האמירויות על הכוונת

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

איחוד האמירויות: מנורמליזציה למוקד הביקורת

בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” מתארחת מור שפירא, מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון ממרי. השיחה עוסקת בשינוי הדרמטי במעמדה של איחוד האמירויות, שהפכה ממדינה ניטרלית ומוכוונת עסקים לשחקן גיאופוליטי מרכזי ושנוי במחלוקת, שמעורר עליו ביקורת חריפה מאיראן ומרוב מדינות ערב.

ממדיניות של “גם וגם” לשחקן גיאופוליטי אסרטיבי

לדברי מור שפירא, איחוד האמירויות זנחה את מדיניות ה”גם וגם” שאפיינה אותה ואת שאר מדינות המפרץ במשך שנים. בעבר, מדינות אלה ניסו לשמור על יחסים טובים עם כל הצדדים: גם עם ציר ההתנגדות והאסלאם הפוליטי, וגם עם המערב, תוך קידום כלכלה ומסחר. כיום, מסבירה שפירא, האמירויות נוקטת עמדה ברורה וחד־משמעית, ובכך הפכה לשחקן השנוי ביותר במחלוקת במזרח התיכון.

הביקורת כלפיה אינה נובעת רק מהנורמליזציה עם ישראל, שנתפסת כבר כ”חדשות ישנות”, אלא בעיקר מפעולותיה בזירות אחרות: מעורבותה במלחמות האזרחים בסודן ובתימן (שם שילבה זרועות עם סעודיה נגד החות’ים), ומלחמתה הנחרצת במה שהיא מכנה “הטרור האסלאמי”. האמירויות מציגה את עצמה כאלטרנטיבה וכשחקן מרכזי חדש בעולם הערבי, מהלך שסעודיה, הרואה בעצמה את מנהיגת האזור, אינה אוהבת.

קרע עם סעודיה

אחד הביטויים המובהקים למתיחות בין המדינות הוא יציאתה של איחוד האמירויות מארגון אופ”ק. לדברי שפירא, אף שמומחי אנרגיה עשויים לראות בכך דרמה קטנה, במישור היחסים הבין־ערביים מדובר בצעד חסר תקדים של התרסה נגד סעודיה, מובילת הארגון. המהלך נתפס כהפגנת עצמאות, במיוחד בכל הנוגע למדיניות כלפי איראן. בעוד סעודיה חותרת להסכם עם טהראן בתיווך אמריקאי, האמירויות, שספגה תקיפות איראניות, דורשת קו תקיף יותר.

שפירא מסבירה כי פרישה מאופ”ק מאפשרת לאמירויות להציף את השוק בנפט, להוריד מחירים, ובכך לפגוע ישירות בתוכניות הכלכליות של סעודיה, כמו “חזון 2030”. המהלך נתפס כבגידה, במיוחד לאחר שיתוף הפעולה ההדוק בין המדינות במלחמה בתימן ובחרם על קטר. שפירא מוסיפה כי קיים גם מימד אישי, שכן יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, היה בעבר בן טיפוחיו של שליט האמירויות, מוחמד בן זאיד.

“ישראל המזרחית”

הסיבה המרכזית לעוינות כלפי האמירויות, טוענת שפירא, היא הנורמליזציה עם ישראל. היא מצטטת את האקדמאי הפלסטיני עזאם תמימי, שטוען כי האמירויות שאפה תמיד להיות בעלת ברית של ישראל, וכי העולם הערבי ואיראן מאמינים שהיא שיתפה פעולה עם ישראל וארצות הברית במלחמה נגד איראן. נשיא תוניסיה לשעבר, מונסף מרזוקי, אף כינה את האמירויות “ישראל המזרחית שבירתה אבו דאבי”, וטען שהיא כלי שרת בידי ישראל.

איומים מגיעים גם מכיוון איראן. חבר פרלמנט איראני הצהיר כי לאחר נסיגת ארצות הברית מהאזור, איראן “תעביר את האמירויות גיהינום”. גורמים איראניים נוהגים ללעוג לגודלה הזעיר של האמירויות, וטוענים כי יוכלו להשיב אותה לתקופה שבה תושביה רכבו על גמלים.

רכישת נכסים אסטרטגיים

שפירא מתארת כיצד האמירויות משתמשת בכוחה הכלכלי לא רק לתרומות, אלא לרכישת נכסים לאומיים אסטרטגיים במדינות אחרות כדי לבסס את השפעתה הפוליטית.

• מצרים: האמירויות חילצה את הכלכלה המצרית מקריסה באמצעות עסקת ענק לפיתוח רצועת חוף ליד אלכסנדריה. השקעה זו, לצד רכישת אחזקות בחברות, בנקים ונמלים, העניקה לאבו דאבי מנוף לחץ אדיר על קהיר, והיא אחת הסיבות לכך שמצרים נמנעת מביקורת פומבית חריפה על ישראל.
• ירדן: האמירויות מממנת את עסקת “מים תמורת חשמל” בין ישראל לירדן. תלותה של ירדן בכספי האמירויות מונעת מהמלך עבדאללה לנקוט צעדים נגד הסכם השלום עם ישראל או נגד מהלכי הנורמליזציה של האמירויות.
• סודן: האמירויות חתמה על הסכמים לבניית והפעלת נמלים חדשים בחופי הים האדום של סודן, ובכך הבטיחה לעצמה שליטה בנתיב שיט בינלאומי חיוני.

התערבות צבאית וכפיות טובה פלסטינית

בניגוד לתדמיתה בעבר, האמירויות הפכה למעורבת צבאית בסכסוכים אזוריים. היא השתמשה בשכירי חרב אמריקאים בתימן, והיא תומכת באופן פעיל בכוחות הסיוע המהיר (RSF) במלחמת האזרחים בסודן, מה שהוביל את ממשלת סודן להגיש נגדה תלונה על רצח עם בבית הדין הבינלאומי בהאג.

במקביל, הרחוב הפלסטיני, שבעבר נהנה מסיוע כלכלי נרחב מהאמירויות, רואה בה כיום בוגדת. בעזה שורפים את תמונותיו של מוחמד בן זאיד, והסיוע ההומניטרי מטעמה נתפס כ”סוס טרויאני” שנועד לקדם את אויבו של חמאס, מוחמד דחלאן, המתגורר באבו דאבי ומשמש כיועצו של בן זאיד.