מדוע תופעת היריקות של יהודים על אנשי כמורה נוצרים בירושלים הופכת למגפה דווקא עכשיו? האם הנצרות היא אכן “עבודה זרה” על פי ההלכה, ומה חושבים על כך רבנים לאורך הדורות? ואיך קרה שהחשבון ההיסטורי המדמם בין שתי הדתות מתפרץ באלימות דווקא כשהיהודים הם הריבון בארצם?
דיברתי עם חוקרת הנצרות והפעילה החברתית יסכה הרני לשיחה דחופה ומעמיקה על ההתנכלויות הגוברות כלפי נוצרים בירושלים. יסכה מנתחת את השורשים התיאולוגיים וההיסטוריים של העוינות, חושפת את ממדי התופעה — מיריקות ועד ונדליזם שיטתי — ובוחנת מדוע הממסד הרבני והמשטרה לא עושים מספיק כדי לעצור את המגפה.
על מה דיברנו: המזרח התיכון, יסכה הרני, יחסי יהדות-נצרות, עבודה זרה, אלימות נגד נוצרים, העיר העתיקה, מיסיון, הרבנות הראשית.
הפרק בחסות Loud Camel. אל תחכו שיגלו אתכם — תתחילו לבנות נוכחות מחקרית כדי שהעבודה הטובה שלכם תיראה. loudcamel.com
לחץ כאן לסיכום מורחב של הפרק
הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.
יריקות וביזוי נוצרים בירושלים
בפרק זה מתארחת יסכה הרני, חוקרת נצרות ופעילה לקידום היחסים בין יהודים לנוצרים. השיחה עוסקת בתופעה הגוברת של הטרדות, יריקות וביזוי של אנשי כמורה נוצרים ותיירים נוצרים בירושלים, בעיקר מצד יהודים. הרני מנתחת את שורשי התופעה, את ההקשר ההיסטורי והתאולוגי שלה, ואת תגובת הרשויות והחברה האזרחית.
היסטוריה של דו־קיום ואיבה
לדברי יסכה הרני, התופעה הנוכחית של ביזוי נוצרים ברחובות ירושלים היא חדשה יחסית. היא מסבירה כי אף שהיו ימים קשים של עימותים אלימים בין יהודים לנוצרים לאורך ההיסטוריה, היו גם אלפיים שנים של שכנות וחיים משותפים. היא טוענת שהזיכרון הקולקטיבי נוטה למדר את התקופות החיוביות, כמו שיתופי פעולה כלכליים ותרבותיים, ולהתמקד רק בטראומות ובאירועים השליליים. הרני מדגישה כי יהודים ונוצרים לא “דיממו” אלפיים שנה ללא הפסקה, וכי היו קהילות יהודיות שפרחו בארצות נוצריות.
השורש התאולוגי: האם הנצרות היא עבודה זרה?
הרני מסבירה שהחשבון של היהדות עם הנצרות הוא ייחודי, ושונה מהיחס לאסלאם. בעוד האסלאם נתפס ביהדות כאמונת ייחוד, הנצרות נתפסת על־ידי רבים כעבודה זרה. הסיבה לכך נעוצה בשני יסודות מרכזיים. הראשון הוא הרעיון שאלוהים התגשם בגוף אדם, ישוע, מה שסותר את התפיסה היהודית והמוסלמית על אלוהות טרנסצנדנטית שאין לה דמות הגוף. השני הוא עקרון השילוש הקדוש, שנתפס ביהדות כריבוי אלים, אף שהנוצרים עצמם רואים בו מופעים שונים של אל אחד. השימוש בפסלים ובתמונות בזרמים רבים בנצרות מחזק את הדימוי הזה של עבודת אלילים. הרני מציינת שהטרמינולוגיה שבה השתמשה היהדות למלחמה בפגאניות, כמו “פסלי אלוהיהם תגדעון”, מופנית כעת כלפי הנצרות.
מחלוקת פנים־יהודית
עם זאת, הרני טוענת שהפסיקה היהודית אינה אחידה בנושא. היא מציגה ציטוטים מרבנים לאורך הדורות שהציעו גישה מתונה יותר. למשל, היא מזכירה פוסק מהמאה ה־12 שקבע כי נוצרים בזמנו אינם עובדי עבודה זרה אלא מחזיקים ב”שיתוף”, כלומר, הם מאמינים באלוהי ישראל אך משתפים עמו כוח נוסף. לדבריה, שיתוף אמנם אסור ליהודים, אך הוא נחשב חמור פחות מעבודה זרה קלאסית. היא מצטטת גם את הרמב”ן, שכינה את הנוצרים “נוחלי התורה” מכיוון שאימצו חלקים ממנה. הרמב”ם, לדבריה, פסק שיש לבקר חולים של עובדי כוכבים ומזלות ולסייע להם “מפני דרכי שלום”. הרני מדגישה שהשאלה היא באילו מקורות בוחרים להשתמש.
התגברות התופעה בשנים האחרונות
הרני מדווחת על עלייה דרמטית ומזעזעת בהיקף ההתנכלויות לנוצרים. לדבריה, אין יום שעובר בירושלים ללא מקרה של יריקה. התופעה אינה מוגבלת לעיר העתיקה ומתרחשת גם במקומות אחרים. היא מספרת על תקריות של קריאות נאצה, הפרעה לתהלוכות דתיות, ונדליזם שיטתי של שלטים המכוונים לאתרים נוצריים, ואף תקיפות פיזיות. לטענתה, רובם המכריע של התוקפים הם יהודים חובשי כיפה, מכל הזרמים: חרדים, חסידים, ליטאים, ש”סניקים, ובשנים האחרונות גם דתיים־לאומיים, כולל חיילים. היא מוסיפה כי תיוג הנוצרים כמיסיונרים הוא דרך נפוצה להצדיק את הפגיעה בהם, אף שרק קבוצות קטנות, בעיקר אוונגליסטיות, עוסקות במיסיון פעיל.
תגובת הרשויות והחברה האזרחית
בוריס שואל מדוע המשטרה אינה אוכפת את החוק, במיוחד בעיר העתיקה המרושתת במצלמות. הרני משיבה שהמשטרה לרוב אינה ממצה את יכולותיה, ותלונות רבות נסגרות מחוסר עניין לציבור או בטענה שלא נמצא חשוד. לטענתה, רק כאשר יש לחץ בינלאומי המשטרה פועלת ביעילות. היא מבקרת גם את ההנהגה הרבנית, שלדבריה אינה יוצאת בהוראה חד־משמעית נגד התופעה, ואת עיריית ירושלים, שאינה פועלת להצבת שלטים נגד יריקות או להגברת הנראות של הנוכחות הנוצרית בעיר. מול האוזלת היד הזו, היא הקימה ארגון מתנדבים שמטרתו להגן על נוצרים מהתנכלויות, לתעד מקרים, להגיש תלונות וללוות אנשי כמורה החוששים ללכת לבדם. היא רואה בפעילות החברה האזרחית הזו נקודת אור אופטימית.