מצר הורמוז לפני הנפט

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

היסטוריה וגיאופוליטיקה של מצר הורמוז

בפרק זה מתארחת ד”ר מורן זגה, גיאוגרפית, מזרחנית ומומחית למדינות המפרץ מאוניברסיטת חיפה. השיחה עוסקת בהיסטוריה של מצר הורמוז, בחשיבותו הגיאופוליטית לאורך הדורות, ובכוחות שעיצבו את המרחב עד ימינו.

גיאוגרפיה לפני מזרחנות

ד”ר זגה פותחת ומסבירה מדוע היא מגדירה את עצמה קודם כל כגיאוגרפית ורק אחר כך כמזרחנית. לדבריה, הדיסציפלינה המרכזית שלה היא גיאוגרפיה, והיא בוחנת כיצד המרחב, הטריטוריה, הגבולות, נתיבי הסחר וההגירה השפיעו על ההיסטוריה. התרבות וההתפתחות ההיסטורית הן כלי עזר להבנת המרחב, ולהפך. לטענתה, המפה מספקת תשובות רבות שקשה למצוא בטקסטים היסטוריים. היא מדגישה שהמפה היא תמיד מסמך פוליטי, שכן כל החלטה, כמו את מי להכליל או להדיר, או כיצד לכנות מקום (למשל, המפרץ הפרסי או המפרץ הערבי), היא החלטה פוליטית.

חשיבותו ההיסטורית של המצר

לדברי ד”ר זגה, מצר הורמוז היה תמיד צומת מסחרי מרכזי שדרכו עבר הסחר בין מזרח למערב. המצר נקרא על שם האי הורמוז, שהיה במאות ה־11 עד ה־13 אחד המקומות העשירים בעולם. סחרו בו בדים, תבלינים, זהב ובעיקר פנינים. היא מסבירה שתעשיית הפנינים הייתה “הנפט הקדום” של האזור. תנאי המים הרדודים והחמים בצד הערבי של המפרץ יצרו סביבה אידיאלית לגידול פנינים, ושלייתן הייתה מקור ההכנסה המרכזי של שבטי האזור במשך מאות שנים.

החשיבות האסטרטגית של המצר משכה אליו כוחות רבים לאורך ההיסטוריה. לאחר ממלכת הורמוז המקומית, השתלטו על האזור הפורטוגזים, ואחריהם האימפריה הספווית, העומאנים, שבט הקוואסם מהצד הערבי, ולבסוף הבריטים.

עלייתה ונפילתה של ג’ולפאר (רס אל-ח’ימה)

ד”ר זגה מציינת שבמפות מוסלמיות עתיקות, מהמאה התשיעית והעשירית, מופיעים שמות מוכרים כמו הורמוז ומוסנדם (חצי האי העומאני). שם נוסף וחשוב היה ג’ולפאר, שהייתה עיר נמל בצד הערבי, מול הורמוז. ג’ולפאר היא למעשה רס אל־ח’ימה של ימינו, האמירות הצפונית באיחוד האמירויות.

היא מסבירה שבעבר, ג’ולפאר הייתה הבירה האזורית והמקום החשוב ביותר בחלק הצפוני של המפרץ הערבי. דובאי ואבו דאבי כלל לא הופיעו במפות עד המאה ה־18. שבט הקוואסם, שבירתו הייתה ג’ולפאר, החזיק בצי הימי הגדול באזור לאחר נפילת הפורטוגזים. כוחם אפשר להם להתפשט, לנגוס בשטחים שהיו תחת נאמנות הסולטן של עומאן, ואף להשתלט על חלקים מהחוף הפרסי. התפשטות זו היא הסיבה ההיסטורית לכך שחצי האי מוסנדם הוא כיום מובלעת עומאנית, ללא רצף טריטוריאלי עם עומאן.

נפילתה של ג’ולפאר הגיעה בשנת 1820, כאשר הבריטים השמידו את הצי של הקוואסם. הבריטים כינו את גביית המיסים של הקוואסם מאוניות חולפות “פיראטיות”, בעוד שהקוואסם ראו בכך את מקור פרנסתם הלגיטימי. השמדת הצי שברה את כוחה של משפחת אל־קאסימי, וכיום האמירויות שלה, רס אל־ח’ימה ושארג’ה, נחשבות לחלשות יותר באיחוד.

גבולות, שבטים ומובלעות

בוריס שואל על מצבם של השבטים המפוצלים כיום בין איחוד האמירויות לעומאן. ד”ר זגה משיבה שהגבול בין המדינות הוא גבול בינלאומי מפוקח, עם ביקורת דרכונים, בניגוד לעבר. עם זאת, היא מציינת מקרה ייחודי של מובלעת בתוך מובלעת בשם מדחא־נחווה, אזור שבו הגבול פתוח והמעבר חופשי מתוך הבנה שאין טעם לנהל פרוצדורת גבול מלאה עבור יישוב אחד.

תגובת מדינות המפרץ לתוקפנות האיראנית

לקראת סוף הפרק, בוריס שואל על אירועי תקיפה איראניים שאירעו לאחרונה, ועל התגובה המתונה של מדינות המפרץ, שנראית כחולשה. ד”ר זגה מסבירה שלא הייתה קואליציה מפרצית מאוחדת נגד איראן. ערב הסעודית, כמובילת האזור, חששה מפתיחת חזית נוספת מול החות’ים בתימן. קטר לא שיתפה פעולה, והייתה אכזבה כללית מיכולות ההגנה של ארצות הברית. היא מוסיפה כי מעורבותה של ישראל בסכסוך היוותה גורם מסבך, שכן מדינות כמו ערב הסעודית לא רצו להזדהות בפומבי עם פעולה ישראלית, בניגוד לאיחוד האמירויות שהעדיפה את שיתוף הפעולה הביטחוני.