העולם הערבי - ארה״ב: יחסנו לאן?

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

התגובות בעולם הערבי להסכם בין ארצות הברית לאיראן

בפרק זה מתארחת מור שפירא, מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון ממרי לתקשורת המזרח התיכון. השיחה עוסקת באופן שבו ההסכם בין ארצות הברית לאיראן מסוקר ומתקבל בעולם הערבי, ובאסטרטגיות החדשות שמדינות האזור מאמצות בעקבותיו.

הסכם זמני ולא סופי

לדברי מור שפירא, כמעט ואין גורמים משמעותיים בתקשורת הערבית הרואים בהסכם הישג אמריקאי. רוב מדינות העולם הערבי אינן שלמות עם ההסכם, והדבר היחיד שמרגיע אותן מעט הוא העובדה שמדובר בהסכם זמני לתקופה של שישים יום, שאינו חתום סופית. התפיסה היא שבמהלך תקופה זו עוד דברים רבים יכולים להשתנות.

חיבוק הדוב של מדינות המפרץ

שפירא מסבירה כי מדינות המפרץ, ובראשן איחוד האמירויות ובחריין, חוות אכזבה עמוקה מארצות הברית, שאותה הן תופסות כ”נמר של נייר”. הן חשו שהאמריקאים לא הגנו עליהן כראוי מפני תקיפות איראניות, שפגעו לא רק בבסיסים אמריקאיים אלא גם בתשתיות אזרחיות כמו בתי מלון ושדות תעופה.

כתוצאה מכך, מדינות אלו עושות חישוב מסלול מחדש. הן אינן יכולות להרשות לעצמן לוותר על החסות האמריקאית, אך הן גם מבינות שאינן יכולות להילחם באיראן באופן ישיר. האסטרטגיה החדשה שלהן היא מה ששפירא מכנה “חיבוק דוב”: יצירת תלות כלכלית הדדית עם איראן כדי להרתיע אותה מתקיפה עתידית.

שלום כלכלי ככלי הרתעה

התפיסה המפרצית, כפי שמתארת אותה שפירא, היא שאם כלכלתה של איראן, שנמצאת על סף התרסקות, תהיה תלויה בכספים, בנמלים ובהשקעות של מדינות המפרץ, לטהראן יהיה הרבה מה להפסיד במקרה של עימות. לכן, מדינות כמו סעודיה ואיחוד האמירויות מיהרו להציע לאיראן הסכמי סחר, השקעות ותיירות. המטרה היא להפוך תקיפה נגדן ללא משתלמת עבור איראן עצמה.

תפקידה של קטר כמתווכת

קטר, לדברי שפירא, היא דוגמה מצוינת למדינה שיישמה אסטרטגיה זו בהצלחה. היא ביצרה את מעמדה כגשר כלכלי ומדיני בין איראן לעולם הערבי, וכתוצאה מכך ספגה את הפגיעה המועטה ביותר. קטר פועלת רבות מאחורי הקלעים, אך יודעת גם לתפוס את מרכז הבמה כשיש צורך, כפי שהודגם בנוכחות הבולטת של ראש ממשלתה בטקס החתימה על ההסכם, בעוד סגן הנשיא האמריקאי נדחק הצידה.

הסיקור באל-ג’זירה ובתקשורת הסעודית

בוריס שואל על הסיקור ברשת אל-ג’זירה הקטרית. שפירא משיבה שהסיקור הפך למורכב יותר מבעבר. הרשת עדיין נותנת במה נרחבת לגורמים איראניים, אך כיום הכתבים גם מקשים עליהם בשאלות נוקבות על הפגיעה במדינות ערב.

בתקשורת הסעודית, לעומת זאת, הקו הכללי זהיר יותר. ישנם קולות המבקרים את ההחלטה שלא לתקוף את איראן, אך הם אינם בזרם המרכזי. האינטרס הכלכלי החזק וההבנה שאיראן חזקה יותר מבחינה צבאית מובילים את סעודיה לנקוט קו של שתיקה יחסית ולא לבקר את ההסכם בפומבי.

הסוגיה הלבנונית

השיחה עוברת לעיסוק בכריכת הסוגיה הלבנונית בהסכם על־ידי איראן. שפירא מציינת כי בניגוד לתפיסה שאיראן מפגינה נאמנות לבעלי בריתה, ישנם שיעים בלבנון שחשים מנוצלים. לטענתם, איראן דואגת בעיקר לפרוקסי שלה, חזבאללה, ולא לאינטרס הלבנוני הרחב. הם רואים את המהלך כ”מעט מדי, מאוחר מדי”.

הרעיון להכניס את סוריה ללבנון

שפירא מנתחת את הרעיון שהעלה טראמפ, שלפיו יש לתת לסוריה “לטפל” בחזבאללה בלבנון. לדבריה, רעיון זה מעיד על חוסר הבנה עמוק של המזרח התיכון. היא מסבירה שמהלך כזה יתעלם מהטראומה הלבנונית מהכיבוש הסורי, ועלול להצית מלחמת אזרחים שתשרת דווקא את חזבאללה, שיציג את עצמו כמגן השיעים מפני “הפולשים הסונים”. בנוסף, היא טוענת כי למשטר הסורי החדש אין את היכולת הצבאית להתמודד עם ארגון כמו חזבאללה.

משבר האמון בארצות הברית

בוריס מציין שורה של מהלכים אמריקאיים בעשורים האחרונים שנתפסו כבגידה בבעלי ברית. שפירא מאשרת כי זוהי תפיסה רווחת בעולם הערבי. ארצות הברית נתפסת כשותפה הפכפכה, שמונעת משיקולים פוליטיים קצרי טווח כמו מחירי הדלק והבחירות בארצות הברית, ולא מתוך מחשבה על ביטחון ארוך טווח באזור. הנשיא טראמפ, במיוחד, נתפס כדמות לא רצינית, ובתקשורת הערבית אף מכנים אותו “כלב שנובח ולא נושך”.

“כוס התרעלה”: ההישרדות כניצחון איראני

מנקודת מבט איראנית, ההסכם מושווה ל”כוס התרעלה” המפורסמת של ח’ומייני, שנאלץ להסכים להפסקת אש במלחמת איראן-עיראק כדי להבטיח את שרידות המשטר. שפירא מסבירה כי עבור האיראנים, עצם ההישרדות הוא הניצחון. הם מכנים זאת “גמישות גבורתית”. המילה “כניעה” (אסתסלאם) אינה קיימת בלקסיקון שלהם, והעיקרון המנחה הוא שהישרדות המשטר קודמת לכל, גם במחיר של פשרות כואבות. לכן, גם אם כלפי חוץ נראה שהם נכנעו, מבחינתם הם ניצחו בכך שהמשטר שרד.