם חוסיין להחלטה לפלוש לכווית.

• מצוקה כלכלית: מלחמת איראן-עיראק הסתיימה בניצחון עיראקי, אך היה זה ניצחון פירוס. עיראק יצאה מהמלחמה עם חוב של 80 מיליארד דולר, כלכלה הרוסה, אבטלה גואה, ותשתיות חרבות, בעיקר באזורים השיעיים בדרום. הכנסות המדינה מנפט צנחו דרמטית.
• התנהלות כווית: סדאם היה זקוק נואשות לכסף. הוא ביקש מכווית לוותר על חוב של 10 מיליארד דולר שעיראק הייתה חייבת לה, אך הכוויתים סירבו. במקביל, כווית והאמירויות הציפו את שוק הנפט ובכך הורידו את מחיריו, מה שפגע עוד יותר בהכנסותיה של עיראק. סדאם ראה זאת כעלבון אישי וכפעולה עוינת.
• שיקולים אסטרטגיים: סדאם ראה בכיבוש כווית פתרון לשתי בעיות אסטרטגיות. ראשית, הוא שאף להשיג נמל מים עמוקים ורציני על המפרץ הפרסי, שכן רצועת החוף של עיראק הייתה צרה ופגיעה. שנית, הוא תכנן להשתלט על נכסיה של כווית, שהוערכו אז בכ-100 מיליארד דולר, ובכך לפתור את משבר החובות של ארצו.
• אור ירוק מארצות הברית (כביכול): בפגישה עם שגרירת ארצות הברית בבגדאד, אפריל גלספי, זמן קצר לפני הפלישה, אמר לה סדאם שאם הדיפלומטיה תיכשל, הוא ישתמש בכוח נגד כווית. לדברי פרופ׳ ברעם, השגרירה השיבה שארצות הברית אינה מתערבת בסכסוכי גבול בין מדינות ערביות. סדאם ככל הנראה פירש זאת כמתן היתר לפעולה צבאית.
• אישיותו של סדאם: פרופ׳ ברעם מתאר את סדאם כ”גאון מרושע” שפותר בעיות בדרך אלימה. הוא מספר כיצד בפרופיל פסיכו-היסטורי שערך לסדאם עוד בשנת 1988, הוא והפסיכיאטר אלי ויצטום הגיעו למסקנה שסדאם יחפש מלחמה חדשה בקרוב.

המלחמה והתבוסה

סדאם תכנן את הפלישה בסודיות מוחלטת. הוא לא שיתף בתוכנית את שר ההגנה או את הרמטכ”ל, אלא רק את מפקד “משמר הרפובליקה”, הכוח המובחר של צבאו. הכוחות נשלחו לגבול במסווה של תרגיל וכבשו את כווית תוך כ-36 שעות.

הפלישה הובילה להתערבות בינלאומית בראשות ארצות הברית. פרופ׳ ברעם מציין שהאמריקאים נמנעו מלהמשיך לבגדאד ולהפיל את משטרו של סדאם משתי סיבות עיקריות, כפי שהסביר לו שר החוץ האמריקאי לשעבר לורנס איגלברגר: חשש מהסתבכות צבאית ארוכה בעיראק, והיעדר לגיטימציה בינלאומית למהלך כזה, שחרג מהמנדט של האו”ם לשחרור כווית.

המרד השיעי והתפנית האסלאמית

מיד לאחר התבוסה, פרצה בדרום עיראק התקוממות שיעית אדירה. המורדים, ששמעו דיווח שקרי ב-BBC כאילו סדאם נמלט מהמדינה עם אוצרותיה, האמינו שהמשטר התמוטט. סדאם דיכא את המרד באכזריות אדירה, ובטבח נרצחו בין 100 ל-200 אלף איש, רובם שיעים.

הקרע העמוק עם האוכלוסייה השיעית, יחד עם המשבר הכלכלי והבידוד הבינלאומי, הובילו את סדאם לזנוח את האידיאולוגיה החילונית של מפלגת הבעת’ ולפתוח ב”מערכת אמונה” חדשה, קמפיין של אסלאמיזציה במדינה. מטרתו הייתה בעיקר לפייס את השיעים ולמצוא בסיס משותף חדש לשלטונו. פרופ׳ ברעם סבור שתפנית זו לא נבעה מאמונה דתית אמיתית של סדאם, אלא הייתה מהלך אינסטרומנטלי. הוא מביא כראיה לכך מסמך סודי שבו סדאם כתב מכתב אישי לאלוהים, ובמקביל תועד שותה משקה שנראה כערק עם בכירי משטרו, כדי לאותת לחבריו החילונים שהוא עדיין אחד מהם.