למה חמאס עדיין בשלטון?

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

נועה שוסטרמן דביר על חמאס, עזה והיום שאחרי

הפרק מארח את נועה שוסטרמן דביר, ראש תוכנית פלסטינים והאזור ב”מיינד ישראל”, מרכז לייעוץ מדיניות, ביטחון לאומי ואסטרטגיה. שוסטרמן דביר מנתחת את הסיבות לכך שחמאס עדיין שולט בעזה גם לאחר שחרור החטופים, את הדינמיקה שהובילה להפסקת הלחימה, ואת האתגרים העומדים בפני שיקום הרצועה והיום שאחרי המלחמה. היא דנה במצב ההומניטרי, במשא ומתן על פירוז הרצועה, ובמעורבות של גורמים בינלאומיים ואזוריים, כולל מצרים וטורקיה.

החטופים: מנכס לנטל

לדברי נועה שוסטרמן דביר, חטיפת השבויים בשבעה באוקטובר נועדה במקור להביא לשחרור אסירים, אך במהלך המלחמה הם הפכו לקלף מיקוח של חמאס לשימור עצמי ולניסיון למתן את התגובה הישראלית. הדינמיקה השתנתה כאשר חמאס הבין שהחזקת החטופים הופכת לנטל תדמיתי ומקשה עליו לרתום את הקהילה הבינלאומית לטובתו. ברגע שקיבל ערבויות מספקות לכך שישראל לא תחזור ללחימה עצימה, העדיף הארגון “להיפטר” מהחטופים, להחזירם לישראל ולקבל בתמורה את האסירים, כפי שהייתה מטרתו המקורית.

המשא ומתן והערבויות להפסקת הלחימה

שוסטרמן דביר מסבירה כי לאחר הפסקת האש הראשונה, שישראל חזרה ממנה ללחימה, חמאס הבין שהחטופים אינם ערובה מספקת. לכן, בכל סבבי המשא ומתן הבאים, הוא התעקש לקבל ערבויות בינלאומיות, בעיקר אמריקאיות, לכך שישראל לא תחזור להילחם. המתווה הנוכחי, המכונה “תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ”, דומה מאוד למתווה קודם של ממשל ביידן שישראל דחתה. לדבריה, נתניהו הסכים למתווה הנוכחי רק לאחר לחץ אמריקאי כבד. ההסכם כולל התחייבות ישראלית מול המתווכות, מצרים וטורקיה, שלא לחזור ללחימה עצימה, וזו הסיבה שחמאס הרגיש בטוח מספיק לשחרר את החטופים.

מדוע חמאס עדיין בשלטון?

הסיבה המרכזית לכך שחמאס עדיין עומד על רגליו, טוענת שוסטרמן דביר, היא היעדר אלטרנטיבה. במקום שבו השכר הממוצע נמוך מאוד, מי שמחזיק בכוח, במשאבים ובנשק הוא שקובע את סדר היום. כיום אין אף גורם, צבאי או אדמיניסטרטיבי, שמסוגל לאתגר את חמאס ברצועת עזה. היא מוסיפה כי כניסה קרקעית נוספת של צה”ל לאזורים שנותרו בשליטת חמאס היא משימה קשה ומסוכנת, במיוחד כשהארגון מחזיק בעיקר בנשק קל, וישנו אזור חיץ משמעותי המפריד בין האוכלוסייה העזתית לישראל.

נכונות חמאס לוותר על השליטה האזרחית

משיחותיה עם גורמים פלסטינים, שוסטרמן דביר מבינה שחמאס כבר נתן הסכמה עקרונית להעברת המושכות האדמיניסטרטיביות של הרצועה. הארגון מבין שאין לו יכולת לנהל את שיקום הרצועה, שעלותו מוערכת ביותר מ־50 מיליארד דולר. כארגון טרור מוכר, חמאס לא יקבל את הכספים הנדרשים מהקהילה הבינלאומית, כולל ממדינות כמו סעודיה ואיחוד האמירויות. לכן, הוא מוכן לוותר על הניהול האזרחי, אך השאלה היא באילו תנאים ומהם הנכסים, בעיקר הנשק, שהוא רוצה להחזיק בידיו. שיחות על פירוז הרצועה מתקיימות בקהיר, אך חמאס מסרב לדון במנגנונים לפני שישראל תעמוד בכל התחייבויותיה לפי “תוכנית 20 הנקודות”.

הסיוע ההומניטרי והכלכלה ברצועה

חמאס טוען שישראל אינה עומדת בהתחייבויותיה לפי ההסכם. למשל, היא אינה מאפשרת הכנסת 600 משאיות סיוע ביום ואינה מאפשרת תנועה חופשית במעבר רפיח כפי שהתחייבה. כלכלת הרצועה כיום תלויה כמעט לחלוטין בסיוע הומניטרי בינלאומי. ארגונים בינלאומיים רוכשים מוצרים, לעיתים בישראל, ומכניסים אותם לרצועה. בעבר ניסתה ישראל “לייבש” את הרצועה ממזומנים, מה שהוביל להתפתחות כלכלת חליפין המבוססת על סחורות כמו סיגריות. בנוגע להברחות הנשק, שוסטרמן דביר טוענת, על סמך שיחות עם גורמי ביטחון, כי בניגוד לתפיסה הרווחת, רוב המנהרות בין מצרים לעזה נאטמו כבר ב־2016.

כוח ייצוב בינלאומי ותפקיד מצרים

במסגרת “תוכנית 20 הנקודות”, מתקיימים דיונים על כוח ייצוב בינלאומי. טורקיה, שמעורבת בתיווך, לא תהיה חלק מכוח כזה, על פי דרישת ישראל. המדינות ששמן עלה כמועמדות לשלוח כוחות הן מרוקו, אלבניה, קוסובו, קזחסטן ואינדונזיה. עם זאת, אינדונזיה, שהייתה אמורה להיות התורמת המרכזית, הקפיאה את מגעיה, וקיים פער גדול בין מספר החיילים הנדרש לבין ההתחייבויות הקיימות. שוסטרמן דביר מדגישה את חשיבותה של מצרים, שמסרבת לקלוט פליטים מחשש לייבוא טרור לשטחה ולפגיעה בהסכם השלום עם ישראל. היא מציינת תופעה מדאיגה של התגבשות “רביעייה סונית” חדשה, הכוללת את מצרים, סעודיה, פקיסטן וטורקיה. ציר זה, שאינו ברית רשמית, נועד לאתגר את מדיניות ישראל, וישראל צריכה להתייחס לכך ברצינות כדי למנוע משבר ביחסים.